<h1>חדושי הר"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר, כתב רש"י ז"ל דה"ג, ואתא למימר דלא גרסינן לאור י"ד דאי הכי משמע לילה שלאחר י"ד, וכדתנן [ר"ה כ"ב:] ומיתי לה בגמ' אימתי משיאין משאות לאור עבורו, דהיינו ליל ל' ואחד שהיא לילה שלאחר העבור, אבל כי גרסינן אור לי"ד אי נמי אור י"ד אתי שפיר דתרוייהו משתמעי ליל שלמחרתו יום י"ד, ולפ"ז בגמ' נמי גרסי' המפלת אור שמונים ואחד אי נמי אור לשמונים ואחד דמשמע ליל שלמחרתו שמונים ואחד, אבל לא גרסינן לאור שמונים וא' כדכ' במקצת נסחי דאי הכי משמע ליל שלאחר שמונים ואחד ובהא מודו ב"ש לב"ה שהיא חייבת בקרבן, וה"נ גרסי' יכול יהא נאכל אור שלישי א"נ אור לשלישי אבל לא גרסינן לאור שלישי, דאי הכי משמע ליל שלאחר שלישי, והר"[י] ז"ל כתב דליכא קפידא במלתא, דבכמה דוכתי אמרינן לישני דמשמע הכי ומשמע הכי, שהרי בפ' איזהו מקומן [זבחים נ"ו:] כתוב בכל הנסחאות, המחשב לאור שלישי והאוכל לאור שלישי (ואינה) [והיינו] ליל שלמחרתו שלישי.
בודקין את החמץ לאור הנר, פרש"י ז"ל שלא יעבור עליו בב"י ובבל ימצא, והקשו בתוס' דהא קי"ל דמדאורי' בבטול בעלמא סגי כדאיתא בגמ' וסוף סוף לא סגי בלא בטול כדאמרי' בגמ' הבודק צריך שיבטל, וכיון שכך היכי אתיא בדיקה כדי שלא לעבור עליו בב"י וב"י. ויש מי שתי' דמדאורייתא בחד מינייהו סגי כלומר בבדיקה או בביטול דבדיקה לחודה נמי מהניא, כדאמרי' עלה בגמ' לאור הנר מנ"ל ופשיט לה מקרא, הילכך כיון שבדק יפה אע"פ שנשתייר שם חמץ אינו עובר עליו, שלא הצריכו חכמים על שלא מצא אלא בשביל חשש שמא ימצא אותו בתוך הפסח כדאיתא בגמ', הילכך כיון דבדיקת חמץ נמי מדאורייתא היא, שפיר איכא למימר עלה דאתיא כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י, ומיהו אכתי ק"ל לר"י ז"ל, כיון דסוף סוף צריך בטול ומדאורייתא בבטול בעלמא סגי למה הצריכו חכמים בדיקה, ותירץ דה"ט דלמא אתי למיכל מיניה, וה"נ מוכח בגמ' דאמרי' בעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דילמא זמנין דנפלה ואתי למיכלא, וכי תימא למה חששו לכך בחמץ יותר מבשאר איסורין, איכא למימר דכיון שהחמירה בו תורה יותר לעבור עליו בב"י אף הם החמירו עליו שאפילו בטלו יהא חייב לבערו ולבדקו גזירה שמא יאכלהו, ואפי' בחמץ נוקשה דלא קאי עלי' בב"י לפי מה שפי' ר"ת ז"ל בריש אלו עוברין וכמו שנכתוב שם בס"ד, אפ"ה לא פלוג רבנן והצריכו לבערו, וראיה לדבר מדתנן בפ' אלו עוברין שאור ישרף, והינו חמץ נוקשה כדמוכח התם אלמא אפילו נוקשה נמי הצריכו חכמים לבערו, דאי לא אמאי ישרף ישהא אותו עד לאחר הפסח ויהא מותר אפילו לר' יהודה, דלא אסר ר"י חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור, דאיכא תלתא קראי ומוקמינן להו לפני זמנו ולתוך זמנו ולאחר זמנו, אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו ר"י מודה, אלא ודאי כדאמרן דלא פלוג רבנן בחמץ אלא הצריכו לבער הכל אפי' נוקשא, ואע"ג דלא עבר עליו בב"י, א"נ היינו טעמא משום דחמץ לא בדילי מיניה כולא שתא וחמיר איסורא טפי דאיכא כרת, ואפשר עוד שמפני טעם זה ג"כ החמירה בו תורה לעבור עליו בב"י ובב"י.
מאן דאמ' לילי לילי ממש, רש"י ז"ל מחקו, ואין צריך, דאע"ג דמאן דאמר(ינן) לילי לילי ממש אמסקנא נמי קאי נקט קס"ד משום דמ"ד נגהי נגהי ממש קאמר כי היכי דמ"ד לילי לילי ממש קא' אמ', ובמסקנא אמרי' דמ"ד לילי דוקא, אבל מ"ד נגהי לאו דוקא. לעולם יכנס אדם בכי טוב, איכ' למידק דרב יהודה מפיק לה בפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס':] מדכתוב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, ואיהו גופיה מפיק לה בפ"ק דתענית [י':] מדכתוב הבוקר אור והאנשים שלחו, ותי' ר"י ז"ל דתרי גווני ותרי טעמי שכיח במלתא, דהיכא שיוצא או נכנס בעיר שהוא רגיל בה והוי לחודיה אסור מפני המזיקין, אבל לא מפני הפחתים שכבר הוא רגיל בהם, (והיכי) [והיינו] דמוכח לה רב יהודה מואתם לא תצאו ומוכח התם בפ' הכונס צאן לדיר דמפני המזיקין קאמר, אבל הכא דאיכא אינשי בהדיה כעין אחי יוסף ליכא למיחש למזיקין ואפ"ה בכל עיר שאינו רגיל בה כגון אחי יוסף במצרים צריך ליכנס בכי טוב מפני הפחתים, ובכי האי גונא מוכח לה רב יהודה בפ"ק דתענית מדכתי' הבוקר אור, והאי דנקט כניסה תחלה אורחיה דתלמודא בהכי כדאמרי' בסוף פרק במה מדליקין [שבת ל"ד:], בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, ובפ' עשרה יוחסין [קדושין ע'.] חדש נכנס וחדש יוצא, ובר"פ השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ג:] פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה"ב, פי' בכניסתו לביתו שחוזר ממלאכתו יש לו ליכנס בזמן שהוא שלו דהיינו בלילה לפי שאין בעה"ב צריך לאותה כניסה, אבל ביציאתו מביתו אל מקום מלאכתו רשאי לצאת ביום דהוא זמנו של בעה"ב, וה"ט משום שיציאתו צורך מלאכתו היא, אלמא אורחיה דתלמודא למנקט כניסה תחלה אע"פ שיציאתו קודמת לה, ואיכא מ"ד דהכא לא צרכינן להכי דה"ט דנקט הכא כניסתו תחלה לפי שאין דרך לצאת מביתו קודם הבקר ולא היה צריך להזהיר עליה, אבל על שאר המסעות משהחזיק בדרך שדרכו בכך הוה מזהיר והתם כניסתו תחלה.
וכאור בוקר בעוה"ז, פי' ר"ת דה"ק כעקר האור של בוקר בעוה"ז, דהיינו בחצי היום כדמוכח בפרק תמיד נשחט דעד שש שעות נקרא בוקר, כעין אותו אורה יהא תחלת זריחת השמש דהיינו הנץ החמה לצדיקים לעתיד לבא. דתנן הנודר מן האור אסור באורן של כוכבים, הא דילפינן הכא לנדרים מלשון תורה, וכן נמי בפ' ד' נדרים [נדרים ל"א:] דתנן הנודר מן המולין אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם שנא' כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, ה"מ היכא שאין ידוע לשון בני אדם באותו דבר אבל היכא דלשון בני אדם אינו שוה ללשון המקרא הולכין אחר לשון בני אדם כדמוכח בנדרים בפ' הנודר מן המבושל [נ"א:] גבי דגה שאני טועם, והכי נמי מוכח בערכין בפ' האומר משקלי עלי [י"ט:] דאמרי' התם דהאומר משקל ידי מדאוריתא משמ' קבורת כולה, ובנדרי' הולכין אחר לשון בני אדם, דהיינו עד (העצרת) [האציל] בלבד.
<h2>דף ב:</h2>
אי פשיטא לך כנהורא דאנפשות קאתי, כתבו בתוס' דבע"כ האי קרא באב על הבן מיירי, דמסתמא אב מרחם על בנו ולא יהרגהו אם יעמוד כנגדו להציל ממונו ולפיכך לא ניתן להצילו בנפשו, אלא א"כ יודע בבירור [שלהורגו בא, אבל בבן על האב ניתן להצילו בנפשו אלא אם כן יודע בבירור] שאפי' יעמוד כנגדו להציל ממונו לא יהרגהו, והכי מוכח בהדיא בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ב.] דגרסי' התם תני חדא אם זרחה השמש עליו דמים לו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו, תניא אידך וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו קשיא סתמ' אסתמ' ותירצו ל"ק קמיתא באב על הבן בתרייתא בבן על האב, הילכך לישנא דהכא נמי באב על הבן מיתוקם, ושלא כדברי רש"י ז"ל.
מאמתי י"ד אסור בעשיית מלאכה, פרש"י ז"ל במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, הקשה ר"י ז"ל דבפ' מקום שנהגו מוכח דלר"י איסורא אית ליה ולא מנהגא, לפיכך נראה דבאיסורא פליגי, ובהא פליגי דראב"י דאמר משעת האור נקט שיעורא למילתיה בתחלת היום שהוא שעת מלאכה למאי דס"ד מעיקרא דאור יממא הוא, ור"י דאמר הנץ החמה נקט שיעורא משעת כניסת פועלים למלאכה שהוא אחר זריחת השמש, כדאמרי' בפ' השוכר את הפועלי' [ב"מ פ"ג:] פועל ביציאתו משל בעה"ב, ומוכחין לה מדכתיב תזרח השמש יאספון וסמיך ליה יצא אדם לפעלו. היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר, וא"ת ומאי קושיא נימ' דר' יהודה הוא דאמר (ראב"י) [כר' אלעזר ב"ר שמעון] דכי היכי דאיהו מפליג בלילה גופיה דאמר עד קריאת הגבר איהו נמי מפליג ביממא ואמר עד הנץ החמה, וי"ל דפשיטא לן דטעמיה דראב"ש משום הרחקה הוא, דלכולי עלמא יממא לא הוי עד שיעלה עמוד השח', דאי אפשר לאסור קודם לכן אלא משום טעמא דהרחקה, וא"ת והא איכא ערבי פסחים אחר חצות דמיתסר לכ"ע אפילו היכא דליכא מנהגא והא התם דמקצתו אסור ומקצתו מותר, וי"ל דהתם בטעמ' תלי לפי שהוא זמן שחיטת פסחו ואיסור חמץ ויש לו לעסוק בדיני יום טוב, וכל היכא דתלי בטעמ' לא קשי' לן מידי, ומשו"ה נמי לא ק"ל הא דתנן ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, דהתם הינו טעמא כדי שיאכל מצה לתיאבון.
<h2>דף ג.</h2>
ודין הוא זבחים נאכלין ליום ולילה אחד וכו' מה להלן לילה אחריהן, תמיהא לי ואמאי פשיטא ליה לתנא בזבחים דלילה אחריהם טפי משלמים, אי מפסח, פסח ש[א]ני דזמנן בליל' ולא ביום, ואי מתודה מנ"ל דלילה אחריה, י"ל דסמיך אקרא דביום השלישי באש ישרף דכתיב בשלמים, דדרשינן מיניה ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה, וזבחים ושלמים ילפי מהדדי (מיעוט) כדקתני בהדיא ודין הוא, הילכך זבחים נמי אין שורפין בלילה, וכיון דכתיב בהו ביום קרבנו יאכל ולא יניח ממנו עד בקר ש"מ דאית לילה אחריהן, שאם אינן נאכלין בלילה היאך יעשו שלא יניח ממנו עד בוקר אם אינו רשאי לא לשורפו ולא לאוכלו, וכל שהניח ממנו עד הלילה על כרחנו יניחנו עד הבקר, אלא ע"כ לילה אחריהן לאכילה, ודקאמר בסוף מילתיה דדין הוא זבחים נאכלין ליום ולילה אחד, לאו דוקא, דהא כי קתני ודין הוא אי לא כתי' ביום השלישי קא דנין ליה, ואי לא כתביה לית לן דזבחים נאכלין ליום ולילה אחד, אלא לאו דוקא, ואפ"ה שפיר קא דאין דעיקר דיניה בתכף לאכילה שריפה הוא וע"כ הכי הוא בזבחים דאי לילה אחריהן, כשנשרפין בבוקר א"כ תכף לאכילה שריפה, ואי אין לילה אחריהן ע"כ כי כתיב בהו לא יניח ממנו עד בוקר, היינו שישרפנו בלילה דאכתי לית לן מיעוט דביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה, ואי נאכלין ביום ונשרפין בלילה הרי תכף לאכילה שריפה, והכי הוא עקר דיניה, ומאי דנקט נאכלין ליום ולילה משום דקושטא הוא נקט ליה, אבל לא קים לן בהו הכי אי לאו דרשא דביום, ובזה יצאתי ידי חובתי ממה שהקשו בתוס', דקשיא להו אמאי איצטריך עד יום למעוטי דאינו נאכל בלילה הא כולה מילת' מצי למילף מביום, דכיון דאיצטריך קרא למעוטי דאינו נשרף בלילה, מיניה נמי ילפינן דאינו נאכל בלילה, דאם אית' לישתוק קרא מיניה נמי מביום השלישי הזה, והוה ילפי' כולה מילתא מזבחים דכי היכא דהתם לילה אחריהן ותכף לאכילה שריפה ה"נ בשלמים, הילכך כיון דאיצטריך רחמנא למכתב ביום ש"מ דאינן נאכלין בלילה, ובמה שכתבתי ל"ק מידי דאי לא כתב רחמנא ביום לא הוה קים לן בזבחים דלילה אחריהן, והם ז"ל תירצו דלעולם אי לאו עד יום הוה אמינא דנאכלין בלילה, וכי איצטריך ביום לאו למעוטי שלא ישרף בליל שלישי אלא למעוטי שלא ישרף בלילות שלאחר מכן אם לאו שורפו ביום, וי"ל עוד בעקר מה שהקשיתי דמתודה ילפינן דכיון דכתיב לא יניח ממנו עד בוקר מסתמא משמע דהא לילה אכול, אבל בזבחים אי הוה כתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר ממנו באש ישרף מסתמא לא הוה משמע הכי אי לאו דהוה גמרינן להו מתודה.
ותנא דידן מ"ט לא תני לילי. תנא דידן בלחוד הוא דקשיא ליה ולא אינך תנאי, משום דהנך דתנו לאור עבורו ואור לשמונים ואור יה"כ כולהו מוכחי דלילי קאמר, הילכך לא איכפת לן אי תני אור ולא תני לילי, וראב"י נמי דתני משעת האור ולא מוכח כדאיתא לעיל, (מיהו) [איהו] נמי אמתני' קאי, וה"ק משעת האור השנוי במשנתנו דהיינו אור י"ד, ומשו"ה לא קשיא לן מידי אלא אתנא דמתניתין. לישנא מעליא נקט, ולאו למימרא דלילי הוה לשון (מיעוט) [מגונה], דהא בכמה דוכתי תנינן ליליא ולא קפדי תנאי, אלא דמדריב"ל שמעינן שצריך לחזר אחר לשון נקיה, ומשו"ה נקט תנא לישנא דאור בריש מילתיה כדכתיב פתח דבריך יאיר. שהרי בזב קראו מרכב, מרכב ומושב אין דינן שוה, שהנוגע במרכב אינו טעון כבוס בגדים כדאית' בתורת כהנים ובמס' כלים [פ"א מ"ג], משא"כ במושב שמגעו שוה למשאו וטעון כבוס בגדים, ולפיכך הקשה ר"י ז"ל היכי קאמר דבאשה קראו מושב, דכיון דאין דיניהן שוה [לא] היה לו לשנות משום לשון כבוד ולקרותו מושב דהא לק' אמר' משום ביעתותא דגמל אורחה הוה, אלמא דמשום לשון כבוד לא משני קרא למשמעותיה, וכ"ש הכא דאיכא דינא בהדיהו, לפיכך פי' ר"י ז"ל דכי אמרי' דבאשה קראו מושב לאו למימרא דמרכב גופיה קראו מושב אלא לומר שלא כתב מרכב בהדיא גבי אשה כי היכי דכתביה גבי איש, אלא (מרבה) [מרבוי] בלחוד אתי, והכי איתא בתורת כהנים אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב, ופי' מרכב היינו העץ שתופס בו האדם בשעה שרוכב הנקרא ארסן, אבל מושב שבמרכב שאדם עומד בו בפיסוק רגלים דינו כמושב.
<h2>דף ג:</h2>
כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה, ואפ"ה עקם הכתוב בשני מקומות לאשמועינן דלשון כבוד עדיף, ונפיק (מידו) [מינה] להיכא דכי הדדי נינהו שאם לא עקם מנא תיתי דאפי' היכא דכי הדדי נינהו לשון כבוד עדיף, ומיהו כל היכא דנפישין מהדדי לשון קצרה עדיף כיון דכתיב טמ' באוריתא, ומיהו קשיא לי למה עקם בשני מקומות, נראה לי דתרוייהו צריכי, דאי מדכתוב מן הבהמה אשר איננה טהורה, הוה אמינא שלא עקם הכא כדי לחזר אחר לשון כבוד אלא לפי שעדיין לא נטמאו לבני נח, ואי מדכתוב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה הוה אמינא דלגבי גברי בלבד הוא דמהדרי אחר לשון כבוד אבל בבהמות ומילי אחריני לא, אבל (אשה) [השתא] כיון דכתב רחמנא כי (לא) יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור דמיניה שמעינן מיהת דלגבי גברי מהדרי בתר לשון כבוד, כי כתב נמי ומן הבהמה אשר איננה טהורה טפי אית לן למימר שבשביל לשון כבוד עקם, מלמימר דבשביל שלא נאסרה לבני נח קרי ליה הכי, דסוף סוף איננה טהורה קרי לה. רכבת כתיב, וא"ת וליכתוב ישבת, דבכמה מקומות אשכחן לישנא דישיבה בלא ו"ו, תי' ר"י ז"ל דלא אשכחן הכי בשום דוכתא אלא לדרשא דדרשינן ישב בשער סדום אותו היום מינוהו שופט, ולא נתברר לי אמאי ליכתוב רכבת חסר (אפילו) [טפי] מישבת, ונ"ל דבין רוכב בין יושב תרוייהו שלמים מיבעי למיכתביהון, אלא לפי שרכבת אינו לשון נקיה באשה שפיר דמי למיכתביה חסר כדי לקצר בלשון נקי, אבל אי הוה כתיב יושבת הוה בעי למכתביה שלם, ולהכי עדיף ליה רכבת משום לשון קצרה. מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל, פי' זה שאמר ואין מוסקין בטהרה דאע"ג דאידך נקט לשון קצרה ה"ט משום דלא מתרץ לישניה דאמר מוסקין בטומאה דמשמע דלא סגי בלאו הכי, הילכך לישניה דהאי דאמר ואין מוסקין בטהרה דייק טפי, כלומר שאין מקפידין לעשותו בטהרה. ובתוס' כתבו דאפשר שעל אותו שאמר לשון קצרה קאמר הכי, ואין צורך.
ואנא אכילנא משופרי שופרי, מהא משמע דמי שבא לפנינו ואמר ישראל אני נאמן וא"צ ראיה, ולא תימא דוקא כי הכא דרובא ישראל נינהו אלא אפילו בחוץ לארץ דלאו רובא ישראל נינהו, וראי' לדבר מדאמרי' בפרק החולץ [יבמות מ"ה.] דרב דמכשיר בגוי הבא על בת ישראל, א"ל לההוא זיל גלי או נסיב בת מינך, והתם ח"ל הוה דבבל הוה, וההיא נמי דא"ל רב יהודה לההוא דאתא לקמיה [יבמות מ"ז.] וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי וא"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין נאמן אתה לפסול את בניך, והא דאמרי' התם [מ"ו:] מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלהו ת"ל אתך במוחזק לך, ההיא במוחזק לך באבותיו שהם גוים, הא לאו הכי מגו דאי בעי אמר ישראל אני כי אמר נמי גר אני נאמן. שלם עלך ריב"ב דאת בנציבין, וא"ת ריב"ב מפני מה לא עלה לרגל, י"ל דאפשר שהיה זקן שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור מן הראיה כדאיתא בפ"ק דחגיגה [ד'.], וכי היכי דפטור מן הראי' פטור נמי מפסח, א"נ דנציבין חוץ לארץ הוה והכי מוכח בספרי פרשת ראה אנכי, ובבראשית רבה נמי אמרי' וארך ואכד וכלנה והדס ונציבין וקטיספו.
<h2>דף ד.</h2>
איבו קיים א"ל אימא קיימת, פרש"י ז"ל בתמי' וכמו ש(נ)כתוב בפירושו, אבל בתוס' פירשו בניחותא, וגרסי' אבא קיים והכי פירושו, דר' חייא שאלו על אביו שלו אם הוא קיים, ורב השיבו אימא קיימת כלומר אמו של רב, וה"ק ליה (נמי היינו) [אמי] קיימת ומכלל דאבוך לא ולפי' לא השיבו אבי קיים, כדי שלא יטעה רבי חייא ויסבור שהשיבו על מה ששאלו, דעביד אינשי דקרו לאבי אביהן אבא, ומשום הכי פריש תלמודא ברישא דרב בר אחווה דר' חייא לפרשה מפני מה השיבו כך, אבל יש נוסחאות שגורסות אבוה קיים א"ל אבא קיים אימא קיימת א"ל אימא קיימת, והכי פירושה דרבי חייא שאל על אביו אם הוה קיים, ורב השיבו שאביו שלו קיים, וכן באם. ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל, כלומ' בשמועה רחוקה דאלו באבלות קרובה הא פשטינן ליה התם בפרק (כיצד) [אלו] מגלחין [מו"ק ט"ו:] מדא"ל רחמנא ליחזקאל וכו' כדאמרי' התם, אבל בשמועה רחוקה סד"א דכיון שאינה נוהגת אלא לשעה אחת ואותה שעה אי אפשר לו לקיים כל מצוות הנהוגות באבל, שלא יהיה אסור בנעילת הסנדל, קמ"ל דבשעה שנוהג באבלות אסור בכל מה שאבל אסור בו, ונעילת סנדל לאו דוקא אלא ה"ה לכל מצות לא תעשה כרחיצה וסיכה, אבל מצות עשה ככפיית המטה לא שהרי לאלתר עובר אבלותו, ולפיכך אינו צריך שילך לביתו ויכפה מטתו ויתעטף בראשו, שהרי רבי חייא לא כפה ולא עטף אלא חלץ מנעליו ומיד הלך לבית המרחץ, ומיהו מי שאין לו מנעלים ברגליו מתעטף כאבל או כופה מטתו שעה אחת שצריך שיעשו איזו מעשה שיהא ניכר בו שהוא אבל, ואפילו היה עוסק במלאכתו או היה רוחץ וסך או קורא בתורה ובאת לו שמועה רחוקה שהוא מפסיק לאבלותו, מיהו אינו יוצא ידי חובתו בהפסק זו, עד שיעשה מעשה שיהיה אבלותו מתפרסמת עליו בכך כגון חליצת מנעל וסנדל או עטיפת הראש, ומכיון שלא אמרו שקרע עליהם יש ללמוד שאין קורעין על שמועה רחוקה, וכן אמרו בפרק ואלו מגלחין [שם כ':] קריעה בלא שבעה מי איכא, אלא שאמרו שם דלכבוד אביו ואמו קורע אפילו בשמועה רחוקה, ומהא משמע דהאי עובדא לא הוה על אביו ואמו, ואיבו קיים גרסינן, ואי נמי גרסינן אבא דרך כבוד היה קוראו כן.
שנאמר וישכם אברהם בבוקר, וא"ת והיכי מוכח מהני קראי דזריזין אין מקדימין למצות (אפי') [טפי] מצפרא, הא בפ' גיד הנשה [חולין צ"א:] יליף ר' אבהו מהני קראי דת"ח לא יצא יחידי בלילה, י"ל דהכא מוכח מקרא דעקדה דלא היה אברהם נמנע מלצאת יחידי דשלוחי מצוה אין נזוקין, ועוד דשני נעריו היו עמו, והתם מפיק לה מוישכם דגבי הפיכת סדום דלא היה מצוה ויחידי הוה.
על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא, פי' מדאורייתא אין אחד מהם חייב לבדוק, שוכר לפי שאינו שלו ומשכיר לפי שאינו ברשותו, ומדרבנן מיהא צריך לבדוק, אלא דבעינן על מי לבדוק, וא"ת דכיון דמשום דחמירא דידיה הוה אתי' עלה, אפילו בי"ג תיבעי לן, תי' ר"י ז"ל דה"ק דחמירא דידיה הוא וחל עליו חיוב בדיקה קודם השכירות, ולהכי מייתי ראיה ממזוזה, שאע"פ שחל חיובא על המשכיר קודם שישכיר אפ"ה על השוכר לעשות מזוזה, ודחינן דלא דמי דמזוזה חובת הדר היא הילכך אפילו לא השכיר היה יכול ליפטר ממנו כל זמן שלא יהא דר ומשתמש בבית, משא"כ גבי חמץ שהוא מחוייב לבדוק כל זמן שלא השכיר. אם עד שלא מסר לו המפתח, פרש"י ז"ל דמסירת מפתח קונה, וליתא דהא אמרי' בפרק הפרה [ב"ק נ"א:] המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו המפתח קנה היכי דמי אי בכספא ליקני בכספא ואי בחזקה ליקני בחזקה, ואמרי' לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקנה וכיון שמסר לו המפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה דמי, אלמא מסירת מפתח לא קני, אלא ודאי הכא במאי עסקינן כגון שקנה שכירותו בכסף או בשטר או בחזקה, ששכירות קרקע נקנית בכך כדאמרי' במרובה [ב"ק ע"ט.] כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, ואפ"ה תליא מלתא במסירת המפתח דכיון דאיכא טעמא לחיובא למשכיר משום דביתא דידיה הוא וחמירא דידיה הוא ואיכא טעמא נמי לחיובי לשוכר משום דהשתא ברשותיה קאי, מסירת מפתח מכרעא מילתא דאי מסר לו מפתח קודם י"ד על השוכר לבדוק ואם לא מסר לו המפתח עד שחל י"ד אע"פ שקנה שוכר שכירותו קודם לכן על המשכיר לבדוק כיון שהבית מעוכב עדיין אצלו, ואין השוכר יכול ליכנס בתוכו. למאי נפקא מינא דליתיה להיאך לשיוליה, כלומר דאי איתיה להיאך לא נפקא מינא מידי, דאפילו נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה, דכל היכא דאפשר לן לברורי מלתא מבררינן, ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל בפ"ק דחולין [י"ב.] דלא סמכי' ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דאזל ליה לעלמא וליתיה קמן דנבדקיה אבל איתיה קמן לא סמכינן אחזקה ובדקינן ליה, וכמו שכתבתי שם בס"ד.
<h2>דף ד:</h2>
אי הכי הכל נאמנין כל הבתים בחזקת בדוק בי"ד מיבעי ליה, וא"ת ומעיקרא היכי ס"ד למיפשט מינה דחזקתו בדוק, תירץ ר"י ז"ל דהוה מוקמי לה כגון דאיתיה לבעל הבית במתא, דלא סמכינן אחזקה ובעי לשיוליה כדכתיבנא, ואפ"ה כיון דחזקתו בדוק אי אמרי הני דבדוק הוא נאמנין ולא בעי לשיוליה, ואפ"ה פרכינן דאי הכי לא הו"ל למיתני הכל נאמנין, אלא עיקר דינא הו"ל למיתני דכל הבתים בחזקת בדוקין וממילא ידעינן דאמירה דהני מהניא אפילו היכא דאיתא במתא, עוד פירש דהוה ס"ד מעיקרא לאוקמה כגון דאמרי הני שלא בדק בעל הבית אלא שהם בדקוהו דאי חזקתו בדוק מהימני מגו דאי בעי שתקי, אבל אי אין חזקתו בדוק לא מהימני, ופרכי' דאי הכי עיקר דינא הו"ל למתני דכל הבתים בחזקת בדוקין, וממילא ידעינן דמהימני במגו. דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי, פרש"י ז"ל מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והקשה ר"י ז"ל דהא תשביתו ביעור הוה ולא ביטול כדאמרי' לקמן בסמוך ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מצינו להבערה שהיא אב מלאכה, כלומר והילכך ע"כ ביום הראשון מעיקרא משמע דהבערה ביו"ט לא שריא, ואם איתא דתשביתו בטול משמע היכי מוכח דמעיקרא משמע, והא ודאי לאו קושיא היא, דאי ביום הראשון איהו יו"ט ראשון של פסח על כרחין ביעור הוה ולא בטול, דלבתר איסוריה לא מצי מבטל ליה אלא אי קשיא הא קשיא, דהא דרשי' אך ביום הראשון אך חלק והיינו משש שעות ולמעלה, ואי תשביתו ביטול הוא היכי מצי לבטוליה בתר זמן איסורא הא לאו ברשותיה קאי, אלא א"כ נדחוק ונאמר דכי דרשי אך היינו לומר שיהא מושבת כבר מחצות ולמעלה, ור"ת ז"ל פי' דכי אמרי' דמדאורי' בביטול בעלמא סגי היינו משום דכיון שביטלו נפק ליה מרשותיה ושרי דשלך דוקא הוא דאי אתה רואה, והכי תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך. הימנינהו רבנן בדרבנן, וא"ת דהכא משמע דנשים לא מהימני אלא בדרבנן, ואלו בפרק המדיר [כתובות ע"ב.] אמרי' ומאכילתו שאינו מעושר ופרכי' היכי דמי אי דידע ניפרוש אי דלא ידע ניסמוך עלה, אלמא סמכינן עלייהו בדאורייתא, ועוד שהרי מעשים בכל יום שאנו מאמינים אותם על השחיטה ועל הנקור, י"ל דמתוך שבדיקת חמץ צריכא דקדוק גדול ונשים עצלניות הן, אי לאו דמדרבנן היא לא סמכינן עלייהו אבל בשאר אסורין סמכינן, והכי איתא בירושלמי דאיכא מ"ד התם דלית כאן נשים דהן עצמן נאמנות הן, ואיכא מ"ד דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן, וכבר הארכתי בזה בפ"ק דחולין [י': ע"ש בחידושי רבינו] בס"ד. ולענין הלכה בעיין לא אפשיטא בהדיא ואפ"ה כיון דפשטה רנב"י אע"ג דדחינן לה נקטינן כוותיה דחזקתו בדוק, ומיהו אי איתיה בעה"ב קמן שיילינן ליה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חמץ ומצה.
המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק, כתבו בתו' דבי"ג איירי, דאי בי"ד הא אסיקנא לעיל דעל המשכיר לבדוק, ואחרים כתבו דכי פסקינן דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה, (היכי) [היינו] לענין דלא הוי מקח טעות אבל מ"מ משכיר שלומי בעי, ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא בי"ד עסקינן ומ"ה מסתם לה ואמר בחזקת בדוק, דלא בעי למיחש לספיקא דבעיין דלעיל משכיר בית בי"ד אי חזקתו בדוק אי אין חזקתו בדוק, וקאמר סתמא בחזקתו בדוק, כלומר דאי חזקתו בדוק מיתוקמא סתמא ואי אין חזקתו בדוק מיתוקמא בדקאמר ליה בהדיא ומסקינן דלא הוה מקח טעות, ודקא קשיא להו דהא מסקינן לעיל דעל המשכיר לבדוק לא קשיא לי כלל, דלעיל שקלי וטרי מצות ביעור אמאן רמיא ומסקינן דאמשכיר רמיא, והכא בעי אי אמר משכיר לא בעינא למעבד מצוה, א"נ דליתיה קמן למשכיר במתא, ושוכר לא סגי ליה בלא ביעור דהא אמרי' לקמן דחמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה, וכיון שכן בעיין אי הוה מקח טעות דהכא לאו במצות ביעור עסקינן, אלא לענין דינא שקלינן וטרינן, ומסקינן דלא הוי מקח טעות, דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה אפילו בממוניה, ולא מצי תבע ליה שוכר למשכיר מאי דאפיק עליה שהרי לא אהנהו למשכיר כלל, דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה דמשכיר, ואע"ג דלא עבדה ליכא חיובא דממונא גביה, כנ"ל.
דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור, כתב רש"י ז"ל דהא אי לא מתסר עד אורתא לא הוו גזרי ביה רבנן דבין יממא וליליא לא טעו אינשי, ולא הבינותי אכתי מנלן שיהא מתחיל איסורו משש שעות ולמעלה, ואפשר דכי קאמר משש שעות ולמעלה אכתי לא קים לן הכי, אלא דודאי באיזו שעה מיום י"ד מתחיל איסורו ונקט משש שעות ולמעלה משום דבמסקנא הכי מסקינן, זהו דרכו של רש"י ז"ל. ולי ע"כ משש שעות ולמעלה אסור דאי בתחלת שש הוה לן למשרפיה מקמי הכי כי היכי דלא ליתי למיטעי, ואי לא מתחיל איסור' עד תחלת שמונה לא הוה לן למסריה מתחלת שש, שבתחלת שש חמה במזרח ובתחלת שמונה חמה במערב, ועוד דכיון דע"כ י"ד מקצתו אסור ומקצתו מותר, משמע דמתחילה איסוריה משש שעות ולמעלה, שהוא זמן שחיטת הפסח. ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור, כלומ' לרבות ליל ראשון של פסח שלא ימצא בו חמץ אלא כשיעור זמן השבתה, וכתבו בתוס' דאין ה"נ דהוה מצי לשנויי ביום כתיב כדמשני בסמוך, ולי, כיון דס"ל (להכי) דאי לאו הכריחא דקרא הראשון מסתמא מכלל המנויין הוא, טפי הוה ניחא לן למימר דביום הראשון בתחלת היום דהיינו תחלת ליל ט"ו מלמימר דהראשון היינו ראשון דמעיקרא, אבל לבתר דמוכחי דהאי הראשון י"ד הוא, נקטינן ביום כפשטיה דהיינו ביום ולא בלילה.
<h2>דף ה.</h2>
דהא אתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, נ"ל דהשבתת שאור לאו דוקא, אלא לומר שאותו זמן שמצווה עליו בלא ימצא איתקש לאכילת חמץ, וכן רש"י ז"ל שכתב שמשעה שמזהיר שלא לאכול חמץ צוה להשבית את השאור לאו דוקא, אלא לומר שמאותה שעה ואילך מוזהר בלא ימצא, שאם אתה אומר שבאותה שעה הוא מצווה להשביתו, אכתי הוה מצי למימר ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור. מבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל, אע"ג דבהנך מצות טובא הראשון כתיבי, אפ"ה כל הנך דכתיבי במצוה אחת חדא חשיב להו, וא"ת דהני שלשה ראשון, היינו ולקחתם לכם ביום הראשון וביום הראשון שבתון וביום הראשון מקרא קדש, כי היכי דנימא דאך ביום הראשון מעיקרא משמע, נימ' דאך ביום הראשון חד מהני שלשה הראשון, י"ל דכיון דע"כ אית בהו תרי שהן מקרא קדש מסתברא שאף השלישי כיוצא בהן. לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים, הקשה הרשב"א ז"ל היכי יליף מהכא דחמץ אסור משש שעות ולמעלה, הרי שחיטת הפסח [אחר התמיד ותמיד ששחטו קודם חצות פסול, וכיון שכן זמן שחיטת הפסח] לא הוי מיד אחר חצות עד כדי שהיית הקרבת התמיד, י"ל דכיון דדיעבד אם שחטו קודם התמיד כשר כדאיתא התם מחצות ולמעלה זמנו מיקרי. זמן שחיטה קאמר רחמנא, ואע"ג דקושטא דמלתא הוא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט משמע, דהא אמרינן בפרק תמיד נשחט דהשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, אפ"ה כיון דאשכחן שהזהיר על השבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על החמץ, ממילא משמע שבזמן שחיטת הפסח מצווה על השבתתו. ואומר כל מלאכה לא תעשו, וא"ת הבערת חמץ אמאי אסירא ביו"ט והא לכשיהא נעשה גחלת שרי בהנאה וחזי להסיקו תחת תבשילו דהא קי"ל [תמורה ל"ד.] בכל הנשרפין אפרן מותר, וגחלת נמי שריא מדאמרי' בפ' כל שעה בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת, ודאמרי' התם ולא יסיק בו תנור וכירים מדרבנן בעלמא הוא, תירץ ר"י ז"ל דסברא הוא דקרא דתשביתו בכל ענין מיירי, אפילו אינו צריך לגחלתו.
<h2>דף ה:</h2>
לחלק יצתה, מדקרי ליה אב מלאכה, ולישנא דייק ולאו דינא, אי נמי דדינא נמי קא דייק דלמ"ד ללאו יצתה לא מקריא מלאכה ולא מתסרא בי"ט. וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. כלומר דלמאן דאית לו מתוך, [הבערת חמץ שריא בי"ט, דאע"ג דאפי' מאן דאית ליה מתוך], בעי שיהא צורך היום קצת כדמוכח בפ"ק דיו"ט [י"ב.], הכא צורך היום קצת איכא, דהיינו מצות הבערה.
אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, הקשה הרב ר' יעקב מהורלינ"ש ז"ל דהכא משמ' דמחד קרא ממעטינן אחרים וגבוה דאע"ג דתלתא לך כתיבי בפרק כ"ש משמע דצריכי כולהו, ואלו בפרק ר' ישמעאל דמנחות [ס"ז.] אמרי' התם דתרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי גוי וחד למעוטי הקדש, וי"ל דכיון דגלי לן התם דגוי והקדש לא מקרו שלכם, תו לא צריך בשום דוכתא תרי קראי, אלא תרוויהו מחד קרא נפקי, ומיהו בנוסחאות מדוקדקות גרסי הכי חד כדי עריסותיכם וחד ולא עיסת הקדש, והכי מוכח בראשית הגז [חולין קל"ה:] דדרשינן מעריסותיכם כדי עיסתכם. ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה וכו', תמיהא לי כי היכי דילפינן קולא בשל אחרים מגבולין אמאי לא ילפינן מיניה קולא זו דהטמנה, כדאמרינן ברישא (דבדקה) [דבריתא] יכול יטמין, והיכי מקיימינן היתירא דהטמנה דמשתמעה מגבולין ואיסורי דידה דמשתמעה בבתים, כי היכי דמקיימינן היתירא ואיסורא דשל אחרים, ולאו קושיא היא, דאה"נ ודאי מעיקרא אמרי' דאי לא כתב אלא לא יראה הוה אמרי' יכול יטמין, אבל כיון דכתיב לא ימצא גלי אלא יראה דראיה לאו דוקא אלא לישנא בעלמא, ולהא לא אצטריך ג"ש דשאור שאור, והיינו דתני תנא ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין וכו', בגבולין [שלך] אי אתה רואה אבל אתה רואה [של אחרים ושל גבוה, ולא תני בגבולין [שלך] אי אתה רואה אבל אתה רואה] ומטמין, דלאיסור' דהטמנה לא צריך ג"ש אלא בגילויה דלא ימצא סגי, דהא היתירא דהטמנה דהוה סבירא לן מעיקר' לאו מקרא יתירה נפיק אלא ממשמעותא בעלמא ובגילויא דלא ימצא סגי, אבל היתירא דאחרים מיתורא דלך נפיק, ואית לן לקיומיה על כרחין, אי נמי דלאיסור הטמנה נמי איצטריך ג"ש, ואפ"ה אתי שפיר, משום דנהי דמגבולין לא משתמעא הטמנה לאיסורא, אפ"ה לית בהו קרא יתירה למשריה, הילכך כי דיינינן ג"ש ליתן את האמור של זה בזה הינו ליתן איסורא דהטמנה דכתיבה בבתים למשדיא נמי אגבולין, אבל ליכא למימר דהיתירא דהטמנה דכתיבה בגבולין דנשדייה נמי בבתים, דנהי דהטמנה לא משתמעא לאיסורא בגבולין, מ"מ לית בהו יתורא למשריא, משא"כ בשל אחרים דהא כתיב לך יתירא בגבולין למשריא, וכי דייני' ג"ש על כרחין אית לן לקיומי נמי היתירא בשל אחרים כנ"ל, ולפ"ז כי קתני לעיל בברייתא ועדיין אני אומר וכו' בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, לישנא קלילא הוה, דאין הכי נמי דהו"ל למימר בגבולין שלך אי אתה רואה [אבל אתה רואה] ומטמין, אלא לישנא קיטא הוא ולאו דוקא.
לך לך תרי זימני, פרש"י ז"ל כיון דמייתר לך שדיא אלא ימצא, והקשה הרשב"א ז"ל מיתורא דלך גופה מצי למעוטי גוי שכבשתו ולמה לן למשדייה אלא ימצא, ותירץ לו ר"י ז"ל, דאי לאו לא ימצא, מלך לא ממעטינן גוי שכבשתו דההוא לך מיקרי, ולך יתירא הוה מוקמינן ליה לדרשא אחרינא, אבל השתא דשדינן אלא ימצא ממשמעותיה דקרא ממעטי' גוי שכבשתו, דהכי משמע דאפי' במצוי אצלך בעי לך, ועדין הקשה לו רשב"א ז"ל וכיון דשדי לך אלא ימצא, אמאי אצטריך למדרש לעיל מה שאור האמור בגבולין וכו' אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה, והעלוה בתוס' בקושי ודוחק, ולדידי ל"ק, דלרבא דאמר לעולם לא תיפוך וארישא קאי, בריתא הכי מפרשא מעיקרא קא מסדר תנא ואזיל קראי למאי צריכי, וקאמר דאי לא כתב אלא לא יראה לך ולא כתב לא ימצא הוה אמינא דיטמין ויקבל פקדונות מן הגוים להכי אצטריך לא ימצא, הילכך להאי מילתא איצטריך לא ימצא לאיסור', וקאמר תו דלהאי קרא נמי אצטריך דאי קרא דשל אחרים לא הוה נפיק לן בלא יראה לחוד אלא בגוי שלא כבשתו אבל בכבשתו לא, גלי לן לא ימצא היתירא אפילו בכבשתו, ובהכי אתי שפיר סדרא דבריתא לרבא דאמר לא תיפוך וארישא קאי, ומיהו לא נפקא היתירא בכבשתו מלא ימצא (כלומר) [בלא] ג"ש דשאור שאור, דלא הוא שדיא לך יתירא אלא ימצא בלא ג"ש והוה מוקמינן ליה לדרשא אחרינא כדברי ר"י ז"ל, אלא דתנא מעיקרא גלי לן כל מאי דנפיק לן מלא יראה וכל מאי דנפיק מלא ימצא ואכתי לא פריש היכי נפיק, ובתר הכי דגלי לן ג"ש ידעינן היכי נפיק, הילכך בגוי שכבשתו מיצטריך לך יתירא ומצטריך ג"ש דאי לאו ג"ש לא שדינן ליה אלא ימצא אלא לדרשא אחרינא ואי לאו לך יתירא הוה ילפינן בבתים היתירא לגוי שלא כבשתו מגבולין אבל לכבשתו לא, דאע"ג דכתיב לא ימצא לא אפשר למילף היתירא [טפי] ממאי דכתיב בגבולין דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, אבל השתא דגמרי' ג"ש כיון דגבולין ובתים ילפינן מהדדי שדינן לך יתירא אבתים ומשתמע נמי גוי שכבשתו, ומיהו כיון דלא כתיב ביה לך בהדיא, ילפינן מיניה איסורא בקבל עליה אחריות, כנ"ל, והא דמצרכינן תרי קראי לגוי שלא כבשתו ולגוי שכבשתו, ואלו בפ' ראשית הגז [חולין קל"ח:] גבי ביתך דגנך שדך וטובא אחריני דמייתי התם לא מצרכינן אלא חד קרא, היינו טעמא דכיון דגלי לן בחד דוכתא דכבשתו ולא כבשתו כי הדדי נינהו תו לא צריך קרא יתירא בדוכתא אחרינא.
<h2>דף ו.</h2>
בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה, והא דתניא חייבת פרש"י ז"ל דגבי עיסה תניא, והקשה רשב"א ז"ל דבהדיא תניא בתוספתא דבהמת ארנונא חייבת בבכורה ועיסת ארנונא חייבת בחלה, ואיכא נוסחי דגרסי בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה והוא דלא מצי מסלק ליה, עיסת ארנונא חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק לי', ולפי זה אתי שפיר. והך ארנונא איכא מאן דפריש דהיינו שותפות גוי, וליתא דא"כ היכי תניא דעיסת ארנונא חייבת בחלה והא תנן במס' חלה [פ"ג מ"ה] העושה עיסה עם הנכרי אי אין בשל ישראל שיעור חלה פטורה מן החלה, אלא הך ארנונא היינו שהמלך נוטל חק מן העסה, כדאמרי' [ב"ב ח'.] והלך זו ארנונא לפי שאין [לו] חלק (לו) ברור מן העסה שעל הישראל לתת לו חלק ממנה אמרו דחייבת בחלה משום דלית ליה קלא, והכי איתא בירוש' במס' חלה גבי ההיא דהעושה עיסה עם הנכרי שאמרו שם ומה בינה לעסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה תמן ברשות ישראל היא נתונה שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא בדעתו היא תלויה.
ייחד לו בית [אין] זקוק לבער. איכא למידק במאי עסקינן אי בשקבל עליו אחריות כי ייחד לו בית מאי הוי, ואי בשלא קבל עליו אחריות אפילו לא ייחד לו בית נמי לישתרי, והכי אמרי' בסמוך למימרא דשכירות קניא, דמשמע דאי לא קניא מיתסר ואמאי, י"ל דהב"ע בסתמא, ומשו"ה הפקידו אצלו זקוק לבער דכיון שקבלו ברשותו כמאן דקביל עליו אחריות דמי, כדאמרי' בב"ק [מ"ח:] הכנס שורך ברשותי חייב, אבל ייחד לו בית הו"ל כמ"ד כנוס שורך לרשותך, דאמרי' התם דפטור, משו"ה מקשינן למימרא דשכירות קניא, דבשלמא אי קניא הו"ל כמ"ד כנוס שורך לרשותך, אבל אי לא קניא ככנוס שורך לרשותי הוא, והך קושיא לר"פ נמי היא, דנהי דלדידיה לא מוכח ליה תנא מקרא, ס"ל לר"פ דפשיטא ליה לתנא הכין מסברא, זהו דרך רש"י ז"ל, ומיהו מאי דמסקינן שאני התם דאפקיה בלשון לא ימצא אינו מחוור לפי דרך זה. אבל ר"ת ז"ל פירש דבשקבל עליו אחריות בהדיא עסקינן, ואפ"ה כיון דייחד לו בית שרי דהו"ל כמקבל עליו אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי, שהרי אפילו חמצו של ישראל כל שהוא ברשות גוי אינו עובר עליו, והכי איתא במכילתא פי"ז, דתני התם בכל גבולך למה נאמר לפי שנאמר בבתיכם שומע אני כמשמעו ת"ל בכל גבולך א"כ למה נאמר בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותיך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, ומשו"ה אמרינן הכא דייחד לו בית אע"ג דשכירות לא קניא אינו זקוק לבער, ולרב אשי פשטינן הכי מקרא, ולרב פפא נפיק ליה לתנא מסברא. ומיהו מאי דאמרינן דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר עליו, ה"מ מדאוריי', אבל מדרבנן צריך ביעור, דהא תנא לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר, ואוקמינא בשהרהינו אצלו והרהון בביתו של גוי משמע, אפ"ה אמרינן דעובר כלומר שהוא אסור אחר הפסח, הואיל ועבר שלא ביערו, ועוד דהא תניא לקמן בפרק כ"ש בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא א"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח, והא הני בביתו של גוי הם ואפ"ה אסרינן, ואע"ג דב"ה פליגי ואמרי כל שעה שמותר לאכול מותר למכור, מדידהו במכירה נשמע לב"ה במפקיד, אלא ודאי חמצו של ישראל ברשות נכרי מדרבנן צריך לבערו, ואפ"ה גבי ייחד לו בית כיון דלאו דישראל הוא אלא דפקדון אע"פ שקבל עליו אחריות לא החמירו עליו שיהיה חייב לבער, הרמב"ן ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מה' חמץ ומצה שישראל שהפקיד חמצו אצל הגוי עובר בב"י, ולא ידעתי מנין לו, ואולי פשט השמועה שאמרו בפ' כל שעה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר.
כופה עליו את הכלי, לר' יצחק דסבי"ל, דאין כלי ניטל אלא לדבר הנטל, כדאיתא בפרק כירה [שבת מ"ג.], איכא למימר דהכא במאי עסקינן שצריך למקומו של כלי דכיון שנטל לצורך מקומו אינו מחוייב להניחו מיד אלא מוליכו עד מקום החמץ וכופה עליו, דכי האי גונא אפילו לר' יצחק שרי כדמוכח התם, אי נמי דהכא בלאו הכי נמי שרי דילמא אתי למיכליה.
קודם לפסח שלשים יום אין זקוק לבער, בירוש' אמרו ובספק אבל בודאי אפי' מראש השנה, כלומר דדוקא בשאין שם חמץ ידוע אבל אם יש חמץ בודאי אפי' מר"ה זקוק לבער, ואינו נראה כן לפי גמרתינו דמדאמרינן לישנא דאין זקוק לבער ולא אמרי' אין זקוק לבדוק, משמע דקודם ל' יום אפילו יש שם חמץ ידוע אין צריך לבערו, לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי ליה בבטול בעלמא. אי דעתו לחזור אפילו מר"ה נמי, כתב רש"י ז"ל דכי הדר בימי פסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותי' דליבטלי' שהרי אינו שלו וכשרואהו עובר עליו, ואינו ברור אצלי דודאי כל אינו זקוק לבער דאמרי' הכא, ביטול מיהא בעי, דאי לא כיון שהוא ברשותו בפסח נמצא עובר עליו דקרינן בי' בכל גבולך, וראיה לדבר דהא מדמינן ליה להעושה ביתו אוצר, ולא עדיף אוצר מנפלה עליו מפולת דאמרי' לקמן דצריך שיבטל בלבו, אלא כך ראוי לומר דקודם ל' יום לא הזקיקוהו חכמים לבער, ובביטול דסגי מדאורייתא סגי ליה, ומקשי' אי דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי ראוי שיבער דילמא אתי למיכל מיניה, ומסקינן דאה"נ, אלא דקודם ל' ואין דעתו לחזור בביטול בעלמא סגי ליה דהא לא אתי למיכל מיניה, אבל תוך ל' כיון שחלה עליו חובת ביעור (אוקימנא) [חייבוהו] לבער, זה נ"ל. לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור וכו', איכא מאן דפריש שאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עד לאחר הפסח אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהא לו פנאי לבער, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חמץ ומצה, ולפ"ז הא דאמרינן בירוש' לא אמרן אלא בשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אפילו קודם ל' יום זקוק לבער, פליג אגמ' דילן, אבל לפי פרש"י ז"ל שפירש דדעתו לחזור ואין דעתו לחזור דקאמרינן היינו בתוך הפסח, איכא למימר דלא פליג, דירוש' הכי קאמר ל"ש דאין זקוק לבער אלא בשדעתו לחזור קודם הפסח אבל אין דעתו לחזור עד תוך הפסח, אפילו קודם ל' יום זקוק לבער.
<h2>דף ו:</h2>
שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים, מכאן תשובה למה שפרש"י ז"ל בהא דאמרינן בפרק הניזקין [גיטין ס'.] דשמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן דהיינו באחד בניסן וחדא מינייהו פרש' טמאים, ופרש"י ז"ל דפרשת טמאים היינו פרש' ויהי אנשים, ואי אפשר דהכא מוכח דבפסח ראשון נאמרה, אלא פרשת טמאים היינו דין טומאת תרומה וקדשים. וא"ת והיכי מוכחין מקרא ל' יום, דהא הכא לא סגיא בלאו הכי שעל ידי שאלתם הוזקק להשיב להם, י"ל דאי אין דורשין ושואלין בזמן זה, לא הו"ל לאורוכי כולי האי אלא לומר בחדש השני תעשו פסח ותו לא.
ורשב"ג איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו למילי דפסח, כלומר דמתוך שפירש עיקרי הפסח ראשון פירש גם כן דיני פסח שני דהא והא דיני דפסח נינהו וכחדא מילתא חשיבי, אבל ליכא לפרושי דמתוך שהתחיל לדבר בפסח שני פירש כל דיניו, מדאמרינן טעמא דרשב"ג שהרי עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח, שנאמ' החדש הזה לכם ראש חדשים וכתיב דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם וכתיב והי' לכם למשמרת, ובודאי ראיה דרשב"ג לאו מלקיחת הפסח הוא, דקא מזהיר עליה מראש חדש שהרי פסח מצרים מקחו בעשור דכתוב בעשור לחדש, ואי טעמי' מלקיחת הפסח היכי קאמר שתי שבתות, עשרה ימים מבעי ליה, אלא ודאי עיקר טעמיה משום דמפרש ואזיל כולהו דיני דפסח בההיא פרשתא, ואם איתא להאי פירושא דמתוך שהתחיל לדבר בפסח ב', גמרינהו לכולהו דיני, הכא נמי נימא רשב"ג לנפשיה דאיירי דאיירי בלקיחת הפסח ראשון סיימינהו לכולהו דיני דפסח, אלא ודאי רשב"ג לא אמר הכי, אלא דאיידי דאיירי בעיקר דיניה דפסח ראשון פרשינהו נמי לדיניה דפסח שני דכי הדדי נינהו. וממאי דבריש ירחא קאי, וא"ת והיכי מספקא לן והא אמרינן בשבת פרק רבי עקיבא [פ"ו:] דכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ר"ח, אלמא פשיטא לן דהחדש הזה נאמר לו בראש חדש והיינו משום דאמרי' בהקומץ רבה [מנחות כ"ט.] שנתקשה משה בראיית הלבנה, עד שא"ל הקב"ה כזה ראה וקדש, תירץ ר"ת ז"ל דודאי פשיטא לן דמאי דאמר ליה הקב"ה למשה בר"ח היה, ומיהו מספקא לן דדילמא משה לא אמרו בו ביום לישראל, ולהכי מסקינן דיליף מדבר ממדבר, דמה התם אמירת הקב"ה למשה בריש ירחא, כדכתוב באחד לחדש השני ואמירת משה לישראל נמי בריש ירחא הוה כדכתיב באחד לחדש השני ויתילדו, הכא נמי אמירת משה לישראל בריש ירחא הוה, ור"י ז"ל פירש, דכי אמרינן ממאי דבריש ירחא הוה הכי אמרי' דאע"ג דודאי החדש הזה לכם בריש ירחא הוה, דלמא קרא דדברו אל כל עדת ישראל לא נאמר בראש חדש. אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם, פי' היינו לומר שמה שנכתב מוקדם נא' מוקדם, ואפ"ה [היכא] דאיכא הוכח אע"פ שנאמר מוקדם אינו נעשה מוקדם אלא מאוחר, דהא תנן בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ה.] דדחיית הנסקל קודמת לסקילתו אע"ג דבקרא סקילה קודמת לדחייה, כדכתוב סקול יסקל או ירה יירה, והיינו טעמא משום דבדוכתי אחרינא כתיבה סקילה בגמר מיתה, כדכתוב וסקלתם באבנים ומתו, ובפ' אמר להם הממונה [יומא ל"ב.] נמי אמרי' ובא אהרן אל פתח אוהל מועד כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה, לפי שיש לדבר הוכח כדאיתא התם, הילכך כי אמרי' דבחדא ענינא מאי דמוקדם מוקדם אין משמעותו שמה שנכתב מוקדם יהא מוקדם בעשייתו, אלא לומר שמה שנכתב מוקדם נאמר מוקדם למשה אבל בתרי ענייני אינו כך דהא ודאי קודם דבור החדש השני נאמר לו דבור החדש הראשון אע"פ שנכתב מאוחר.
הבודק צריך שיבטל, לישנא דקרא נקט, דכתוב תשביתו ומתרגמינן תבטלון, ובטול זה ודאי מדין הפקר הוא וכדמוכח סוגיין מדמייתינן עלה ההיא דסופי תאנים דההיא מתורת הפקר נגעו בה, כדמוכח בדוכתא, ואיכא למידק והפקר כי האי גוונא מי מהני, אטו מאן דאמר דנכסי דידיה ליבטלון וליהוו כעפרא מי הוי הפקר, ותו דאמרי' בחמץ ומבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונא הפקר בלב לא מהני ולא מידי דדברים שבלב אינם דברים, ותו למאי דאמרי' התם בנדרים [מ"ג.] דלר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות זוכה לא נפקא מרשות נותן הכי נמי בהפקר, וכיון שכן ביטול חמץ לר' יוסי היכי מהני מדין הפקר והא לא אתי לרשות זוכה, י"ל דאין הכי נמי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקיר ליה כי האי גונא, אבל חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, ומשו"ה בגילויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה למיהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי. שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' וחמץ משש שעות ולמעלה, וא"ת תינח לר' יהודה דס"ל דחמץ לפני זמנו אסור בין באכילה בין בהנאה כדאמר לק' פרק כל שעה, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק דהיינו ר' יהודה דאית ליה תלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו, ומ"ה אמרי' דאתאן לת"ק דהיינו ר"י, ודלא כר"ש בר פלוגתיה דלית ליה דרשא דהנך תלתא קראי, הילכך לר"י שפיר איכא למימ' דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו של אדם ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו דנהי דלפני זמנו לא עבר עליה בב"י ובבל ימצא אפ"ה חייב במצות השבתה, אבל לר"ש היכי קאמר שאינו ברשותו נהי דקאי עליה במצות השבתה אפ"ה כיון דשרי בהנאה כדמוכח ההיא דפרק כל שעה, ברשותו הוי, י"ל דנהי דלית לי' לר"ש איסור הנאה מה"ת, מדרבנן מיהא אית ליה, ודאמרי' בפרק כל שעה דהא דקתני ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק, היינו טעמא משום דאיסורא דאורייתא קתני, אבל אה"נ דלר"ש נמי אסור בהנאה מדרבנן, ודקאמר עשאן הכתוב משום ר"י נקט האי לישנא, אבל אה"נ דלר"ש נמי משש שעות ולמעלה לאו ברשותיה קאי מדרבנן, וכמו שנביא ראיות על זה לפנינו בס"ד, וא"ת וא"כ היכי מהדר לאקשויי ונבטלי' בשית דהא כיון דכבר גלי לן דמשום דמתסר מדרבנן משש שעות ולמעלה לא מצי לבטוליה אליבא דר' שמעון הכי נמי אית לן למימר דבשית לא מצי לבטולי, י"ל דהוה מצינן למימר דהך דר' אלעזר כרבי יהודה אתיא ודלא כר"ש, דמשום איסורא דרבנן לא מיקרי אינו ברשותו, משו"ה צריכי לגלויי דאפילו איסורא דרבנן מפיק ליה מרשותיה לגמרי, זהו דעת הרמב"ן ז"ל. ולי נראה דלר"ש נמי חמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה מן התורה דהא מודה ר"ש במצות השבתה, ואמרי' דבביטול בעלמא סגי, ומהו ביטול זה שיוציאנו מלבו לגמרי ושיהא אצלו כמבוער, ואם אתה אומר שהוא רשאי ליהנות ממנו הא לא נתבטל אצלו כלום, ולפיכך מכיון שאמר הכתוב תשביתו, אחד איסור אכילה אחד איסור הנאה משמע, ודאמרינן לקמן פרק כל שעה דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק, לאו למימרא דלר"ש מיתסר באכילה מקמי דמיתסר בהנאה אלא מלישנא דייקי דר"י קתני לה ולא ר' שמעון משום דר"י קאמר לקמן דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו ותוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת, ואמרי' בגמ' דטעמי' דר"י משום דתלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ כל מחמצת לא תאכלו לא תאכל עליו חמץ, ומשום דלא יאכל דמשמע איסור הנאה לחזקיה כדאיתא פרק כ"ש לא כתוב אלא בחד קרא, ומסברא איכא לאוקמיה בתוך זמנו דחמיר טפי, וסד"א דנהי דקאמ' ר"י בקודם זמנו עובר עליו בלאו דלא יאכל ה"מ לאיסור אכילה אבל לאיסור הנאה לא קמ"ל דמשעה שאסור באכילה בלאו לר"י, נמי מיתסר בלאו דהנאה, משום דקרא דלא יאכל גלי אכולהו דאיסור הנאה נמי בכלל, ולר' [אבהו] נמי דקאמר דלא יאכל נמי איסור הנאה משמע, איצטריך לאשמועי' הכי לומר דלא שנא לא יאכל ול"ש לא תאכלו, דבההיא ברייתא אלאוי קיימי, אבל לר' שמעון דאמר התם דקודם זמנו אינו עובר עליו בלא כלום אי משום לאוי ליכא למתנא אליבי' דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, דליכא למיסק אדעתא שיהא אסור אכילה קודם לאיסור הנאה, דהא לפני זמנו לית ביה לאו כלל, ואי משום מאי דנפיק ליה מדכתוב תשביתו שאור מבתיכם, התם בלאוי קיימי ולאו במאי דמשמע ממצות השבתה, ועוד דאמאי תיסק אדעתין שיהא איסור אכילה קודם, משו"ה אמרי' דכי קתני משעה שאסור באכילה אסור בהנאה דאתאן לת"ק, אבל אין ה"נ דממצות השבתה נפיק לן דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בין באכילה בין בהנאה אפילו לר"ש, ודאמר בפ' כ"ש מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ, בדין הוא דהוה מצינן לאפוקיה מדכתוב תשביתו אלא דעדיף לאו דכתוב בהדיא ממאי דמשתמע מכללא דמצות השבתה, ולאשמעי' נמי דלא יאכל משמע איסור הנאה, הילכך בין לר"י בין לר"ש חמץ משש שעות ולמעלה אסור אפילו בהנאה, ואתיא שמעתין כפשטה, כנ"ל.
<h2>דף ז.</h2>
המקדש משש שעות ולמעלה, פרש"י ז"ל מתחלת שש, והקשו בתוס' ז"ל דע"כ האי לישנא מסוף שש משמע, כדאמרי' לעיל דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל ובודאי דמסוף שש קאמרינן, מדמוכחי לה מאך חלק אי נמי מלא תשחט על חמץ דם זבחי, לפיכך פירש דהכא נמי מסוף שש קאמר, וכי תימא היכי מוכח מהא דבאיסורא דרבנן בלחוד לאו ברשותיה קאי, איכא למימר דהכא נמי איסורא דרבנן הוא דחיטי קרדנייתא חמץ נוקשה הוא ולא מיתסר אלא מדרבנן, הילכך מייתי ראיה לחמץ דאורייתא בשעות דרבנן דלאו ברשותיה קאי, מחמץ דרבנן בשעות דאורייתא, ולפ"ז אפשר דחמץ דרבנן בשעות דרבנן חוששין לקדושיו ונקט משש שעות למכלל דבכל חמץ אפילו לדרבנן אין חוששין לקדושיו אבל אין הכי נמי דבחמץ דאורייתא מתחלת שש אין חוששין לקדושיו, אבל הרמב"ן ז"ל כתב בס' המלחמות, דמתחלת שש אפילו בחמץ דאורייתא חוששין לקדושיו, דכיון שהכל עסוקין בחמץ כדי לשורפו אתי לאחלופי בארבע וחמש ואתי למשרי אשת איש, ומשו"ה נקט משש שעות ולמעלה דוקא, ולי משו"ה נקט משש שעות ולמעלה, דאילו מחמש ולמעלה איכא למיחש דדילמא הנך קדושין בחמש הוו אלא דטעו בין חמש לשש, אבל משש שעות ולמעלה ליכא למימר בחמש הוו וטעו בין חמש לשבע, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, כדאמרי' לקמן, הילכך בשש שעות חוששין לקידושין, ואפ"ה שפיר מייתי ראיה דמאי דאסרוה רבנן עליה לאו ברשותיה קאי. ולענין הלכה הרי"ף ז"ל כתב בהלכותיו להדא דרב גידל, אלמא קסבר דקי"ל כוותיה, והשיב עליו הרז"ה ז"ל דרב לטעמיה דסבי"ל כר' יהודה דאמר חמץ משש שעות ולמעלה אסור מן התורה כדאיתא פרק כל שעה ומתסר נמי בהנאה, ומשו"ה אין חוששין לקדושיו, אבל לדידן דקי"ל כר"ש דסבי"ל דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, חוששין לקדושיו, דנהי דמודה ר' שמעון במצות השבתה מאך חלק אי נמי מדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי, אפ"ה אי אכיל ליה משש שעות ולמעלה אינו עובר באכילתו שאין לך השבתה גדולה מזו, הילכך אע"פ שאסור להשהותו משש שעות ולמעלה משום מצות השבתה, אפ"ה כיון שהוא רשאי לאוכלו ברשותיה קאי וחוששין לקדושיו דלר"ש משש שעות ולמעלה אינו אסור בהנאה, אלו דבריו ז"ל, ואינם נכונים מדתנן לק' פ' כ"ש עבר זמנו אסור בהנאתו ואמרי' עלה ל"צ לשעות דרבנן כדרב גידל דאר"ג א"ר חייא בר יוסף אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קרדינייתא דשרירן ויבשין אין חוששין לקדושיו, ואתי לאוקמה מתני' כר"מ, ור"מ כר"ש סבירא ליה, כדאשכחן ליה לקמן דשרי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, והא לא אתיא אלא כר' שמעון כדאיתא בפרק כל שעה, אלמא דאפי' ר"ש מודה בדרב גידל, ואתינן נמי לאוקמה כר"ג, ור"ג אשכחן דסבירא ליה דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה דאמרי' בעירובין [ס"ד:] מעשה בר"ג שהיה עובר ממקום למקום ומצא ככר בדרך ומצא גוי אחד ואמר לו מבגי טול ככר זה ולמדנו ממנו ג' דברים למדנו שכיון ר"ג ברוה"ק ולמדנו שאין מעבירין על האוכלין ולמדנו שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, אלמא כר"ש סבי"ל, ואפ"ה אתי לאוקמי מתני' דפ' כל שעה כוותיה, וש"מ דלר' שמעון נמי חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדרבנן, וכבר כתבתי למעלה מה שנ"ל דאפילו לר"ש מתחלת שש מיתסר בהנאה מדאורייתא.
לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר, פרש"י ז"ל דאע"ג דכי היכי דאיכא למיתלי בלוקח איכא למיתלי במוכר, אפ"ה מספיקא תלינן לחומרא, ואינו נראה לר"י ז"ל דסמיך מיעוט דחולין במעות דלוקחין לפלגא דמוכר והוה ליה רובא דהתירא, לפיכך פי' ז"ל דלוקחין הוו רובא לפי שהרבה בני אדם עומדין על בהמה אחת לקנותה. עשויין להתכבד בכל יום, הקשה ר"י ז"ל דהא מסקינן בפ' דם הנדה [נדה נ"ו:] גבי שרץ שנמצא במבוי שאין חזקתו מתכבד אלא ע"י בדיקה, ותירץ דשרץ שאני דזוטר שיעוריה בכעדשה, ומשו"ה אינו מתכבד אלא על ידי בדיקה, אבל מעות דנפיש שיעורייהו אפילו בלא בדיקה הן מתכבדין, אי נמי כשהיו מתכבדין שוקי ירושלם היה דרכן גם כן לבדקן מפני הטהרות שלא ישאר בו בכעדשה מן השרץ, ואגב בדיקה דשרצים אי הוה נמי מעות היו מוצאים, כ"כ בתוס'. אי הכי פשיטא, נ"ל דהכי פירושו, ודאי רב הונא פשיטא ליה דאזלי בתר בתרא, דאי הא אתא לאשמועי' מאי איריא דנקט פת שעפשה ואיצטריך למימר כיון שרבו ימי מצה, נימא פת הנמצאת בפסח ואין ידוע אם חמץ הוא אם מצה הוא מותרת, אלא ודאי מפשט פשיטא ליה דאזלי' בתר בתרא, והא אתא לאשמועי' שאע"פ שעיפשה ומוכח דמקמי פסח הוא, כיון שרבו ימי מצה ואיכא למתלי שלאחר הפסח נתעפשה מותרת, והא ודאי פשיטא כיון דפשיטא ליה דאזלי בתר בתרא, ומתרצינן לא צריכא דעפשה מרובה, כלומר אין ודאי פשיטא ליה דאזלי בתר בתרא, משו"ה אתא לאשמועינן דאע"ג דעפשה מרובה ומוכח מילתא דמקמי פסח הות, אפ"ה כיון דאיכא למימר אפילו במילתא רחיקתא שבתוך הפסח נתעפשה, טפי ניחא לן למיתלי בהכי, מלמיתלי דבשעת הכיבוד אישתייר חמץ ולאו אדעתיה, כיון דקי"ל דאזלינן בתר בתרא, כגון שנשתמשו בו מעות חולין ומעות מעשר ואינו יודע איזו מהן בסוף, תמיהא לי ואפ"ה אמאי אזלינן בתר רובא, וכיון דאזלינן בתר בתרא הוי ספק זה ספק שקול במועט ובמרובה, דאי בתרא מועט מיניה נינהו, וכל שהספק שקול לא אזלינן בתר רובא, וכמו שכתבתי בפרק הבית והעליה [ב"מ קט"ז: ע"ש בחידושי רבנו] בס"ד, וניחא לי דהכא אינו שקול, דכיון דרוב חולין הרבה פעמים נשתמשו בו בחולין יותר ממעשר, ואותו שמוש אחרון יש לנו לתלותו באותו ששמושיו מרובין, ועוד שאפילו לא נשתמש בה אלא שני פעמים אפ"ה הולכין אחר הרוב לפי שיותר הוא מצוי להשתכח מעות בתיבה מן המרובין יותר מבמועטין וכיון שאנו רואים שנשתכחו שם ועל כרחנו מן האחרון נשתכחו שם ועל כרחנו מן האחרון נשתכחו דהא קימא לן דאזלינן בתר בתרא יש לנו לומר שהמרובה היה אחרון, ואפשר דלהכי נדי רב זביד מההיא פירוקא, דס"ל דבהני גווני לא אזלינן בתר רובא, ור"פ נדי מפירוקיה דרב זביד דאי הכי פשיטא. כגון דנשתכח בגומא, לפי מה שכתבתי למעלה דכי אמרי' דאזלינן בתר בתרא דוקא על ידי בדיקה, איכא למידק דהא אסיקנא בפרק דם הנדה [נדה נ"ו:] דמאן דבדיק בגומא נמי בדיק, תירצו בתוס' דהכא מיירי בגומא עמוקה שאין דרך לבדוק.
אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך, וא"ת פשיטא ולמה לא יברך כשם שהוא מברך על המצות כולן, י"ל דהא קמ"ל דאע"ג דביעור חמץ עיקר המצוה אפ"ה משעה שהוא מתחיל בו דהיינו בשעת בדיקה מברך עליה, ומיהו אין מברכין לבדוק אלא לבער שעיקר כוונת הבדיקה היא הביעור. בלבער כ"ע לא פליגי דודאי להבא משמע, מכאן היה מצריך רבי' שמואל ז"ל לברך לפני המילה ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, דאי לאחר המילה ישקר בברכתו דלהכניסו להבא משמע, ועוד שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ור"ת ז"ל אחיו חלק עליו וכמו שכתבתי בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ז: ע"ש בחידושי רבנו שנדפסו ע"ש הריטב"א] בס"ד.
<h2>דף ז:</h2>
אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי, כלומר דאין ה"נ דמברך למול כיון דלא סגיא דלאו איהו מהיל, ולפיכך כתב הר"מ במז"ל בפ"ג מהלכו' מילה ואם היה מל את בנו מברך למול את הבן, ואין דבריו מחוורין דכי אמרי' הכי, ה"מ לרב פפי דאמר לבער, אבל לרב פפא דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה, דמילה באבי הבן כביעור חמץ דמי דאיהו נמי מחייב אלא דאפשר למעבד ע"י שליח אחר. אשר קב"ו על השחיטה, ממעשים בכל יום פריך דהא האי לישנא לא אשכחן במשנה וברייתא, ומתרצינן היכי נימא נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט, והאי לאו דווקא דמשמע דנהי דלא סגיא בלא שחיטה אפ"ה אפשר באחר דומיא דמילה, וליתא דהא אפשר נמי בלא שחיטה כלל, אלא סרכא דלישנ' נקט נמי הכא, ואמרינן פסח וקדשים מאי איכא למימר, ומהדרי' דאין ה"נ דמברך לשחוט, ומיהו ה"מ למ"ד לבער, אבל למ"ד על ביעור חמץ בפסח וקדשים נמי מברך על השחיטה, דפסח וקדשים נמי כביעור חמץ דמי. שאני התם דבעידנא דאגבהיה נפק בי', ואפ"ה מברך דאכתי עוסק במצוה הוא שצריך לנענע, ואיכא מאן דאמר דה"מ למ"ד על מעיקר' משמע, אבל למאן דאמר על להבא משמע הכא מיירי דמברך עליה מקמיה דשקיל ליה, וה"ה למ"ד דעל מעיקרא משמע דהיכא דעביד הכי דמברך בלמ"ד, אלא משום דנקיט לה תנא בעל מתרצינן דבכי האי גוונא עסקינן, ולא נהירא דאי הכי מאי שנא דנקט לה תנא הכי ונצטריך למינקט לישנא דעל, ננקטה דמברך עליה מקמיה דשקיל ליה ולנקט לישנא בלמ"ד, לפיכך נראה שתקנת חכמים היא שלא יברך עליו אלא לאחר נטילתו שאם יברך קודם לכך יהא סבור שמצוותו בנטילה לבד ולא ינענענו.
והלכתא על ביעור חמץ, קשיא להו לרבותנו ז"ל כיון דבלבער כ"ע לא פליגי למה אנו מכניסים ראשינו בין המחלוקת, ותירץ הראב"ד ז"ל דה"ק והלכתא דאף על ביעור חמץ להבא משמע, ומיהו אי אמר לבער לא מהדרינן ליה אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם וכיוצא בה בפ' כיצד מברכין [ברכות ל"ח.] דאמרי' התם במוציא כ"ע לא פליגי ואעפ"כ והלכתא המוציא ואיתמר עלה דמאן דמברך מוציא זהו שאומרים עליו אדם גדול בשלמא אי אשמעינן המוציא שפיר אלא השתא מאי קמ"ל במוציא כ"ע לא פליגי, ומיהו אכתי איכא למידק למה שאלו כאן מאי מברך גבי ביעור חמץ, ולא נחלקו על כל המצוות כולן, אלא ודאי אין כל המצוות שוות, ועליה ועל כיוצא בה נחלקו, וכך אנו נוהגין לברך בקצת מצוות בעל כמילה ושחיטה ולולב, ובמקצתן בלמ"ד כתפילין וציצית וצריך טעם למה. והכי תריצתא דמילתא, שיש לנו שני מיני מצוות, מצוות שעל כרחו יש לו לקיימן בעצמו ואי אפשר להפטר ממנה על ידי אחר כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהן, ובאלו וכיוצא בהן הכל מודים שצריך לברך עליהם בלמ"ד, לפי ששמוש הלמ"ד מורה שהמצוות מוטלות עליו, כדאמרי' לא סגיא דלאו איהו מהיל, ויש מצוות אחרות שאע"פ שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע"י אחר כביעור חמץ ומילה באבי הבן. [א"ה, בדברי רבינו שעל הרי"ף כתוב כאן ומילה ופדיון הבן, וכבר האריכו האחרונים ז"ל ע"ד הרמ"א יו"ד סי' ש"ה. אבל לפי הגירסא שלפנינו לא למדנו מדברי רבינו אם יש שליחות בפדיון הבן] ודומיהן ומצות הללו כשהן נעשות ע"י אחר הכל מודים שאותו אחר מברך עליהם בעל כדאמרי' בגמ' גבי מילה לא סגיא דלאו איהו מהיל, על מה נחלקו על מצוות הללו המוטלות עליו חובה ואפשר לעשותן על ידי אחר, כשהוא בעצמו עושה אותן כיצד מברך, דמר אמר, דכיון דחיובא עליה דידיה רמיא אע"פ שאפשר להפטר ממנה ע"י אחר מצי אמר לבער, ואלו אמר על בהני כיון דאפשר למימר בהו לבער [משמע מעיקרא, ומיהו כשנעשית ע"י אחר דלא מצי למימר לבער] דלאו עליה רמי, כי אמר על ביעור [לא] משמע מעיקרא, ומשום הכי מתרצינן אליביה גביה מילה לא סגיא דלאו איהו מהיל, ומר סבר דבביעור וכיוצא בו ליכא לברוכי בלמ"ד כיון שאפשר להתקיים ע"י אחר, והילכך כי מברך עליו בעל להבא משמע, ועדיף טפי מלברוכי בלמ"ד, שלמדנו מטופס הברכה זו שני דברים, חדא דלהבא משמע ועוד שאפשר להפטר ממצוה זו על ידי אחר, וגמרא הכי מיפרשא בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע ולפיכך באותן מצוות שראוי לברך עליהן בלמ"ד אין לשנות מטבען דהא להבא משמע, כי פליגי באותן מצוות שיכולות להתקיים ע"י אחר דבדידהו שייך טפי על, כדי שלא לשנות טופס הברכה בין שנעשית על ידי בעליה ובין שנעשית ע"י אחר, ואפ"ה מ"ד לבער ס"ל שעל כרחנו יש לנו לשנותה שכיון שאפשר לברך עליה בלמ"ד לפי שהמצוה מוטלת עליו חובה, אלו נברך עליה בעל הוה משמע מעקרא, ומר סבר להבא משמע וכיון דלהבא משמע טפי ניחא לן לברוכי בהני בעל מלברוכי בלמ"ד כדי שיהא ניכר מברכותיו שהמצוה יכולה להתקיים ע"י אחר, וכדי שלא לשנות טופס הברכה בין בעל המצוה ושלוחו, ואסיקנא והילכתא על ביעור חמץ, ולפי' עליה ועל כיוצא בה שיכולה להתקיים ע"י אחר מברכין בעל דוקא, (ומיהו) [ומינה] דלמסקנא אבי הבן נמי מברך בעל וכמו שכתבתי למעלה, ובאותן שאי אפשר להפטר ממנה אלא כשמקיימ' בעצמו מברכין בלמ"ד, ולפי' אנן מברכינן בתפילין וציצית וישיבת סוכה בלמ"ד, ובביעור ומילה ושחיטה בעל, והיינו דתניא בתוספתא בשלהי מכילתין איזהו ברכת הפסח ברוך אקב"ו לאכול הפסח איזהו ברכת הזבח ברוך אקב"ו לאכול הזבח, והיינו נמי דתנן בפ' ערבי פסחים פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי [כו' היכא דליכא שאר ירקי מאי] (מצי) א"ר הונא מברך מעיקרא אמרור בפה"א ולאכול מרור ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור, ואקשי' עליה אחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו אלא אמר רב חסדא מברך עליו מעיקרא בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל, מדאמרינן בכולהו לאכול ובדרב הונא על ש"מ דכל היכא דאכיל ליה בדלא טעים מיניה כלום מברך לאכול כשאר כל המצות שאי אפשר להפטר מהם ע"י אחר שמברך עליהם עובר לעשייתן בלמ"ד, אבל במידי דסבירא ליה לרב הונא כיון שמלא כרסו ממנו אע"פ שלא אכלו לשם מרור כמברך לאחר מצוה הוא ומברך על, ולפי זה מאי דאקשינן מנטילת לולב לאו למימרא דדמי לביעור, שהרי אי אפשר ליטול לולב ע"י שליח, אלא הכי אקשינן בשלמא למ"ד על להבא נמי משמע, הכא דברכתו ומצותו באין כאחד כשנוטלו לצאת בו לא קבעום בלמ"ד, אלא למ"ד על לשעבר משמע, הרי לולב דלאו לשעבר הוא ולמה תקנו ברכתו בעל, ומפרקינן דהתם לשעבר לגמרי הוא דכיון דאגבהיה נפק ביה.
ומיהו איכא למידק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה על ידי שליח, ואפ"ה מברכי' עליה להדליק, איכא למימר דכיון דאמרי' בפ' במה מדליקין [שבת כ"ג.] דצריך לאשתתופי בפריטי, כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה [זו] יכולה להתקיים ע"י אחר. ואיכא למידק תו, מדתני' בתוספתא דברכות היה מהלך להפריש תרומות ומעשרות אומר אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות והא הכא אפשר להתקיים ע"י שליח [ו]אפ"ה [לא] מברכין בעל, י"ל שכיון שהשליח אינו יכול לתרום אלא מדעת בעלים דהא קיימא לן תורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, ודרשינן התם [ב"מ כ"ב.] אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, כיון שכן אינו יכול להפטר ממנו אלא על ידי עצמו ולא דמו לביעור ומילה שאחר יכול לפוטרו מהם שלא מדעתו. ואיכא למידק תו ממה שאנן מברכין על ספירת העומר, שא"א להתקיים על ידי אחר, א"ל שכיון שכבר קירב העומר והן מונין ממנו ולא מונין אליו תקנוה בעל. ותו איכא למידק, מפני מה אנו מברכין במגילה על קריאתה ותקנוה בעל מפני שיכולה קריאתה להתקיים ע"י שליח, ובשופר תקנו הברכה על שמיעתו ותיקנוה בלמ"ד לפי שא"א שתתקיים ע"י שליח, נעביד איפכא שתהא ברכת המגילה על השמיעה ובלמ"ד, וברכת שופר על התקיעה ובעל, י"ל שלפי שבמגילה יש פיסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תיקנו ברכתה על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה, אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה, מיסוד רבני הצרפתים והרמב"ן ז"ל בלקוטיו.
כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, מכאן למד הרמב"ם ז"ל שצריך לברך לישב בסוכה קודם שישב, שאם ישב תחלה לא הוי עובר לעשייתה, ולא נהיר דהא ודאי אלו יבא לאכול מעומד ולטייל מעומד בסוכה הרי יצא ידי חובתו וכיון שכן מה בין ישב ללא ישב, אלא [כל] שלא אכל ונתעכב שם עובר לעשייתה הוא, שאין לשון לישב בכאן אלא כעין לדור, ולישנא דקרא נקט דכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים. וגרסי' בירוש' חוץ מקדושין בבעילה, וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ט לפי שאין ראוי לברך על המצות אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשותה, ובאותה שעה הרי הוא עם האשה במטה ואין ראוי לברך משום ולא יראה בך ערות דבר, ולא הצריכוהו חכמים לבעול הוא בבגדו והיא בבגדה ולהתכסות, ומ"מ שמעינן מיהא דקדושי כסף ושטר עובר לעשייתה צריך לברך ברכת אירוסין, וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשובה והרמב"ם ז"ל, אבל בתוס' כתבו דכי אמרי' דמברך עובר לעשייתן ה"מ כשעושה המצוה הוא שמברך אבל כשמברך אחר לא. והאי כללא דשמואל ליתיה אלא בברכת המצות, אבל בברכת השבח כגון אותן שבפ' הרואה [ברכות נ"ד. נ"ט: ס'.:] ודאי לאו עובר לעשייתן מברכין אותן אלא לאחר מכן, שאין ראוי לומר שכשיתקרב לראות ים הגדול יהא עוצם עיניו ומברך ורואה אלא רואה ומברך, וכן בכולן, ולפיכך נהגו לסדר סדר ברכות של שחר בבית הכנסת, שאע"פ ששמע התרנגול בחצי הלילה מברך עליו בשחר דכיון שלאחר מכן מברך לא נתנו בהם חכמים שיעור תכיפה, ומיהו בירוש' אמרו במס' ברכות גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית סקפלריא אם יכול הוא לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא, נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דבור של ראיה ושמיעה, אלא שי"ל שסדר ברכות שמברכין בשחרית בבית הכנסת, ברכת השבח הן על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע מברך עליו וכן בכולן, וכן נהגו ומנהגן של ישראל תורה היא, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בלקוטיו, אבל הר"מ במז"ל כתב בפ"ה מה' תפלה שבכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה, וזה שנהגו העם לברך ברכות אלו כולן בזו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן, טעות הוא בידם. ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס כלה לחופה, לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תהלה ושבח, תדע שהרי כל שבעה מברכין אותה, וכן נראה מדברי בה"ג, אבל הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' אישות כתב שצריך לברך אותן קודם נשואין, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, ולא מפני שהוא בכלל מה שאמרו כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי אלו ברכת השבח הן, אלא מפני שהחופה יחוד הוא ובעי ראויה לביאה, והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה. חוץ מן הטבילה, כתב רש"י ז"ל דכיון דאיכא טבילה דגברא לא חזי בה כגון בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע וטבילת גר, תקנו בכולן שיברך לאחר טבילה, וכן נראה שהרי בכולן מברך על מפני שהוא לאחר עשייתן, אבל דעת הרי"ף ז"ל והגאונים ז"ל שלא אמרו אלא באותה טבילה דגברא לא חזי לברכה אבל לא באחרות, ולפיכך האידנא דקימא לן דבטלוה לטבילת בעל קרי כדאיתא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ב.] לא מתוקמא אלא בטבילת גר בלבד, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות ברכות, וכי תימא א"כ בשאר טבילות כולן חוץ מטבילת גר יברך בלמ"ד, י"ל שלא רצו להתקין להם שתי מטבעות, וכיון שטבילת גר צריך לברך בעל אף כשהיה נעשית לפני הטבילה קבעוה בעל, וכן בנטילת ידים מפני שפעמים שפסולות לברכה קבעוה בעל.
אין בודקין לאור החמה, מקשו בירוש' וכי יש חמה בלילה הדא אמרה אפילו ביום צריך בדיקת הנר, ואיכא מ"ד שאם בא להקדים ולבדוק ביום י"ג רשאי ובלבד שיבדוק לאור הנר, וליתא מדאמרי' התם בירוש' ולמה בלילה אמר ר' יוסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה, ואמרי' תו התם מבואות האפלים מהו לבודקן בתחלה [ביום] לאור הנר מילהון דרבנן אמרין לא כמה דמנהר בליליא מנהר ביממא, הילכך כי תנא אין בודקין לאור החמה מיתוקמא דוקא בשלא בדק ליל י"ד שצריך לבדוק למחר לאור הנר, אבל בא להקדים ולבדוק בי"ג אפילו לאור הנר אינו רשאי.
<h2>דף ח.</h2>
ואומר בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות. וא"ת האי קרא (למיתלי) [למה לי] דהא בדידיה לא סגי, ובנר השם נשמת אדם לחודיה סגי, תירצו בתוס' שדרך הוא בתלמוד כן ואתא לאשמועינן דלא תימא דהכי נמי מצי לאתויי ההוא קרא דאחפש את ירושלם בנרות דליתא, עוד תירצו דבנר השם נשמת אדם לחודיה לא סגי, דהוה אמינא דחופש לא קאי אנר אלא אקודשא בריך הוא.
חצר אינה צריכה בדיקה לפי שהעורבים מצויין שם, לענין מילואה של חצר קאמר, אבל לא לענין חורין וסדקין שהרי אין העורבים מחטטין אחריהם, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חמץ ומצה. מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת צריך בדיקה, פרש"י ז"ל דתחת המטה צריך בדיקה, ומותבינן עלה מאידך דאמר רשב"ג מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת ועצים ואבנים סדורין תחתיה אין צריך בדיקה, ואיכא למידק מאי קושי' לישני ליה משום דעצים ואבנים סדורין תחתיה אין צריך בדיקה, י"ל דלא הוה מצי לפרוקי הכי דאדרבה כיון שיש עצים ואבנים סדורין תחתיה כ"ש שרגילין להשתמש שם וראוי שתהא צריכה בדיקה, אלא אי קשיא הא קשיא, דבתוספתא משמע בהדיא דלאו אמיטה קאי אלא (עד) [על] צד פנים שאחר המטה, שכך היה דרכן שהיו נותנין מטה גדולה לרחבה של בית והיתה מפסקת כנגד כל רחבה והיה במקום מחיצה ובצד חיצון משתמשין בענין אכילתן ושתיתן ושאר צרכיהם, ובצד פנים מניחים שם בגדיהם ומצניעין אותם שם, וכך היא בירוש' תניא רשב"ג אומר מטה שהיא חוצצת בתוך הבית ועצים ואבנים מונחין שם אינו בודק צד פנימי, וכיון דכי קתני צריכה בדיקה ואין צריכה בדיקה מצד פנימי קאי, איכא למידק אמאי לא שני ליה כאן בשאין עצים ואבנים סדורים תחתיה כאן בעצים ואבנים סדורין תחתיה, דבכי האי גוונא אין בודקין צד פנימי שאין דרך לעבור תחתיה, לפיכך נראה שעקר הגירסא כמ"ש ר"ח ז"ל, דבתרוייהו גריס אין צריך בדיקה, והכי פרכינן דבחדא קתני דאע"ג דאין עצים ואבנים סדורין תחתיה א"צ בדיקה, ובאידך קתני דדוק' בשעצים ואבנים סדורין תחתיה הוא דא"צ בדיקה הלא"ה צריך בדיקה ומפרקינן דלא קשיא הא דמדליה הא דמתתיה.
הכא בשהכלב יכול לחפש אחריו, כלומר ואפ"ה מפני הסכנה א"צ בדיקה, וא"ת ומ"ש מחמץ שנפלה עליו מפולת דאמרי' דכל שהכלב יכול לחפש אחריו צריך בדיקה, תירץ ר"י ז"ל דשאני התם דכיון דאיכא חמץ ידוע הטריחוהו חכמים לשכור פועלים במרי וחציני דליכא סכנה, אבל הכא כיון שאין חמץ ידוע לא הטריחוהו חכמים לשכור בכך אלא לבדוק בעצמו וכיון דאיכא סכנה לא צריך.
<h2>דף ח:</h2>
הרי זה צדיק גמור, ואע"ג דתנן [אבות פ"א מ"ג] אל תהו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, היינו לומר שמדה מעולה היא ביותר שיהיו עובדין מאהבה, ואפ"ה העובד כדי שיזכה לחיי העה"ב צדיק גמור הוא אבל לא חסיד, אבל בתוס' כתבו דההיא דהתם היינו שאם לא תבא עליו הטובה שהוא מצפה יהא מתחרט ותוהא כדרך שעושין אומות העולם כדאיתא בפ"ק דר"ה [ד'.] אבל הא דהכא מיירי שאפילו לא תבא אליו הטובה לא יהא מתחרט, ומשו"ה הוי צדיק גמור. מלמד שתהא פרתך רועה באפר, את יתירא קדריש, דהוה מצי למכתב ארצך וכתב את, לרבות את הטפל לארצך. בהליכה למה לי לכדר' אמי, וא"ת השתא דדרשינן דאפילו בחזרה, את יתירא למדרש בהליכה למה לי, יש לומר דאין הכי נמי דלא איצטריך אלא שכן דרך המקראות כדאמרי' [סוטה ג'.] דכל הפרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, והכא נמי משום חדוש ארצך כתב את למדרש אע"ג דלא איצטריך.
מאי טעמא דרב דייק חיצונות, וא"ת והיכי שייך הכא מאי טעמא כיון דחד דוקא וחד לאו דוקא, י"ל דרב סבר דטפי איכא למימר מחיצונות כיון דתנא ליה ברישא, ושמואל סובר דמעליונות איכא למידק טפי כיון דעליונות אחיצונות קאי, ומפרש מה הן אותן העליונות.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גיררה חולדה, וא"ת והא מרישא שמעת מיהא דקתני בכל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה ואי חוששין אמאי, י"ל דהוה אמינא דה"מ במקום שאין חזיר וחולדה מצויין שם. כל מקום שחולדה וחזיר מצויין שם אין צריך בדיקה, כתב ר"י ז"ל דלדידן אע"פ שאין חולדה וחזיר מצויין שם יכולים כהנים ליכנס בהם, דקי"ל כר"ש ב"י דאין קברי גוים מטמאים באוהל, ועוד דתניא בתוספתא דאין מדורות הגוים מטמאים בחוץ לארץ. בבשר לא משיירא, כלומר בבשר נפלים דרכיך אבל בבשר אחר לאו ארחיה דהא אמרי' בפרק כיצד הרגל [ב"ק י"ט:] דחזיר שאכל חתיכה של בשר הוי אכילה ע"י הדחק. בלחם משיירא, כלומר דילמא משיירא ומשו"ה כי חזינא חיישינן, אבל בבשר אע"ג דמדורי הגוים כאלו חזינן שקברו שם נפליהם נקטינן להו ודאי לא משיירא, א"נ ס"ל לר' זירא דאע"ג דא"ל אימר הוה אימר לא הוה, צריכינן למימר דודאי לא משיירא דאי לא הו"ל כספיקי ספיקות דעלמא דברה"י טמא. ואם תמצא לומר הוה אימר אכלתיה, וא"ת והא מדורות הגוים רשות היחיד נינהו ותנן במ' טהרות [פ"ו מ"ד] כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא, י"ל דס"ל דלא דמיא הך ספיקא לשאר ספיקי דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה דאמרי' דספק ביאה טהור, א"נ י"ל דאימר אכילתיה אע"ג דלא הוי ודאי ממש, ספק הרגיל הוא וקרוב לודאי ומשום האי טעמא נמי הוה בעי למימר שיהא מוציא מידי ודאי, ואי ספק שקול הוא היכי תיסק אדעתין למימר הכי, ובהא נמי מתרצה מאי דאמרינן לקמן לידע אם רוח הפילה אם נפל הפילה דאע"ג דספק ספיקא ברשות היחיד טמא והאי בור רשות היחיד הוא אפ"ה טהור לפי שגרירת החולדה הוי ספק הרגיל.
ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת, פרש"י ז"ל דווקא בהמתו ואע"ג דבחבר שמת מחזקין להו בחזקת מתוקנין לגמרי כיון דמדרבנן הוא דמתסר לאדם סמכינן אחזקת חבר אע"ג דלאו ודאי הוא אלא קרוב לודאי, וא"ת א"כ בבדיקת חמץ נמי דהוי מדרבנן אמאי לא סמכינן אאימר אכלתיה דהוי ספק הרגיל כדכתיבנא לעיל, איכא למימר דבלא ביטל עסקינן, אי נמי דחזקת חבר מהניא טפי אע"ג דלא מקרי ודאי, ויש מפרשים דהא דרב הושעיא אפי' לאדם נמי שרי שלא כדברי רש"י ז"ל, והאי דקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת לאו למימרא [דאדם] לא מצי אכיל אלא [א]המערים קאי כלומר שמותר להערים בכך כדי להאכיל לבהמה אבל לאכילת אדם אסור לעשות כן, ומיהו אם הערים לאכילת בהמה אף לאכילה שרו ולפיכך בחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפי' לאדם דנימא עבד כר"ה ואע"ג דאיהו חבר הוא שמא היה מיחדן לבהמתו, וראיה לדבר דהא דר' הושעיא אפי' לאדם סגיא מדאמרינן בפ' ר"י [מנחות ס"ז:] דמרוח הגוי אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין ופרכינן השתא נמי עביד כר' הושעיא כלו' מה הועילו בתקנתן דאי בעי פטר לה כדר' הושעיא, ואם איתא דהא דר' הושעיא לא פטרה אלא אכילת בהמתו אבל דידיה לא, הא ודאי הועילו שאם לא גזרו במירוח הגוי דאינו פוטר היה יכול לפטור תבואתו אף לאכילת אדם ועכשיו אינו יכול לפטור אותם כדר' הושעיא אלא לאכילת בהמה, אלא ש"מ דר' הושעיא אפי' לפטור לאכילת אדם הוא, והיינו דפרכינן השתא נמי עביד כדר' הושעיא, אבל בתוס' דוחים ראיה זו ואומ' דהא דר' הושעיא דוקא לבהמה אבל לאדם לא וכדברי רש"י ז"ל, וכ"ת א"כ מאי קא פריך השתא נמי עביד (לא) [לה] כדר' הושעיא משום דאפי' לא גזרו על מירוח הגוי שלא יפטור לא היה פוטר אותו אלא שהוא כאלו לא נתמרח וכל שלא נתמרח אסור באכילת קבע ובאו חכמים וגזרו שלא יפטור כלל ושיהא כאילו נתמרח ביד ישראל, ומ"ה פרכינן מה הועילו חכמים בתקנתן שהרי לאכילת עראי דאדם ולאכילה דבהמה יכול הוא לפטור תבואתו על כרחנו וכדר' הושעיא, ואין זה מחוור דמירוח הגוי ראוי הוא שיפטור לגמרי דעדיף טפי משלא נתמרח כלל, דאילו לא נתמרח מצי אתי לכלל חיוב והאי לא אתי כלל, והיינו טעמא דמירוח הקדש דפוטר לגמרי. כדי שתהא בהמתו אוכלת, משמע דבטבל שראה פני הבית בהמתו לא אכלה, וא"ת ומ"ש משאר הנאות דשרו שהרי לא מצינו טבל שיהא אסור בהנאה. י"ל דנפקא לן מדדרשינן בפ' במה מדליקין [שבת כ"ו.] גבי אין מדליקין בטבל טמא דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה טהורה וא' תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה כלו' היתר אכילה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה היתר הדלקה אלא משעת הרמה ואילך, והדר גמר טהורה מטמאה מה טמאה אסורה בהדלקה קודם הרמה אף תרומה טהורה נמי, ומה שבהמתו אוכלת דומיא דהדלקה היא דהויא ליה הנאה של (כלום) [כילוי].
מעשה בשפחתו של מציק, שפחה כנענית היתה שטבלה לשם עבדות דק"ל דמטמאה בלידה כדתני' בת"כ דבר אל בני ישראל אין לי אלא ב"י מנין לרבות הגיורת ושפחה משוחררת ושאינה משוחררת ת"ל ואשה.
<h2>דף ט:</h2>
ובא כהן והציץ בו, פירש"י ז"ל במ' נדה פ' כל היד [ט"ו:] דכהן זה שהציץ בו אעפ"י שהכהנים מוזהרים על הטומאה קרובו היה ומותר ליטמא לו, ולפי זה האי נפל של גברתה היה ולא שלה, ואו' ר"ת ז"ל דאפ"ה ע"כ כהן שוטה היה שהרי אין כהן מיטמא לקרוביו אלא לצרכן לקברן ולהביא להם ארון ותכריכין אבל בלאו הכי לא, ועוד דבת"כ תניא בהדיא דאין הכהנים מטמאים לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן.
ולא חיישינן לחולדה והא קתני סיפא וכו', כלו' ולא חיישינן לחולדה ופי' ממקום למקום באותו בית והא קתני סיפא וכו', אבל מבית לבית פשיטא ליה דלא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף, ועוד דמדתנן מה שמשתייר יניחנו בצנעה ליכא לאוכוחי אלא דממקום למקום באותו בית חיישינן. הא בי"ג הא בי"ד בי"ג לא משיירא, כלו' אימר לא משיירא ומיהו איכא למיחש נמי דמשיירא ומ"ה היכא דלא חזינא לא חיישינן דהוה ספק ספיקא ואתי שפיר בין לר"ז בין לרבא, ודאמרינן הא בי"ג לאו דוקא דה"ה לליל י"ד דהא מתני' דאין חוששין שמא גררה חולדה בליל י"ד, וקאמר דלא חיישינן משום דאכתי שכיח לה לחולדה חמץ טובא ובי"ד דאמרינן דחיישינן היינו אחר זמן אכילה שמבערין אותו ואמתני' דלעיל קאי דקאמר לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד. וא"ת וכיון דבי"ד חיישינן היאך יבדוק והלא יש לחוש לגררה חולדה ממקום למקום, תרצו בתו' דבשעת בדיקה שהיא שעה מועטת לא חיישינן, וכי קתני מה שמשייר יניחנו בצנעה (דילמא) [אלמא] חיישינן היינו טעמא לפי שיש שהות מרובה. וא"ת וא"כ לוקמינהו לתרוייהו בי"ד ובשעת בדיקה שהיא מועטת קאמר דאין חוששין אבל במה שמשייר חיישינן, י"ל דמדפסיק ותני אין חוששין משמע דבשום דוכתא [ו]ענין לא חיישינן ומ"ה מוקים לה בי"ג. רב מרי אמר גזירה שמא יניח עשר וימצא תשעה, נ"ל דרבא ורב מרי לא פליגי אלא רבא נקט לישנא (דבדיקה) [דברייתא] דקתני שמא תבא חולדה ותטול מפניו ואתא ר"מ ופריש דמפניו לאו דווקא אלא (הא) [ה"ה] נמי להניח עשר ומצא תשע דאמרי' דמסתמא חולדה גררתם, דטפי איכא למיתלי בחולדה וחתול וכיוצא בהן מלמתלי באדם, והיינו סוגיין דאמרי' בסמוך הניח עשר ומצא תשע היינו סיפא דתנן.
תשעה ציבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל היינו תשע חנויות, איכא למידק טובא מאי קא מוכח מט' חנויות נהי דהתם ספיקו אסור היינו משום דכיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוה ליה ספיקא דאוריית' ולחומרא, אבל בדיקת חמץ דמדרבנן היא אית לן למיזל בספיקא לקולא כדמוכח בהדיא דאמרי' לקמן היינו שתי קופות דאזלינן לקולא אפי' בחד ספיקא ועוד דהכא ספק ספיקא הוא אימר מצה שקל אימא חמץ שקל ואת"ל חמץ אימ' אכלתיה והיכי מסקינן בהא דספיקא אסור וצריך בדיקה ובאינך גונא דמדמינן ליה לשתי קופות מסקינן דלא צריך בדיקה, ותרצו בזה דבהך גונא קמייתא לא איירי לענין בדיקה אלא לענין לחם עצמו אם מותר אם לאו, ובס' המאור כתוב דבהאי גונא קמייתא דתשעה ציבורין איירי לענין ביטול ובאידך גונא דשני ציבורין איירי לענין בדיקה, והני שנויי ודאי דחיקי נינהו דפשטה דסוגיין משמע דכל הני גווני תלמודא בחדא מחתא מחתינהו דאי לא למה ליה לתלמודא למנקט גוונא אחרינא לפלוג בההוא גופיה בין ביטול לבדיקה, א"נ בין דינא (דבהמה) [דנהמא] גופיה לבדיקה, ואעפ"י שי"ל דמ"ה נאדי מגוונא לגוונא כי היכי דלשכח מתניית' דדמו להו ממש, אפ"ה לא מחוור ואין פשט הסוגיא מראה כך, ועוד ראיתי למפ' אחרים בפי' של שמועה זו דברים שלא נתחוורו בעיני, והשמועה כלה צריכה באור מאי איכא בין גוונא לגוונא ואמאי לא מפשיט חד מחבריה.
ולפיכך אני אומר דשמעתין כלה סלקא ונחתא וממשכא בתר מאי דאסיקנא לעיל דאין חוששין שמ' גררה חולדה ומיהו אי חזינא חיישינן וצריך בדיקה, ונחתי' למידק בכל חד מהני גווני אי מקריא חזינא או לא, ואמרי' דתשעה ציבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעי' אי חמץ שקל אי מצה שקל היינו ט' חנויות כלו' דהוי דיניה כאילו שקל ודאי חמץ, אי תימא אמאי והא ספק ספיקא הוא כדכתבינן לעיל, היינו טעמא לפי שהולכין אחר נפילת הספק וכיון שראינו לחם זו בשעה שפירש מן הציבורין ונסתפק לנו בו אם הוא חמץ או מצה ע"כ הרי נאסר לאוכלו דהוה ליה ספיקא דאורייתא, ובין שתאמר דמאי דאמרי' דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדאוריי' או מדרבנן מ"מ הרי נאסר לחם זה מדרבנן בודאי קודם כניסתו לבית, וכבר נתרבו למעלה דאפי' חמץ נוקשה דלא מיתסר אלא מדרבנן צריכה בדיקה, ועוד שהדברים מראין דמאי דאמרינן דספיקא דאו' לחומרא הוי מדאורייתא היא, והכי מוכח בפ"ק דקדושין [ל"ט. ע"ש בדברי רבינו] אלא שאין כאן מקום להאריך. הילכך כיון שידענו בודאי שחמץ אסור נכנס בבית צריך בדיקה, ומאי דמדמי לה לתשע חנויות היינו לומר דההיא נהמא מיתסר ולא אזלינן ביה בתר רובה, וכיון דמיתסר פשיטא ליה לתלמודא דצריך בדיקה, וא"נ דמדמי לה לתשע חנויות לומר שהולכין אחר נפילת הספק באי זה דבר נפל, דאי לא מאי שנא בין לקח מאחת מהן דאמרינן דספקו אסור ובין נמצא שהולכין בו אחר הרוב, (א)[ה]רי אם לא (בדין) [נדון] אחר שעות נפילת הספק אפי' נמצא מן הקבוע ובתרוייהו איכא למימר כמחצה על מחצה דמי א"נ דמרובה אתא, אלא משום הכי מפלגי בינייהו לפי שהולכין אחר שעת נפילת הספק ורואין באי זה ענין נפל וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד, אף כאן כיון שלא נפל הספק בענין בדיקת הבית אלא בגופו של לחם ונאסר מן הספק על כרחינן אף הבית צריך בדיקה דהא חזינא שנכנס שם נהמא דמיתסר באכילה, אבל גונא תנינא דשני ציבורין א' של מצה וא' של חמץ ושני בתים אחד בדוק וא' שאינו בדוק ושני עכברים א' שקל מצה וא' שקל חמץ ולא ידעי' אי להאי עייל ואי להאי עייל לא דמי לגוונא קמא, דהכא לא נפל הספק בלחם קודם שנכנס לבית כלל כדי שנאמר דודאי לחם שנאסר משום חמץ נכנס לשם ונצריכינא בדיקה, אלא לענין בדיקת הבית בלבד הוא שנפל הספק, ומ"ה כיון דבדיקת החמץ דרבנן הוא תלי' לקולא כי היכי דתלי' בשתי קופות, והאי דנקיט לה בכל האי גוונא אריכא בשני ציבורים ושני בתים ושני עכברים ולא נקיט לה בגוונא קייטא בעכבר א' דשקל חמץ ולא ידעינן אי על לבית בדוק או לא, לדמוייה לההיא דשתי קופות ולרבות' נקטא בהכי, דלא תימה כיון דידעי' בודאי דעכבר שנטל חמץ נכנס לבית דליהוי כאילו אתחזק איסורא וחזינא דשקל דמוכחי' ממתני' דהא חזינא חיישינן, קמ"ל דלא, דמתני' דשתי קופות מוכחה דאפי' בכה"ג תלינן לקולא, ובתר הכי מחדשינן גוונא תליתא' דציבור א' של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי עייל, כה"ג אי מקרי חזינא דחיישי' או לא, והאי גוונא ודאי על הבדיקה היא שנפל הספק ולא על הלחם, ואפ"ה ליכא למפשטיה מההוא גוונא מציעאה וממתניתין דשתי קופות, דהתם איכא למימר העמד כל בית בחזקתו אבל הכא ע"כ אתרעא חזקתו דהא ודאי חמץ נכנס לבית בדוק, וסד"א דכה"ג מקרי חזינא וחיישינן ואפי' בא לישאל א' מהם לבדו שנצריכינו בדיקה, קמ"ל דבמילתא דאזלינן בספיקא לקולא אפי' בכה"ג נמי מקילי בה, כדחזי' בספק טומאה בר"ה, בבדיקת חמץ נמי כיון דמדרבנן היא ואזלינן בה לקולא אפי' בכה"ג נמי מקילינן בה, ומ"ה מוכח לה משני שבילין ולא סגי ליה בההיא דשתי קופות, ולמילף מינה נמי דינא דזה אחר זה ובת אחת ובא לישאל עליו ועל חברו לר"י כדאית ליה ולר"י כדאית ליה, ובתר הכי מחדשי' גוונא רביעאה דהיינו ספק על (זה) ספק לא על ואמרי' ביה דהיינו בקעה.
ואיכא למידק טובא דהא גוונא תניינא ותליתאה ספק עיולי נמי נינהו ועדיפי נמי מיניה, דהא איכא ודאי עיולי חמץ לאחד מהן ואפ"ה פשטינן בהו לקולא ומאי שקלינן וטרינן תו בספק על ספק לא על, ועד השתא מאי עבדי, ומאי היינו בקעה דאמרינן, אלא דהכי פירושה דאדלעיל קיימי דמסקי' דלגררת חולדא לא חיישינן אבל אי חזינן חיישינן, ואמרי' השתא אי חזינן שגררה חולדה לחמץ ונכנסה לבית בדוק, אי נימא דכל הבתים עם החצר רשות אחת, וכי היכי דאלו חזינא שגררה חולדה לחמץ באחד מצדי החצר כל החצר צריך בדיקה והוי כאילו חזינא שגררה בכלו, דנימא נמי דחצר ובתים רשות אחת נינהו ומסתמא בכלן נכנס והוה ליה ודאי עיולי דחיישינן או לא, והאי גוונא ליכא למפשטיה מהנך גווני דלעיל, דבהנהו פשיטא לן דעכבר שנטל חמץ לא נכנס אלא בבית א', אבל כאן יש לחוש ולומר שבתים וחצר רשות א' הוא, וכי היכי דאיכא ודאי עיולי בחצר הכי נמי איכא ודאי עיולי בבתים, ומ"ה פשטינן ליה מבקעה דבין לר' אליעזר בין לרבנן אע"פ שודאי נכנס בבקעה כיון שהוא מסופק אם נכנס לאותו שדה פלוני שהטומאה בתוכו ספק ביאה מיקרי ולא אמרי' דכולה בקעה כשדה אחת דמיא, דהא אמרינן שהיה ר"א או' ספק ביאה טהור, אלמא אפי' רבנן מודו ליה דספק ביאה נינהו, דאי לא הוה ליה למימר שהיה ר"א או' ספק ביאה הוא וטהור, אלא ודאי רבנן נמי מודו דספק ביאה הוה אלא דפליגי עליה ואמרינן דספק נמי טמא וכמו שאכתוב לפנינו בס"ד, והילכך כיון דה"ל ספק עיולי ובדיקת חמץ מדרבנן היא אזלינן לקולא, כנ"ל בפירושא דהנך גווני, ועכשיו אכתוב מה שדקדקו בה הראשונים בס"ד. ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב, היינו משום דאזלינן בתר דוכתא דמתלי ביה ספיקא, הילכך כשלקח ואינו יודע מאי זה מהן לקח היינו ספק נולד בחנויות הילכך הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל בנמצא בשוק אע"פ שבידוע שמאלו פירש (היכן) [היינו] נולד הספק עכשו דמסתמא בשעת פרישתו ידוע היה מהיכן היה פירש וכיון שכן אזלינן ביה בתר רובא, וה"ה לחמץ דכל היכא דחזי' דשקל עכבר מן הציבורין שהן קבועין ולא ידעינן מהי מנייהו שקל הרי נולד [הספק] בקבוע וצריך בדיקה מפני הטעם שנתפרש למעלה, וכי פירש אמרינן דכל דפריש מרובא קא פריש, ומאי דאמרי' בפ' גיד הנשה [חולין צ"ה.] דמקשינן עליה דרב דאמר דבשר שנתעלם מן העין אסור מדאמרי' ובנמצא הלך אחר הרוב ומשנינן בנמצא ביד גוי, הכי נמי פירושא שנמצא ביד גוי ולא ראינוהו לוקח מן הקבוע, אבל כל היכא שנולד הספק בקבוע אעפ"י שפירש לאחר מכן כמחצה על מחצה דמי, וא"ת אי הכי מאי פרכינן בפ' התערובות [זבחים ע"ג:] גבי זבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל דאמרינן התם דכולם ימותו ופרכינן אמאי נכבשינהו וניידינהו ונימא דכל דפריש מרובא פריש, ומאי קושיא דהתם הרי נולד ספק במקום (הביעור) [קביעות] ואמרינן הכא שאפי' פירש לאחר מכן מקרי קבוע, י"ל דשני התם דלא מקרי קבוע גמור שהרי האיסור מעורב מהיתר ואינו נכר, דמדרבנן הוא דמשום חשיבות' דבעלי חיים (מדאמרינן) [מדמינן] ליה לקבוע, אבל מדאו' לא חשיב קבוע אלא כשאיסור ידוע במקומו, ומ"ה פרכי' דמסתיא דנימא הכי כי לא נידי אבל היכי דנידי ליכא לאחמורי בהו כולי האי, ואית לן למימר דכל דפריש מרובא פריש, ומהאי טעמא נמי [ניחא הא] דמתרצינן התם גזרה שמא יקח מן הקבוע והכא לא חיישינן להכי דהא אמרינן דבנמצא הלך אחר הרוב ולא אמרינן גזירה שמא יקח מן הקבוע, משום דה(י)כא שהאיסור ידוע במקומו ליכא למיחש דאי שרינן ליה נמצא שיקח איסור ידוע, אבל התם שאין האיסור ידוע במקומו איכא למיחש להכי.
<h2>דף י:</h2>
(והלך באחד גבי הדף ואדף) [שאני אומר אדם טמא נכנס לשם. וא"ת הא בפ"ק דנדה גבי ככר ע"ג הדף ומדף] טמא נתונה תחתיה ומצאו שנפל אעפ"י שא"א ליפול אא"כ נגע טהור שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו, תירץ ר"ת ז"ל דה"ט מדאמרי' בפ"ק דשבת [ט"ו:] דגזרו על ספק כלים הנמצאים ולא גזרו על ספק אוכלין ומשקין והיינו טעמא משום דכלים אית להו טהרה במקוה ואוכלין אין להו טהרה במקוה וכיון דלית להו תקנתא לא גזור עלייהו ומיהו בכלים לא פלוג ובכולהו גזור ואפילו בכלי חרס דלית להו טהרה, והכי מוכח בפ"ק דחולין [ט': וע"ש בחי' רבנו] בצלוחית שהניחה מגולה. מפני שדרכו של תינוק לפרר, וכגון שיש פירורין כדי כל הככר ומ"ה אפי' לר"ג דאמר תיבדק כל השדה כלה, (הכה) [הכא] לא צריך דרגלים לדבר. מי אמרינן היינו האי דעל היינו האי דנפק, ואפי' לרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כלה הכא שני דרגלים לדבר. ככר בשמי קורה וככר בבור, משמע דכיון דאמרי' בהו את"ל, דצריך בדיקה [וצריך] סולם להורידה ולהעלותה.
מתניתין. לא בדק י"ד יבדוק בתוך המועד, פירש"י ז"ל בתוך המועד בתוך שעה ששית, ולא נהיר' דמ"ש דר"י קרי לה שעת הביעור ורבנן קרו ליה תוך המועד ואיכא למימר משום ד[ל]ר"י אינו בודק מכאן ואילך מקרי שעת הביעור אבל לרבנן דס"ל שהוא בודק לאחר מכן לא מיקרי להו שעת הביעור, ואכתי לא ניחא שרש"י ז"ל פי' לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד היינו לאחר הביעור עד שתחשך, ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק, ואפשר לי לומר דהיינו טעמא משום דאפי' רבנן מודו דכל היכא דענוש (בדק) [כרת] אעפ"י שמחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה ולא סמכינן אההוא טעמא אלא עד שתחשך דליכא (בדק) [כרת]. אבל הנכון מה שפי' הריא"ף ז"ל דיבדוק בי"ד היינו כל יום י"ד, לא בדק בי"ד כלל יבדוק בתוך המועד דהיינו בתוך הפסח, לא בדק בתוך המועד דהיינו תוך הפסח יבדוק לאחר המועד דהיינו אחר הפסח, דאע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן כי היכי דקנסו רבנן משום דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא לאסרו אפי' בהנאה, עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אף להצריכו בדיקה.
<h2>דף יא.</h2>
גמ' קוצרין בית השלחין פירש"י דהיינו טעמא משום דדרשינן התם דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותנן התם בפ' כל הקרבנות [מנחות פ"ה.] אין מביאין סולת לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין ולא מבית העמקים מפני שהתבואות שלהן אינו מן המובחר, ואיכא למידק דהא אמרינן התם דלכתחילה הוא דאינו מביא אבל אם הביא כשר, וכיון שכן משמע דמאי דאמר דלכתחילה לא יביא דרבנן הוא דאלו מדאורייתא לא משמע דשני לן בין לכתחילה לדיעבד, וכיון דמדאורייתא מביא מקום שאתה מביא קרינא ביה, י"ל דבקדשים שני לן אפילו מדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד דהא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב וכיון דמדאורייתא לכתחילה לא יביא אע"ג דדיעבד כשר, מקום שאי אתה מביא קרינא ביה. אבל לא גודשין, היינו טעמא משום דדוקא משום פסידא הוא שהתירו לקצור דאי לא קצרי להו איכא פסידא אבל בגודשין דליכא פסידא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה, וכי תימא א"כ אמאי שרי ר"י לעיל קמח קלי דהא התם ליכא פסידא, והשתא משמע דלא סבירא לן טעמא דשנוי, י"ל דמשום עולי רגלים נמי שרי ליה ר"י, ור"מ דפליג עליה ס"ל דמשום עולי רגלים ליכא למימר, ומיהו משום פסידא מודה בהא [דהא] איהו גופיה אמ' בפ' מקום שנהגו דקוצרין ברצון חכמים והיינו משום פסידא, וא"ת אי טעמא דקוצרין, משום פסידא הוא מאי מקשי דר"י אדר' יהודה דהא בחמץ ליכא פסידא, י"ל דס"ל לתלמודא דכיון דשרי ר"י משום פסידא הכי נמי אית ליה (למושבו) [למישרי] משום מצות ביעור, ואכתי איכא למידק כיון דמצות ביעור ופסידא שוין מאי קא מקשי רבנן אדרבנן דהא רבנן במקום פסידא מודו דהא אמרי דקוצרין, וביעור כפסידא חשיב, ומ"ה אמרינן דאם לא בדק יבדוק אבל צורך עולי רגלים לא חשיב ליה כפסידא דהא אע"ג דמודו בפסידא דקוצרין, בקמח קלי אסרי, י"ל דבתר דמחדשין דחדש בדיל מיניה משמע ליה דטעמא דעולי רגלים ובדיל מיניה שקולין הן כמצות ביעור. משום חומרא דשבת מבדל בדילי אנשי מיניה, וא"ת דהא גבי חדש אע"ג דבדילי מיניה לא שרי ר"י אלא או משום פסידא או משום עולי רגלים דהא קאמר אבל לא גודשין, והכא אמאי שרי משום חומרא דשבת בלחוד, תרצו בתו' דמשום חומרא דשבת בדילי טפי מחדש, ולי עונג שבת בהמשנה הדלקת נרו שקול כעולי רגלים.
כורך עליו פונדא או פוסקיא, לאו דוקא כורך דכיון דלא מבטל ליה אפי' קשירה נמי שריא, דהא ר"י גופיה שרי (קשיא) [קשירה] בחבל גרדי וכ"ש דאיכא למשריא (בפונדק) [בפונדא] או פסיקיא, אלא ודאי כריכה לאו דוקא וכי קתני ובלבד שלא יענבנהו לא קאי אפונדא או פסיקיא אלא (נאכל) [אחבל]. וכל היכא דבדילי מיניה לא גזר ר"י, היינו טעמא תקשי נמי דר"מ אדר"מ דלעיל גבי חדש גזר אע"ג דבדילי מיניה וגבי בכור לא גזר דהא תניא בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ג:] בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאינו מטיל מום דר"מ, משום דאיכא לשנויי דבכור שאני משום דאיכא פסידא.
<h2>דף יא:</h2>
ומי אמרינן לר"י אדם בהול על ממונו, האי דלא אקשי נמי ומי אמרי' לרבנן כ"ש דאי לא שרית ליה אתי למעבד, משום דשפיר אסיק אדעתיה דליכא למימר כ"ש אלא במקום הפסד מרובה.
שזה יודע בעיבורו של חדש, וה"ה נמי דאמרי' אם היה חדש שעבר חסר שזה יודע בחיסורו וזה לא ידע והקשה ריב"א ז"ל ומה אלו דייקי' בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעיבורו של חדש הויא ליה עדות מוכחשת ואנן נקום ונקטול מספקא דדכותיה פרכינן בסמוך, ואע"ג דבריש פ' בן סורר ומורה [סנהדרין ס"ט.] דיקי מהכא דרובא דאנשי טעו בעיבורא דירחא אפ"ה כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא אמאי סמכינן בספק נפשות ארובא, י"ל כיון דשיילינן להו באיזה יום כדאמרינן לקמן ומכווני ביה ש"מ דבמאי דלא מכווני משום דטעו בעיבורא דירחא הוא, וא"ת היכי מוכח מהכא התם בפ' בן סורר ומורה דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא דילמא היינו טעמא דעדותן קיימת משום דמכווני ואמרי באי זה יום, י"ל דאי לאו משום דרובא דאינשי טעו מכי אמר אחד בשנים ואידך בשלשה הוו להו מוכחשין וכי הדר מכווני באי זה יום הוו להו חוזרין ומעידין, תדע דהא א' אומר בשלושה וא' אומר בחמשה אע"פ שמכוונין לאחר מכן ליום א' עדותן בטלה דחשבינן ליה חוזר ומגיד ולא תלינן בשתי שפורי משום דרובא דאנשי לא טעו בהו. אחד אומר בשתי שעות וא' אומר בשלוש עדותן קיימת, וא"ת ואמאי אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שתים בתחילת שתים הוה ליה כזה אומר קודם הנץ החמה וזה אומר לאחר הנץ החמה דעדותן בטלה כדאמרינן לקמן בסוגיין, דהא תחלת שעה שנייה קודם הנץ החמה הוא מדקאמרינן בפ' מי שהיה טמא דמהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות שהם ארבעים מילין ומעלות השחר ועד הנץ החמה ה' מילין וש"מ דתחלת שעה שנייה קודם הנץ החמה י"ל דכי אמרינן עדותן בטלה ה"מ כשזה אומר קודם הנץ החמה וזה אומר אחר הנץ החמה דכיון שמדקדקין בהנץ לא טעו ביה אינשי אבל הני שלא הזכירו הנץ החמה אפשר שהן סבורין ששעה שנייה מתחילה לאחר הנץ.
<h2>דף יב.</h2>
אלא אמר רבא לדברי ר"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו, פי' ס"ל דאין תולין הטעות בשניהם, כדס"ל לאביי בלישנא בתרא, ומש"ה א' אומר בשלש וא' בחמשה עדותן בטלה ולא אמרינן ברביעית הוה, ומיהו איכא למידק אכתי אמאי עדותן בטלה אילו דייקי' בהני סהדי דלמא האי [ד]אמר שלש בסוף שלוש והאי דאמר חמש בתחילת חמש וחד מינייהו טעי בציר משיעורא דאדם טועה י"ל דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו אלא (מה ש"ת) [בסתמא] מחזיקין להו במוכחשין. באי זה יום, וא"ת וכיון שכבר כיונו בכמה בחדש למה לן למשיילינהו באיזה יום והרי אפי' לא יכונו בו הוו להו חוזרין ומגידין, י"ל דכיון דשבע חקירות מקראי ילפינן להו צריך שלא יכחישו בהן זה את זה ושלא יכחישו את עצמן. א"נ נ"מ לא' אומר בשנים בחדש וא' אומר בשלושה דצריך למשיילינהו באי זה יום כמו שכתבתי למעלה דנחזי אי טעו בעבורא דירחא. לר"מ יהבי' להו מתחילת שעה א' ועד סוף חמש, וא"ת (אלמא) [אלמה] יהו מוזמין בכך נתלה הטעות אף (במוזמין) [במזימין] ונימא שכשאמרו עמנו הייתם עד סוף ה' דטעו וקרו לד' ה' ועובדא הוה בה' [ולא] מתזמי בהכי, ונהי דודאי עדותן מוכחשת דהא מ"ד שתים לא מצי למטעי עד ה' מ"מ אינן מוזמין בכך, י"ל דליכא למיחש להכי דהא לא תלינן טעות בשני עדים וכמו שכתבתי למעלה.
<h2>דף יב:</h2>
בשית יומא בי קרנתא קאי, על כרחין ללישנא קמא דאביי לא סבירא ליה הכי דאם איתא לאביי דאמר דלר"י אדם טועה חצי שעה ותולין את הטעות בשניהם א' אומר בחמש וא' אומר בשבע אמאי עדותן בטלה כיון דלא מינכר בין תחלה שש לשבע דהאי דקאמר ה' בסוף ה' והאי דקאמר ז' בתחלת ז' ועובדא הוה בפלוג דשית וכל חד מינייהו טעי חצי שעה אלא ודאי לית ליה ללישנא קמא דשית יומא בי קרנהא קאי, א"נ ס"ל לאביי נמי אליבא דנפשי' דעדות מסורה לזריזין וחמץ לכל מסור כדמשני אליבא דרבא.
אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, פרש"י ז"ל שלא בשעת ביעורו שעה הששית דשרי ביה מדאוריי' אבל בשעת ביעורו דהיינו בז' שהוא מוזהר עליו מן התורה השבתתו בכל דבר וכיון שכן טורח זה למה ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכל דבר, וקשיא טובא והיאך ימתין עד שעת איסורו ונמצא שעבר עליו, ועוד היאך אפשר שיאמר ר"י בשעת היתרו אין ביעור חמץ אלא שריפה והיכן מצינו דבר שהוא מותר שיהא מצווה לשרפו ועוד דהא לקמן בפ' כ"ש ר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר יליף ליה, ונותר לאחר איסורו הוא שטעון שריפה, אלא ודאי הכי פירושה דשלא בשעת ביעורו היינו לאחר שש ומקרי שלא בשעת ביעורו לפי שרוב העולם מבערין בשעה ששית כתקון חכמים וכיון דלבתר איסוריה הוא אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר, אבל בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית כיון דמקמיה איסוריה הוא השבתתו בכל דבר, והכי איתא בירושלמי פ' כ"ש.
<h2>דף יג.</h2>
ר"ג לאו מכריע הוא, הקשה ר"י ז"ל אכתי לימא הלכתא כרשב"ג דסתם לן תנא כוותיה מדקא תני מותר, וכי תימא דמספקא ליה אי דיקי לשון מותר או לא מ"מ לא הוה ליה למימר הלכתא כר"י, דאי לא דייקי' מותר סתם לן תנא כר"מ, ואי דיקי' ליה סתם לן כר"ג, ותי' דאאי בעית אימא קא סמיך, ולי ודאי אי לא דיקי' מותר סתם לן כר"מ דלברורי מילתיה דר"מ לא צריך כלל אלא למסתמה לדר' מאיר ודלא כר"י אבל אי דיקי' מותר נהי דכר"ג שייכא מ"מ לא אתא דלא כר"י, ואפשר דתנא אתא לאשמועינן דאפי' ר"ג מודה לר"י דישראל מאכיל כל חמש וכמו שאפרש זה בריש כ"ש בס"ד ומ"ה אפשר דלא ה"ל לרב לאימנועי מלמפסק כר"י.
שורפין תרומות טהורות ותלויות, מכאן דקדק הרב ר' אפרים דמדאורייתא שרי למשרף תרומות ומאי דאמרינן בעלמא [שבת ט"ז. וש"נ] עביד רבנן היכירא כי היכי דלא למשרף תרומה וקדשים מדרבנן הוא דמשמרת תרומותי לא משמ' אלא שלא יטמאהו, ואי אמרת דמדאוריי' אסור לשורפה היכי תקון רבנן למשרף תרומה כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והרי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה, אלא ודאי מתסר לשורפה אלא מדרבנן, ולאו ראיה היא דהא ע"כ לטמאה מיהא מתסר מדאורייתא כדמוכח בהדיא בפ' כל פסולי המוקדשים [בכורות ל"ד.] ואפ"ה שרי ר"מ בסוף פרקין לשרוף תרומה טמאה עם הטהורה, וכל היכא דלאבוד אזלא לא שייך ביה משמרת תרומותי וכיון דלא שייך ביה אפי' תימא דלשריפה אסור מדאורייתא הכא שרי כשם שמותר לטמאה. לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א איש ברתותא, הריא"ף ז"ל פסקו להא דר"א איש ברתותא בהלכותיו דאע"ג דתנן לקמן בפ' אלו עוברין י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דר"מ וחכ"א בזמנו ר"א ברבי צדוק או' תרומה מלפני השבת וחולין בזמנו והנה משמע מהתם דק"ל כרבנן דרבים נינהו אפי' הכי נקטי' כר"א איש ברתותא דהא לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו, ולפי' כתב הריא"ף ז"ל שם דק"ל כר"א ברבי צדוק דהאי כר"א איש ברתותא דקאי דהלכתא כוותי', [בכללי רבינו בצלאל כ"י הביא לשון זה משיט' הר"ן לפסחים, כ"כ בגליון הרב חיד"א זצוק"ל, גליון], ואע"ג דק"ל דאין למדין הלכה (לפי) [מפי] תלמוד ה"מ כי תנא תני מתניתא דתנא אחרינא ואמ' מאן דתני לה והלכה כדבריו ובלי כשבעל מחלקתו בצדו [א"ה הלשון משובש, ובכללי רבנו בצלאל שהביא הרחיד"א ז"ל לעיל העתיק דברי רבנו בזה"ל, ה"מ כי מתני מתניי בחד תנא ואמר מאן דתני לה והלכה כדבריו אבל כשבעל מחלקתו בצדו ומתוך תשובותיהם זה לזה הודה בעל דינו לדבריו וקובעים הלכה כמותו כש"כ שנר' דבר מוסכם בלי ספק], ומתוך תשובותיהן פסקינן כחד מינייהו משמע דהלכתא פסיקתא, זהו דעת הריא"ף ז"ל.
והשיב עליו הר"ז הלוי ז"ל דכיון דשקלינן וטרינן עלה בגמ' מאי לאו לאכול ודחי דלא לבער ומסקנא בגמרא דלאכול נקיטי הכי וכדאמר ליה ר"א בר מתנא לרב יוסף בפי' אמרת לן (בה) [צא] ומכרה לגוים כר"י, הלכך נקטינן דלאכול קבעו הלכה כמותו אבל לבער ק"ל כרבנן דמתניתי' דאלו עוברין דאמרי דבין תרומה בין חולין בזמנן, אלו דבריו ז"ל, ולא נהירא כלל דודאי לנסחי דגרסי מאי לאו אפי' לאכול מילתא פשיטא היא דבלבער קבעו הלכה כמותו דהיינו עקר פלוגתייהו אבל בעינן למימר דאפי' לאכול נמי קבעו כמותו דנהי דהכא בלאכול לא אפליגו עליה, כיון דפלוגתא דתנאי היא בעלמא אכולא מילתא קבעו כוותיה, ודחי' לא לבער לומר שלא יקבעו כמותו אלא במה שנחלקו עליו אבל באכילה לא, ואמסקנא דמסקי' כר"י הדרי דאפי' לאכול אבל מ"מ לא נפקא מכללא, ואפי' לנסחי דלא גרסי מאי לאו אפי' לאכול אלא מאי לאו לאכול דאי לא הכי אפשר דדוקא לאכול פסקו כמותו במה שלא נחלקו עליו ולא פסקו בעקר פלוגתייהו, אלא ודאי הכי נמי קאמר אפי' לאכול ואמסקנא ק"ל נמי הכי דאפי' לאכול וכ"ש לבער, ולפי' הריא"ף ז"ל פסק כמותו וכר"א בר צדוק דקאי כוותיה.
אלא שרבינו אפרים השיב עליו היכי תלי דר"א בר' צדוק בר"א איש ברתותא והא בתרתי פליגי בחולין ובתרומה, פליגי בחולין דאלו ר"א איש ברתותא סבר דמבערין את הכל ואפי' חולין שאוכליהן מרובין מלפני השבת, ור"א בר' צדוק או' חולין בזמנן, ופליגי בתרומה דאלו ר"א בר' צדוק סבר תרומה מלפני השבת בלא שיור כלל, ור"א איש ברתותא סבר דמשירין ממנה מזון שתי סעודות, אלו דבריו ז"ל, ואינם נכונים דמאי דקאמר דפליגי בתרומה משום דלא תני ר"א בר' צדוק שיור בתרומה ליתא, שכבר פירש"י ז"ל עלה דההיא דר"מ דאמר מבערין את הכל מלפני השבת היינו בשיור דכל היכא דאמרי' מבערין בשיור משמע, דלעולם מאי דצריך ליה למיכל לא מבער ליה. וכ"ש תרומה דאסור לשורפה כל היכא דאפשר בלאו הכי, הלכך ר"א בר' צדוק נמי דתני תרומה מלפני השבת בשיור קאמר כר"א איש ברתותא, ובדין הוא דר"א איש ברתותא לא הוה ליה למתניה שיור דממילא שמעינן כדאמרן, אלא דאיידי דבעא למתני כדי לאכול עד ד' שעות תנא ליה, ואע"ג דתניא בתוס' י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מע"ש, לאו משום מזון שתי סעודות קאמר דהא שייורי שייר מיניה, אלא אזהורי הוא דקא מזהיר ליה שלא ישהא לאפות מצתו עד מ"ש דלמא איידי דטריד אתי לאקדומי מבעוד יום ונמצא מחלל שבת, אלא יקדים ויאפה לו מצה בע"ש כדי שיהא לו במ"ש שלחן ערוך, כאותה שאמרו בכתובות [ה'.] גזירה שמא ישחוט בן עוף, ומ"ה דבי"ד שחל להיות בשבת מחמירי' תרי חומרי דלא מחמרי' להו בי"ד דעלמא, חדא דמבערין את הכל מלפני השבת, ועוד דאופה לו מצה בע"ש, אבל ודאי כל היכא דקתני מבערין בשיור משמע, ודקשיא לך נמי דפליגי בחולין דר"א בר' צדוק או' דחולין כחמץ ור"א איש ברתותא או' דמבערין את הכל מלפני השבת, א"ל דר"א איש ברתותא לא איירי בחולין אלא בתרומה, ואע"ג דאמר הכל לישנא דר"מ דלקמן, אפשר לומר דשאני הכא דמשום דתנא תרומות תלויות טמאות וטהורות תנא הכל ופרושי מפרש ואזיל, ואפי' נאמר שאפי' חולין בכלל אפשר שלא קבעו הלכה כמותו אלא בעקר מחלוקתן דהיינו בתרומה מלפני השבת, וכיון שכן לא נקטינן כר"א איש ברתותא בחולין ושבקינן רבנן ור"א בר' צדוק דאמרינן חולין בזמנן, ועוד דאמרי' התם אר"א בר' צדוק פעם א' שבת ובא ביבנה וחל י"ד להיות בשבת ובא זונין ממונה של בית ר"ג ואמר הגיע זמן לבער את החמץ והלכתי אחר אבא ובערתי את החמץ דאלמא דחולין בזמנן וק"ל בכל דוכתא דמעשה רב, וזה שאמר הריא"ף ז"ל דק"ל כר"א בר' צדוק דקאי כר"א איש ברתותא, בתרומה קאמר, דאלו בחולין פשיטא דק"ל כוותיה דרבנן דפליגי עליה דר"מ בחולין כותיה קיימי, ועוד דק"ל מעשה רב, ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל שהוא פסק בפ"ג מה' חו"מ דמבערין אפי' חולין מע"ש אלא שמשייר מזון שתי סעודות, וכבר השיב עליו הראב"ד ז"ל.
צא ומוכרה לשוק, גרסי' בירושלמי צא ומוכרו בשוק בב"ד ומשמע שאע"פ שנתן לו ר' רשות למכור שהיה אב"ד אפ"ה צריך ב"ד בשעת מכירה כדי לשומן דאע"ג דק"ל דאלמנה מוכרה שלא בב"ד התם משום חינא הוא שהקלו בה. מחלוקת בכדי חסרונן, לאו למימרא שחסרו בשנה א' כדי חסרונן דא"כ היכי ארשב"ג מוכרין והלא אף בביתו של מפקיד היו מתחסרין כן, ועוד היאך שנינו אפי' הן אבודין אלא ה"פ שנחסרו בפחות משנה מה שדרכן להתחסר בשנה א', ולפי' ארשב"ג מוכרין דכיון שמהר חסרונן כ"כ כל היום יהו חוסרין והולכין, ורבנן אמרי לא יגע בהן דשמא לא יתחסרו עוד בכל שנה זו.
<h2>דף יג:</h2>
אמאי קרי להו פסולות שלא נשחט עליהם הזבח, כלו' שמתוך שהיו מרובות (מטמא') [מטעמא] דאמרן [אתרמי] שלא ישחט עליהם הזבח ואע"פ שהיו טעונות עבור (טובה) [צורה] היו משתמשין בהם בכך. אין מביאין תודה אחרת, פירש"י ז"ל ופודין את הלחם ויוצא לחולין ולוקח בדמיו תודה או לחם לתודה אחרת, ואינו מחוור דכיון שלחם זה אינו ראוי לתודה אחרת מפני שהוקבע לתודה זו דמיו נמי הכי דינייהו, ועוד (דבההיא) [דבהדיא] אמרי' בפ' התודה [מנחות פ'.] הפריש מעות ללחמי תודה ונתותרו אין מביאין בהן תודה אחרת, אלא ודאי משמע דדמים לא חזו, וכי תימא א"כ היכי פריך ונפרקינהו ונפקינו לחולין דהא אמרינן דדמים נמי לא חזו, י"ל דהכי פריך ונפרקינהו דשמא תמצא תודה שאבדה ואם אינו פודה אותם הולכין לאבוד, א"נ הכי פריך נפרקינהו בש"פ דלכתחילה יכול לחלל הקדש שוה מנה על ש"פ במקום שאין הקדש נפסד כדמוכח בערכי' [כ"ט.] והכא ליכא פסידא דאי לא פריק הא פסדי להו.
אלא לעולם שנשחט עליהם הזבח ונשפך הדם, פי' והשתא הדר ביה ממאי דא"ר ינאי כשרות היו דכיון שנשחט עליהם הזבח בי"ג דהא אין מביאין בי"ד הרי נפסלו בלינה, וכ"ת א"כ אמאי נאדי ממאי דאמ' ר' חנינא דמתוך שהן מרובות נפסלות בלינה, י"ל דלא משמע ליה דמפני רבויין לא ימצאו להן אוכלין כיון שמותרות לזרים, אלא הכי משמע ליה שמתוך שהן מרובות א"א שלא ישפך דמה של א' מהם, והכי איתא בירו', אלא דמוקמינן התם האי פירוקא לר"ח דגרסינן התם פסולות היו מפני שהיו ממהרים להביא תודותיהם מפני חמץ שבתודות א"א שלא ישפך דמה של א' מהם והן נפסלות. ששחטן שלא לשמן ונזרק דמן שלא לשמן, נזרק דמן שלא לשמן לאו דוקא דה"ה אם נזרק לשמן. כל (האומר) [העומד] לזרוק כזרוק דמי, ומיהו כי נזרק שלא לשמו אגלי מילתא דלא הוי כזרוק, וא"ת דפ' המנחות והנסכים [מנחות ק"ב.] אמרי' דפגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין לר"ש משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. אלמ' דאפי' בזריק' בפסול אמרי' בי' כזרוק דמי, וי"ל דלגביה גופיה דזבח חשוב כזרוק אע"ג דפגל בזריקה, אבל גבי דברים המתקדשים לגבי זבח כגון לחם לא חשיב כזרוק. כשרות היו, וא"ת מאחר שכשרות היו למה משהין אותן עד שעת איסורן וי"ל דס"ל כר"ג דאמר לקמן תרומה כל חמש ולחמי תודה כתרומה והיו נוטלין האחרונה בסוף ה' וכן משמע בירושלמי.
<h2>דף יד.</h2>
שתי פרות חורשות, בירושלמי דייק ירושלים לאו מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כלומר סברא הוא לנהוג שם איסור כיון שמתקבצין שם אף [מ]מקומות שנהגו בהן איסור ומשני נראות כחורשות.
לא שנא אלא חולין ותרומה, וא"ת כיון דתרומה מיהת אינו עושה כיוצא בו היכי קתני מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה פשיטא דהא אינה עושה כיוצא בו י"ל דכי אמרינן דלדידיה ניחא היינו דוקא רישא דמתניתין. אבל תרומה וקדשים עושים כיוצא בהם, פירש"י ז"ל דנפיק מקרא דחגי דכתיב אל הלחם ואל הנזיד, ולפי' ר"ת ז"ל דפי' דאו אל הנזיד קאמר כמו שנכתוב לפנינו בס"ד כתב ר"י ז"ל דנפקא ליה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומשמע אפי' באוכל, וא"ת בין לפירש"י בין לפי' ר"ת ז"ל תינח קדשים תרומה מאי איכא למימר, י"ל דכיון דלא מצינן למימר מקרא מלא דבר הכתוב דהא קדשים עושין כיוצא בהן מוקמינן קרא בדשייך טפי דהיינו בחולין. דאיכא משקין בהדי בשר, מכאן דקדק ריב"א ז"ל דמשקין מטמאין בפחות מרביעית דמשקין דבהדי בשר פחות מרביעית הוא, וא"ת דהא אמרינן בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"א.] גבי יין נסך ומטמא טומאת משקין ברביעית ובנדה [נ"ה:] נמי אמרינן גבי דם הנדה וחלב האשה שטומאת משקין ברביעית, תי' ר"ת ז"ל דמדאורי' בעי רביעית לטמא אחרים אבל מדרבנן מטמאין בכל שהוא, ולפי זה צ"ל דהשתא ס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן דאי לא כיון דבהנך משקין דבצירי מרביעית אין מטמאין אחרים אלא מדרבנן למה לן לאוקומה דאיכא משקין בהדי בשר אלא כדאמרן, וכ"ת א"כ דס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן שלישי היכי משכחת לה, אי ע"י משקין תחלה נמי הוו, י"ל דמשכחת לה ע"י עצים ולבונה דחיבת הקדש מכשירתן וס"ל דמהניא חיבת הקדש אפי' לממני ביה ראשון ושני, א"נ ע"י משקין קודם שגזרו עליהם שיהיו תחלה, ומיהו לא מחוור דהיכי תיסק אדעתין דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן והא תנן במ' חלה [פ"ב מ"ח] כיצד תורמין מן הטהור על הטמא עושה חלה פחות מכביצה וכו' אלמא דאוכל מטמא אוכל מדרבנן מיהת, דאי לא למה לי לעשות חלה פחות מכביצה לסמכינהו אהדדי ויתרום מזו על זו, לפי' נראה דמשקין פחות מרביעית אפי' מדאורייתא מטמא וכי אמרינן התם דבעי רביעית היינו לפסול את הגויה כדאמרינן במעילה בפ' קדשי מזבח [י"ז:] דכל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית. עם הבשר ומשקין מבעי ליה, וא"ת אמאי לא פריך מאי איריא שנטמא באב הטומאה אפי' בראשון ושני נמי משקין תחלה הוו כי היכי דפריך לקמן עליה דר"ע, י"ל דר"ח דקאמר מימיהן של כהנים קא מסהיד מקמי דגזור במשקין שיהו תחלה אבל לר"ע דהוא בתרא ליכא למימר דמסהיד מקמי גזרת משקין.
מאי קמ"ל דשלישי מותר לעשותו שני היינו הך, וא"ת אכתי טובא קמ"ל דשלישי מותר לעשותו שני מדאורייתא דאלו מרישא לא שמעינן אלא של דבריהם דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן, י"ל דלמ"ד דבתרומה וקדשים עושה כיוצא בהן קא פריך דלדידיה נמי טומאה דאורייתא היא. הכא בנר של מתכת עסקינן, יש מי שאומר שלא אמרו חרב הוא כחלל אלא במתכת דוקא דומיא דחרב, ואחרים אומרי' דבכל כלי שטף אמרי' הכי דבספרי מרבינן להו מוכבסתם בגדיכם, והא דקאמרי' הכא בנר של מתכת למעוטי של חרס שאין דרך לעשות נר אלא או של חרס או של מתכת.
<h2>דף יד:</h2>
ואלו הכא פסול וטמא, ואע"ג דשלישי תרומה מטמא את הקדש כשלישי דקודש כדתנן במ' טהרות [פ"ב מ"ז] שלישי שבכולן מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש ואתרומה קאי, אפ"ה מגע טבול יום לא חשיב כשלישי, ואפי' בקדש גופיה לא מטמא דבמעילה פ' חטאת העוף [ח'.] תנן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל בטבול יום ודייקי' בגמ' ליפסל אין לטמויי לא, והכי נמי אמרינן לקמן הוסיף ר"ע הסולת והחטא' והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. אפי' בראשון ושני נמי תחלה הוי, הכא משמע דשמן הוי משקה וה"נ משמע לקמן גבי משקה בית מטבחיא וקשיא והא תנן [טהרות פ"ג מ"ב] שמן תחלה לעולם דברי ר' [מאיר] וחכ"א אף הדבש ר"ש [שזורי אומר] היין כלו' יין דוקא אבל הני לא ופסקי' הלכתא כוותיה פ' הקומץ רבה [מנחות ל"א.], תי' ר"ת ז"ל דהתם בשנקרש ואח"כ נימוח דבההוא גוונא פליגי והכי משמע במ' טהרות [פ"ג מ"א] דקתני התם (העור ו)הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי הן תחלה הקשו הרי הן שניים ובתר הכי (ד)תני ר"מ או' השמן תחלה לעולם כלומר אפי' נקרש ואהא קאי ר"ש שזורי והכא משמע ליה בשלא נקרש.
[הכא] (חכ"א) טהור וטמא, וא"ת ולוקמה בשבע דאסור מדאורייתא ומ"ה קאמר מדבריהם למדנו דכי היכי דשלישי דאורייתא מותר לעשותו שני ה"נ אסור מדאורייתא ור"י דאמר אינה היא המדה ס"ל דלא ילפינן איסורא מטומאה, י"ל דלא בעי לאוקומה בשבע דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה משמע ליה בזמן שדרך ב"א לשרוף דהיינו בשעה ששית. התם פסול וטמא הכא טהור וטמא, וא"ת בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל פריך שפיר דלא ילפינן איסור דרבנן דהיינו בשעה ששית מפסול דאורייתא, אבל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אמאי לא יליף שפיר דכי היכי דשרי למעבד מפסול דאורייתא ראשון דאורייתא ה"נ שרי למעבד מאסורא דרבנן שני דרבנן, איכא למימר הכי נמי והכא למ"ד אוכל מטמא אוכל קא פריך, ומיהו לקמן מוכח דאע"ג דעבדי' פסול דאורייתא ראשון דאוריי' ליכא למיגמר מיניה למיעבד מאסורא דרבנן שני דרבנן, דאמר לקמן דר"י דאמר אינה היא המדה היינו משום דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאו' (והכי) [ואם] איתא דילפי' דרבנן מדאורייתא אמאי לא יליף ר"י מדר"ע דבשש שורפין תרומה טהורה עם הטמאה למ"ד דאין אוכל מטמא אוכל, דנימא דכי היכי דשמן שנפסל בטבול יום דהוי שלישי מדאורייתא עבדינן ליה ראשון דאורייתא כשמדליקין אותו בזמן שנטמא טמא מת ה"נ נימא דחמץ בשש שאסור מדרבנן שמותר לעשותו שני דרבנן דלא הוי אלא מדרבנן למ"ד אין אוכל מטמא אוכל, אלא ש"מ דנהי דבמקולקלת מדאורייתא שרי לאוסופי בקלקוליה ליכא למיגמר מיני' למקולקל דרבנן. ולד הטומאה דרבנן, וא"ת א"כ היכי קתני הוסיף ר"ע דהא ר"ח נמי מוסיף אדר"ע דמדר"ע דאמר דפסול מדאורייתא מותר לעשותו ראשון לא שמעינן דשלישי דרבנן מותר לעשותו שני, בירושלמי פריך לה דקאמר למ"ד בולד הטומאה דרבנן לא בא ר"ע אלא לפחות ומשני תפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם. והאי ולד הטומאה פירש"י ז"ל דהיינו כלי שנטמא במשקין, והקשה הרר"י מאורלינש ז"ל דא"כ היכי יליף מדר"ח דהא בשר קדש שנטמא אינו נשרף אלא בעבור צורה כדמוכח בחגיגה [כ"ב.] ובפ' על אלו מומין [בכורות ל"ח.] דאמר כלי שנטמא אחוריו במשקין (תודה) [תוכו] ואגנו ואזנו וידיו טהורין דעבוד רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים, ומאחר שנעשו נותר אפי' היה טהור לגמרי מותר לשרפו עם הטמאה כדמוכח לקמן, ואפשר דעבור צורה היינו לינה בעלמא מקמי דהוי (נזהר) [נותר], אבל הרב ז"ל פי' דבולד הטומאה מדרבנן היינו כדפריש ר"מ לקמן הכא בבשר שנטמא מחמת משקין שנטמאו מחמת שרץ, ור"מ לטעמיה ור"י לטעמיה דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, ואע"ג דבכלי שנטמא במשקין אין שורפין קדשים אלא בעבור צורה, בשאר טומאות דרבנן שורפין שלא כל הטומאות שוות.
<h2>דף טו.</h2>
אמר ר"ל משום ב"ק מתני' באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא, וא"ת ולמ"ד אין אוכל מטמא אוכל לר"ל ולד הטומאה דאורייתא היכי משכחת לה, ע"י עצים ולבונה ליכא למימר דהא מיבעיא בעי (לא) [לה] ר"ל אי מהניא חבת הקדש לממני ביה ראשון ושני אי לא כדאיתא לקמן, אי ע"י משקין תחלה נמי הוו, י"ל דלעולם ע"י משקין ומתני' קודם שגזרו על המשקין שיהא תחלה. חבית שנולד בה ספק טומאה, פירש"י ז"ל כגון שנכנס אדם טמא שם ולא ידעי אי נגע אי לא נגע, וא"ת במאי עסקינן אי ברה"י ספקו טמא אי ברה"ר ספקו טהור, לפי' פי' ר"י ז"ל דהב"ע כגון שיש שתי חביות ברה"י ונגע בא' מהן ואין אנו יודעין אי זו דשתיהן תלויות מן [התורה], דליכא למימר שיהיו טמאות ונגמר מסוטה דכי גמרינן מסוטה היינו היכא דאיכא למימר נטמאת דומיא דסוטה אבל הכא דודאי דא' מהן טהורה לא ילפי' מסוטה לטמא את שתיהן, והכי מוכח בפ"ב דנזיר [נ"ז.] דתנן שני נזירין שאמר להם אדם א' ראיתי א' מכם שנטמא מביאי' קרבן טומאה וקרבן טהרה ומפרשי' בגמ' דהוי ספק טומאה ברה"י ואפ"ה לא אמרי' שיביא כל א' קרבן טומאה כיון דודאי לא נטמא א' מהן.
<h2>דף טו:</h2>
נימא קסבר ר"י וכו' ומאי מדבריהם מדברי ר"ח סגן הכהנים, פירש"י ז"ל דמשמע ליה מדקאמר מחלקת בשש דאי מדר"י מאי אריא בשש אפי' בד' וחמש נמי כיון דאזיל לאבוד, ולא נהיר' דהא בד' וחמש לא אזיל לאבוד שהרי ימצא להן אוכלין, לפי' פי' ר"י ז"ל דדייק לה מדקאמר אבל בשבע ד"ה שורפין ואי מדר"י קאמר מ"ל דבשבע שורפין אפי' לר' יוסי דהא כיון דס"ל דשאני התם דאיכא הפסד חולין ולית ליה טעמא דאזיל לאבוד א"כ אפי' בשבע אית לן למימר שלא ישרפו עם הטמאה. ונשרפת עם הטמאה בפסח, משמע ליה דהאי דאזיל לאבוד דמי לשבע ולא דמי לשש כיון דלא אזיל לאבוד אלא משום גזירה דרבנן.
<h2>דף טז.</h2>
בשלמא למ"ד דכן מלטמא אחרים, ואע"ג דר"א קאמר אין טומאה למשקין כל עקר הינו משום דקאי למילתי' דר"ש דאמר דלאוכלין טמאים לכלים טהורין כדאיתא בת"כ, ועליה קאמר דלטמא אחרים אין טומאה למשקין כל עקר. חד בתלושין וחד במחוברין, והא דכתיב וכי יותן מים על זרע אמרי' (בפ"ק) [בפ"ב] דחולין [ל"ו:] דחד במת וחד בשרץ וצריכי, וכיון דגלי לן בחד מינייהו דמחוברין ותלושין כי הדדי נינהו ה"ה באידך, ומחוברין פי' ריב"א ז"ל דהיינו בשעת חיבורן נדבקו לאוכל והעלה האוכל מן המים ונגע בו השרץ אבל אם נגע בו בעוד שהוא במים לא דתנן בפ"ד דמס' מכשירין [מ"ו] צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו מן המים כ"ש טמא. תרגומה אדם, הקשה ר"י ז"ל והא משקין ביו"ד קתני דמשמע שני משקין דהכי דייקי' בפ' השוחט [חולין ל"ו:] דאמרי' התם וכ"ת תרגומה [אדם] והא משקי קאמר, ותי' דהתם משום דאית ליה שנוייא אחרינא קא דייק ביה אבל [הכא] דלית ליה שינוייא אחרינא לא איכפת ליה דמידע ידע דמצי לתרוצי משקי דעלמא כדאמר בפ' האומר דקדושין [ס"ד:] מאי בוגרות בוגרות דעלמא.
<h2>דף טז:</h2>
דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר, הקשה הרר"י מאורלינש ז"ל א"כ דם חיה ועוף דטעונים כסוי לא יהו מכשירין שהרי אינו נשפך כמים ותנן בפ' [ב'] דחולין [ל"ג.] השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות משמע הא אם יצא מהם דם אין נאכלין, וכ"ת אע"ג דצריך כסוי כיון דאינו מתקבל בכלי נשפך כמים מיקרי, הא לא מצית אמרת דבפ' כסוי הדם [חולין פ"ד:] אמרי' דנימא [בהמה] בכלל חיה לכסוי ומהדרינן אמר קרא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעו כסוי אף דם לא בעי כסוי. (ותי' דכל דם שאינו מתקבל בכלי נשפך כמים מקרי ואף דם לא בעי כסוי) ותי' דכל דם שאינו מתקבל בכלי נשפך כמים מיקרי ואף דם חיה בכלל הילכך הוקש למים לענין הכשר, ואף לענין כסוי אי לאו דגלי קרא בחיה הוה מקשינן ליה למים, ולי, אין ודאי דם חיה לא מיקרי נשפך כמים ואפ"ה מכשיר (מדתנן) [מדרבנן], ובדם מטבחיא נמי הוה לן למימר הכי אלא (דרת"א) [דהתם] בעו רבנן לאפושי טומאה והכשר במשקי מטבחיא, וכי היכי דהוה אמרינן מעיקרא כי ס"ל דתלושין לא מכשירי דהיינו לא מכשירי דאורייתא אבל מדרבנן מכשירי ומ"ה אמרינן מעיקרא דלא דיין שהקלו עליהן לענין טומאה אלא אף לענין הכשר הקלו עליהן, הכי נמי אמרי' השתא דנהי דמדאורייתא דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר, אפ"ה מדרבנן מכשיר דהא לא מינכר ואתי למימר דדם אינו מכשיר, אלא דכשם שלא הטילו רבנן במשקה בית מטבחיא טומאה מדבריהם כך לא הטילו בו הכשר מדבריהם, אבל דם חיה אע"ג דלא מכשר מדאורייתא משום דלא מקרי נשפך כמים מדרבנן מיהא מכשר, ובהכי ריהטא כולה סוגיין דקולה דבית מטבחיא היינו שאין בו קולא לחומרא של דבריהם, ואם אי אתה אומר כן מאי דקאמר (לה) [לא] דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין אינו ענין זה לזה כלל. מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר, בדין הוא דהוה מצי לאוקומה מדאורייתא וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא אלא שכל מה שהוא יכול להעמיד כמותו הוא מעמיד. (מה) [מ"ה] קאמר מדרבנן דהשתא מיהא ס"ל דמאי יטמא הכשר כדס"ל לרב.
על מה הציץ מרצה על הבשר, פירש"י ז"ל דלא אתיא אלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם, ולא הוצרך לכך דאפי' לר"א דאמר דם אעפ"י שאין בשר איצטריך רצוי דציץ כדאמרי' בפ' כיצד צולין לר"א דם אעפ"י שאין בשר הציץ מרצה על אכילתם למאי הלכתא לאקבועי בפגול ולאפוקי מידי מעילה. אם עון פגול זה כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר [לא] ירצה, כך היא הגרסא בנוסחאות מדוקדקות, ואתיא שפיר במאי דאסיקנא בהדיא בפ"ב דזבחים [כ"ח:] דדרשינן להו תרוייהו מהאי קרא (צריכא) [אריכא] דכתוב בפ' צו ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, ורישא דקרא דכתיב ביום השלישי מוקמינן ליה במחשב לאוכלו חוץ לזמנו וסופיה במחשב לאוכלו חוץ למקומו, ואברא ודאי דמעיקרא בסוגייא (דהתר) [דהתם] הוה דרשינן להו לקראי כמו שכתב רש"י ז"ל דחוץ למקומו ילפי' מקרא זוטא דכתי' בסדר קדושים תהיו באם אינו ענין לחוץ לזמנו מקרא (הרי בא) [אריכא] דכתו' בהו, אבל מסקנא דסוגייא דהתם כדכתיבנא, מיהו לכלהו פירושי מקשו אמאי נקט עון פגול דהיינו חוץ למקומו ברישא ולא נקט להו כסדרא דקרא, וי"ל דמשום דחוץ למקומו קיל טפי הוה סברינן ברישא דאותו עון הוה נושא, ומכי חזינן ביה לא ירצה מהדר ואמר דלמא גזרת הכתוב הוא שאינו נושא אותו עון אעפ"י שהוא קל אבל נושא הוא עון נותר אעפ"י שהוא חמור ממנו וקאמר דלא מצי למימר הכי דהא כתיב ביה לא יחשב. הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה, הקשה רת"ם ז"ל למה ליה למימר שהותרה מכללה תיפוק לי דליכא לאוקומי קרא אלא בהכי כדמפרש אם עון פגול וכו', ותי' דמקרא משמע דאינו מרצה אלא דבר שהותר מכללו משום דכתוב בסופיה דקרא לרצון להם והכי מוכח בפ' הקומץ רבה [מנחות כ"ה.] דפרכינן [אימא] עון שמאל שהותר מכללו ביוהכ"פ אמר קרא עון עון שהיה בו ודחיתיו והיינו משום דסמיך אלרצון משמע עון שהוא לרצון, ופיגול דחוץ לזמנו הותר מכללו במנחת כהנים ובמנחת נסכים דתנן בפ' ב"ש [זבחים מ"ג:] דאין חייבין עליהם משום פגול, ועון פגול דחוץ למקומו הותר מכללו בבמה.
הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו וכו', פירש"י ז"ל ונגע בכנפו אותו כנף שהשרץ בו כלו' נגע אל הלחם ועשאו ראשון והלחם בנזיד ועשאו שני והנזיד ביין ועשאו שלישי והיין בשמן ועשאו רביעי ואל כל מאכל לא קא חשיב משום דה"ק דכל מאכל נמי דינן כאלו ופי' דרבינא דא' התם רביעי הכא שלישי קא משני ואמר דטמא נפש היינו מת עצמו שהוא אבי אבות ונוגע בלחם ועושה אותו אב הטומאה, זו היא שיטתו ז"ל, והרבה מן הנוסחאות מעידין עליה שכתוב בהן בשלמא לרב היינו דכתיב ארבעה לחם נזיד יין ושמן, מיהו לא נהירא שלפי שטתו ז"ל לא ה"ל לרבינא לשנויי סתמא הכא רביעי הכא שלישי דברישא הוה ליה לפרושי דטמא נפש היינו מת עצמו ולא טמא מת כדקס"ד מעיקרא, ועוד היכי משמע ונגע בכנפו דהיינו שרץ עצמו הא בכנפו קאמר ולא בשרץ, ולשמואל דמקשינן חמשה היכי משכחת לה למה ליה לדחוקי ולתרוצי במה שנגע בכנפו הוה לן לתרוצי דנגע בכנפו קאמר ולא בשרץ, ועוד דא"כ לשמואל למה נעשה אב הטומאה בשנוגע במת ואלו בפ' המפלת [נדה כ"ח:] אמרינן דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, ומיהו בהא איכא לדחוקי דכי אינו נעשה אב הטומאה היינו דווקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין (אינו) נעשה אב הטומאה, אבל אידך קשיין, לכך פיר' רת"ם ז"ל דשרץ נגע בכנף ונעשה ראשון וכנף נגע אל הלחם או אל הנזיד וחד מהנך אל היין או אל השמן הרי שלשה וחד מהנך אל כל מאכל הם ארבעה, והכי סדרא שרץ בכנף וכנף באוכל ואוכל במשקה ומשקה באוכל דלא בעי למנקט טומאה שתעשה כיוצא בה, ולפי שטה זו א"א שתקיים הגרסא שכתובה במקצת נוסחאות בשלמא לרב היינו דכתיבי ארבעה לחם ונזיד ויין ושמן, אלא ה"ג בשלמא לרב (היכי) [היינו] דמשכחת ארבעה אלא לשמואל חמשה מ"ל, ומה ששואל להם אם יגע טמא נפש בכל אלה הוא שיגע הטמא מת שהוא אב הטומאה בלחם או בנזיד ועשאן ראשון והלחם או הנזיד ביין או בשמן ועשאן שני והיין או השמן בכל מאכל ועשאוהו שלישי, ומקשינן מיהא לרב דמ"ש הכא דאשתבוש ומאי [שנא] התם דלא אשתבוש דקס"ד דהכי הוי ליה למידע רביעי בקדש כשלישי בקדש ורבינא א' דהתם רביעי הכא שלישי ובקיאים היו בשלישי ולא ברביעי שהשלישי למדנו מן התור' ורביעי מק"ו כדלקמן.
<h2>דף יז:</h2>
אבל דם לא, וא"ת אדרבא בדם יש לטהר יותר אפי' בכלים דדם קדשים לא אתקש למים כדאמרינן לעיל דדם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר, יש לומר דה"ק אבל דם דבר קבולי טומאה כגון דם חולין ובעלי מומין וזבח שנפסל לא. אלא דהוי רביעית דחזי לאטבולי מחטין וצנורות, מיהא משמע דמקוה שכלו שאוב לא מפסיל אלא מדרבנן דמדמפלגינן במשקה בית מטבחיא בין דם למים ולא מפלגי' בין מים שאובי' למחוברין משמע דבשאובין עסקי' ואפ"ה אמרי' דחזו למטבל בהו מחטין וצנורות, ועוד ראיה מדתניא בתוס' דמקואות מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר והיינו משום דספיק' דרבנן לקולא, וריקן משמע שלא היה בו כלום מדלא קאמר שהניחו חסר, והא דתניא בת"כ אך מעין ובור יכול מלא בכתף ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה ב"ש, אסמכתא בעלמא, וא"ת וכיון דכלו שאוב כשר מדאורייתא אמאי גזרו רבנן בשאובה כלל, י"ל דמשום דלמא אתי לאטבולי במנא דמפסיל מדאורייתא, וכבר הארכתי בדברים הללו בפ' המוכר את הבית [ב"ב ס"ו.]. ומאי דאמרי' הכא דרביעית חזי למטבל בה מחטין וצנורות היינו מדאורייתא אבל מדרבנן לא דהא אמרי' במ' נזיר [ל"ח.] דבטלוה לרביעאה, הילכך כל כלי בין קטן בין גדול צריך מקוה שלם דהיינו מ' סאה אבל מעין מטהר בכ"ש והמקוה במ' סאה, והא ודאי מדקתני מקוה במ' סאה בתר דבטלוה לרביעאה היא ואפ"ה (ד)תני דמעין מטהר בכ"ש, ומיהו איכא למידק מדאמרי' בפ' חומר בקדש [כ"ב.] מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל בו לא עלתה לו טבילה דה(ו)א ארעא חלחולי מחלחלא ואפ"ה בעי' מ' סאה במקום א', ומדאמ' חלחולי מחלחלא משמע דבמעין קיימי דאלו במקו' מים מכונסים לא שייך למימר חלחולי מחלחלא ואפ"ה אמרי' דבעי' מ' סאה במקום א', והתם ודאי מיירי בדבר שכל גופו עולה בהן דאי לא פשיטא ולמאי נצטרך לאתויי ראיה דקאמר תדע, ואפשר לדחות דאפי' במקוה שייך למימר חלחולי מחלחלא, א"נ דלאדם בעי' אפי' במעין מ' סאה ואפי' גופו עולה בפחות מהן.
<h2>דף יח.</h2>
ביטלו במעיה, ה"ה נמי דבפיה בטלו מתורת מי חטאת כדתנן במ' פרה [פ"ט מ"ג] כל העופות פוסלין במי חטאת והיינו מפני שמערבין בהן המשקין בפיהם, ומאי דאמרי' בטלו במעיה היינו לומר שאפי' טומאה [קלה] אין מטמאין מפני שהן משקה סרוח כדאמרי' לקמן אבל כשהן (בבית) [בפיה] אע"פ שנפסלו ואין בהן טומאה חמורה טומאה קלה מטמו.
לא מצינן טומאה שעושה כיוצא בה, וילפי' הכי מדכתיב טמא הוא ואין עושה כיוצא בו וילפינן משקין מאוכלין, ורבינא (ה"מ) [אמר] דלא צריכי למילף משקין מאוכלין דבגופיה דקרא מוכח דמשקין נמי אין עושין כיוצא בהם, כן הוא עקר הפירוש אע"פ שאינו כן במקצת פי' רש"י ז"ל, ותמיהא לי היכי מצי אמר רבינא דמגופיה דקרא נמי לא מצית אמרת, והא אע"ג דכתוב יטמא יתירה בלאו קרא דטמא הוא מצינא אמינא אפכא דטמא דרישא לטמא טומאת אוכלין ויטמא דסופה לטמא טומאת משקין דהא ודאי מצי' למימר דטומאה עושה כיוצא בה אבל אין עושה שאינו מינה. ונ"ל דרבינא ודאי אטמא הוה קא סמיך ומיהו ה"ק ליה רבינא לר"פ לא צריכא למגמר משקה מאוכל דכיון דכתוב גבי אוכל הוא טמא ואין עושה כיוצא בו והכא כתוב יטמא יתירה ממילא ידעינן דמשקין אין עושין כיוצא בהם, דכיון דיטמא דכתוב גבי אוכל ע"כ היינו ליטמא משקין אם איתא דטמא נמי דכתוב גבי משקין היינו לטמא משקין בחד יטמא סגי, ומאי דאמרי' בסמוך וצריכא דאי אשמועינן במשקין הבאין מחמת כלי דלא חמירי, בדין הוא דהוה מצי למימר דיטמא יתירה דכתוב גבי משקין הבאין מחמת כלי לא סגי דאדרבא הוה מצי למימר דטומאה עושה כיוצא בה ולא שאין כיוצא בה, אלא דאי משום הכי הוה מגלי רחמנא כולה מילתא במשקין הבאין מחמת כלי דהכי אתי שפיר טפי מלמכתב פלגא דמילתא במשקין הבאין מחמת כלי ואידך פלגא במשקין הבאין מחמת שרץ, אלא משום דאפי' כתבו לכולה במשקין הבאין מחמ' כלי לא סגי לן משום דלא חמירי כנ"ל.
ומה כלי שמטמא במשקין, וא"ת א"כ משקה הבא מחמת אוכל לא יטמא אוכל מדהאי ק"ו ואוכל הבא מחמת משקה נמי לא יטמא משקה, י"ל דלא דמי דכלי (שהיא) [שאינו] מטמא כלי היינו משום קולא דידיה שאינו אב הטומאה שהרי כשהוא אב הטומאה מטמא כלי וכיון דמשום קולא דידיה הוא כ"ש משקין הבאין מחמתו דקילי טפי, אבל מאי דאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאין עושה כיוצא בו, ועוד דאי דיינינן ק"ו כי האי בטלת דרשא דיטמא יטמא, וכיון דכתב רחמנא יטמא ולא כתב טמא גלי לן דלא דיינינן האי ק"ו, וא"ת משקין הבאין מחמת כלים שנגעו במת מנא לן דלא מטמא כלי דמק"ו דכלי לא אתי דכלי לשנגע במת מטמא כלי, י"ל דקרא בשרץ כתוב ולא במת וכיון דכתו' בשרץ לא אפשר למדרשיה לטמא את הכלי.
<h2>דף יח:</h2>
דיו לבא מן הדין להיות כנדון, הקשה הרר"י מאורלינש ז"ל א"כ יהו משקין הבאין מחמת שרץ שניים כמשקין הבאין מחמת כלי ונימא דאהני ק"ו לשוונינהו שניים ואהני דיו לאפוקינהו מראשונים, דכה"ג אמרי' בכיצד הרגל [ב"ק כ"ה:] גבי ק"ו דמפץ במת דאמר התם לימא אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני דיו לאפוקי מטומאת שבעה, ותי' ר"י ז"ל דלא דמי דגבי מת שייך למימר הכי משום דאשכחן דבר הנוגע בו שאינו אלא ראשון כגון אוכלין וכלי חרש אבל לא אשכחן מדי דנגע בשרץ דלא להוי ראשון, אבל ליכא למימר דמ"ה לא אמרי' האי דיו משום דדייני' לק"ו הכי ומה אדם וכלים שאין מטמאין מאויר כלי חרש מטמאין משרץ משקין שמטמאין מאויר כלי חרש לא כ"ש שמטמאין משרץ, והכא אי אמרינן דיו, ראשון נמי הוי, דליתא דכיון דסוף סוף צריכין למשקין שמטמאין מאויר כלי חרש ולא הוו אלא שניים, בכה"ג נמי אמרינן דיו דלא להוו אלא שניים והכי מוכח בפ' כיצד הרגל. וכי תימא אוכל חמור דמטמא משקה וניטמי כלי, בדין הוא דהוה מצי לתרוצי דאין אוכל מטמא כלי מק"ו ומה כלי הבא מחמת שרץ דמטמא אוכל אינו מטמא כלי, אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי. ומה הן עלילותן שמקבלין טומאה שלא בהכשר, הקשה ה' [ר"י] ז"ל אכתי אוכל חמור דהא עלילותן לא מהניא להו לקבל (טוענת) [טומאה] ממשקין ולקבל טומאה מאוכל מהניא להו וכיון שכן נמצא אוכל חמור.
ודין הוא ומה מחוסר כפורים, וא"ת נימא דיו לבא מן הדין מה תרומה שלישי ותו לא אף קדש נמי שלישי ותו לא, תי' רש"י ז"ל דא"כ מיפריך ק"ו דהא שלישי בקדש לא מצטריך לן למילפיה מתרומה דמק"ו דטבול יום גופיה דגמרי' ליה מתרומה מצי למגמריה נמי בקדש, א"נ מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא, וא"ת תינח למאן דאית ליה דכל היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו אבל למאן דס"ל דאפי' היכא דמפריך אמרי' ליה כדאית' בפ' כיצד הרגל [ב"ק כ"ה.] מאי איכא למימר, אלא י"ל דהכא ליכא למימר דיו כלל דהכי דיני ליה ומה טבול יום שמותר בחולין ואינו פוסל בהן כלל פסול בתרומה ופוסל שהרי טבול יום פוסל הוא את התרומה, שני שפסול בחולין אינו דין שיהא פוסל בתרומה כטבול יום, וק"ו נמי דמחוסר כפורים הכי דיינינן ליה ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה ואינו פוסל בו פסול (בתרומה) בקודש ופוסל בו דומיא דטבול יום בתרומה שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיהא פוסל בקדש [כתרומה] (בתרומה). שלישי מן התורה דכתו' והבשר אשר יגע בכל טמא, בדין הוא דהוה מצי למימר דילפינן בק"ו מטבול יום.
<h2>דף יט.</h2>
ותני נמי רביעי בתרומה, בדין הוא דהוה מצי למימר דאי סבר לה כר"ע לא הוה צריך למימר רביעי בקדש דכיון דשלישי איקרי טמא קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. לא לישתמיט תנא וליתני רביעי בתרומה, כתב רש"י ז"ל דלמ"ד משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא רביעי בקדש לא משכחת לה אלא מדרבנן, והביא ז"ל ראיה דמעלה בעלמא הוא מדקתני לה גבי מעלות דחמר בקדש ועוד דאמרי' התם בחגיגה [כ"א:] דחמש (בהדיא) [בתרייתא] לית להו דררא דטומאה דאורייתא, ולא נהיר' דהא אוקימנא למתני' דרביעי(ת) בקדש כר"ע ולר"ע דדריש יטמא יטמא ע"כ רביעי דאורייתא הוה וקרי בהן הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא ודאי מעלות דהתם דאורייתא נינהו ולא גרסי' דלית להו דררא דטומאה דאורייתא אלא דלית להו דררא דטומאה בלחוד וכן גר"ח ז"ל, ואפי' אי גרסי' ליה הכי פירושא שלא היה לכתוב לטמאם כיון שהם רחוקים כ"כ מטומאה ובדין הוא שיהיו טהורין אבל ודאי רביעי בקדש דאורייתא הוא, וכ"ת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא היכי משכחת לה, י"ל דמשכחת לה ע"י עצים ולבונה, ולר"ל דמבעיא ליה אי מהניא חבת הקדש לממני ביה ראשון ושני ס"ל דאוכל מטמא אוכל. אלמא קסבר צירוף דרבנן, פירש"י ז"ל דאי מדאורייתא לבונה וגחלים כיון דלאו בני אכילה נינהו לאו בני טמויי נינהו ומעלה דרבנן בעלמא היא, ובפ' כ"ש נמי קרי לה מעלה, ואי מהא לא איריא דהתם נמי קרי מעלה הביא כפרתו אוכל בקדשים אע"ג דהוי מדאורייתא כדדרשי' בפ' הערל [יבמות ע"ד:], ועוד דבהדיא מוכח בפ' השוחט [חולין ל"ו:] דוהבשר לרבות עצים ולבונה לאו אסמכתא היא ומוכח מינה דחיבת הקדש מדאורייתא, לפי' נראה דמדקתני רישא על אפר חטאת שאם יגע במקצתו טמא כלו קא דייק דצירוף מדרבנן דאי מדאורייתא אפר חטאת לא קידשה כדמוכח בפ' התכלת [מנחות נ"א:] שאין מועלין באפר פרה וקתני הוסיף ר"ע דמשמע דהוי מדרבנן כי רישא.
זכינו שאין טומאת ידים במקדש, וא"ת והיכי יליף לה מיהא והא גזרת ידים היינו היכא דאיכא הסח הדעת אבל הכא מנא ליה דאיכא וכ"ת משום דנגע במחט אין כלי מטמא אדם, י"ל דכשגזרו בסתם ידים הכי נמי גזרו בשנגעו ודאי בראשון שהרי מפני שהם עסקניות גזרו עליהם ובודאי שאין עסקניות ליגע באב הטומאה שהרי אינו מצוי אלא מפני שהן עסקניות ליגע בראשון טמאו אותן וכ"ש כשנגעו ודאי בראשון והכא ודאי נגעו, דלרב יהודה אמר רב דמוקי לה כגון שאבדה מחט טמא מת והוכרה בבשר הרי בשר ראשון וידים נגעו בו, ולר' יוסי בר אבין דאמר כגון שהיתה פרה חסומה ובאה חוץ לירושלים דלא מחזקינן מחט באב הטומאה וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד, מיירי כגון שנגעו ידים במחט בודאי, א"נ שכיון שלא ידע אי נגע במחט אם לא נגע הרי הוא בכלל גזרת סתם ידים אלא שלא גזרו עליהן במקדש.
<h2>דף יט:</h2>
ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש, תמיהא לי ומנא ליה שנגע סכין במחט ע"י משקין דקא מקשי להדיא ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש דהא גזרת כלים לא משכחת לה בגוונא אחרינא, וניחא לי משום דאי לאו הכי למה ליה לאשמועינן דסכין טהור, בידים טהורות בלחוד סגי, דלרב יהודה אמר רב דמוקי לה כגון שאבדה מחט טמא מת והוכרה בבשר ואשמועינן מתני' דעזרה רשות הרבים (ומה לה) [ומ"ה לא] מטמאין ידים ואדם דילמא יגעו, מהאי טעמא נמי איכא לטהורי סכין, ולר"י ב"ר חנינא דמוקי לה כגון שהיתה פרה חסומה ובאה חוץ לירושלים דקמ"ל דלא מחזקי' למחט באב הטומאה לפי שאינו מצוי ומ"ה מטהרין ידים ואדם גופיה, מהאי טעמא נמי איכא לטהורי לסכין, הילכך אי לאו דסכין נגע במחט ע"י משקין לא אשמועינן בסכין מידי, אלא ודאי בשנגע בו ע"י משקין עסקינן ואשמועינן דלא תימא דנהי דמדינא טהור, משום גזרת כלים טמא, דליתא דאין טומאת כלים במקדש, וכיון שכן הוה ליה לר"ע למימר הכי, ורבא דקא משני הנח לטומאת סכין דאפי' בחולין לא מטמיא, ס"ל דשלא ע"י משקין עסקינן, ואין הכי נמי דאי אשמועינן טומאת ידים ברישא לא הוה ליה תו למיתני סכין דלא שמעינן מיניה מידי, אלא דמעיקרא נקט סכין לאשמועינן דמדינא טהור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדכתיבנא וגזרת כלים לא שייכא בהאי סכין כלל, ובתר הכי אשמועינן דידים נמי טהורות דלא תימא נהי דמדאורייתא טהורות בסכין אפי' הכי מדרבנן מיהא טמאות משום גזרת ידים, דליתא שאין טומאת ידים במקדש, והקשו בתו' ואפי' אי הוה טומאת ידים במקדש ע"י איזה משקה קבל טומאה מחטאת, והא משקי בית מטבחיא דכן מלטמא כלים כיון שאותה טומאה אינו אלא מדבריהם, ותי' בתו' דסברא הוא דלית ליה הכי כיון דלא מצי סבר שיהו דכן שלא לטמא אחרים כל עקר, ואין זה מחוור בעיני, ולי כיון דמוקמינן לה בסוף שמעתין כגון שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה, איכא למימר דע"י (ש)אותו משקה נטמא הסכין וההוא לא מקרי משקה בית מטבחיא אלא הרי הוא כמשקה שהכניסוהו בעזרה שלא לצורך בית המטבחיים כלל שלא אמרו בו דכן לפי שאינו מצוי. והא תרוייהו בו ביום גזרו, וא"ת ודילמא כי אמר' ר"ע זכינו עדיין לא נגזרה גזרת כלים וגזרת ידים לקדש כבר נגזרה כדאמרי' בפ"ק דשבת [ט"ו.] דשלמה גזר להקדש ואתו אינהו גזור אף לתרומה, י"ל דגזרת כלים איתא בי"ח דברים שקדמו לר"ע, וא"ת מנ"ל לר"ע ולתלמודא שלא גזרו בי"ח דברים בכלים וידים אף במקדש דלעולם אימא לך גזרו והך מתני' קודם י"ח דברים אתניא שהרי היה מעדותו של ר"ח סגן הכהנים, י"ל דאם איתא דגזרו בי"ח [דברים] בכלים וידים אף במקדש הוה ליה לתנא למתנייה בהדיא בשום דוכתא לאשמועינן דהך מתני' קודם גזרה.
הא אין כלי מטמא כלי, אליבא דר"י בר אבין נקיט לה, ואליבא דרב יהודה א"ר (אינו) [היינו] טעמא דאפי' בחולין לא מטמיא משום דעזרה רשות הרבים היא. הא ברשות היחיד ספקו טמא מכדי האי מחט וכו', בדין הוא דהוה ליה למימר דמשום דקתני דידים טהורות הוא דקאמר דעזרה ר"ה היא דאי רה"י אדם נמי טמא שהרי יש בו דעת לישאל, והאי דלא אמר הכי כי היכי דלשמועינן דבכלים נמי ספקו טמא ברה"י מפני שהיא ספק טומאה הבאה בידי אדם.
<h2>דף כ.</h2>
אלא דאתכשר בחבת הקדש, וא"ת ואי חבת הקדש מהניא לממני ביה ראשון ושני מאי נפקא מינה במאי דאמרינן דמשקה בית מטבחיא לא מכשרי, תי' ר"י ז"ל דנפקא מינה למילי טובא שמביאין בעזרה דלא שייכא בהו חבת הקדש כגון בכורים או חולין שאוכלין בעזרה כדי לאכול המנחות והנסכים על השבע כדאי' בפ' הקומץ רבה [מנחות כ"א:]. ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עליה, פירש"י ז"ל דלא אפשר שלא יפלו מהן על הבשר, וא"ת והא הוו להו תלושין ותלושין לא מיכשרי מדאורייתא למ"ד משקה בית מטבחייא דכן, דאי מכשרי מדאורייתא היכי שקלי רבנן ההוא הכשר ממשקה בית מטבחייא, לפי' פי' ר"י ז"ל דע"י העור נכשר הבשר דבפ' העור והרוטב [חולין קי"ח:] פליגי אמוראי אם יש יד להכשר אבל לכ"ע יש שומר להכשר ואע"פ שבאותה שעה (איתה) [היתה] הבהמה חיה ולא היתה ראויה להכשר, הואיל ועדיין אותו משקה שקבלה בעודו מחובר הוה טופח עליה רואין אותה שהוכשרה במים מחוברין.
<h2>דף כ:</h2>
רמי תרומה אפסחא, ואע"ג דאיכא למימר שאני פסחא דאיכא איסורא וספק טומאה והכא ליכא אלא ספק טומאה, משמע ליה דכיון שאין שורפין את הטהורה אלמא איסורא לא מעלה ולא מוריד. תעשה זלוף, ואע"פ שהתרומה טמאה בשרפה הא מסקינן בפ' בתרא דתמורה [ל"ג:] הראוי לשריפה שריפה הראוי לקבורה קבורה והאי נמי הואיל וראוי לזלוף מותר לזלפה דשרי לאיתהנויי מינה כדרך ביעורא כדדרשינן [שבת כ"ה.] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך.
<h2>דף כא.</h2>
אין הכרעה שלישית מכרעת, פירש"י ז"ל כיון שלא הזכירו ב"ש וב"ה בית ושדה איכא למימר דטעמא אחרינא הוא ולאו משום תקלה, ואין צורך לכך דאע"ג דטעמייהו דב"ש משום תקלה היא לא חשיבא הכרעה כיון שלא גלו הראשוני' דעתם שיהא שום מקום לחלק בין בית ושדה שהרי לא הזכירו בדבריהם אחד בית וא' שדה, וכן פירש"י ז"ל לעיל גבי ר"ג לאו מכריע הוא, וה"נ בפ' במה מדליקין [שבת כ"ט.] גבי קולי מטלניות דאמרינן התם בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טמא דר"א ר"י אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור ואמרי' עלה בפ' כירה [שבת ל"ט:] דמקרי הכרעה והיינו מפני שכבר גלו דעתם ר"א ור"י דשייך לחלק בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן שהרי הזכירו שניהם, ודקאמרי' בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ג:] מברך על השמן וכו' וקאמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו וקאמר ר"י עלה הלכה כדברי המכריע, לאו משום דמכריע גמור הוא אלא מכריע ונותן טעם לדבריו, ותדע לך דאי מכריע ממש הוי למה הוצרך ר"י לפסוק הלכה כמותו וה(ה)אמר ר"י בפ' כירה [שבת ל"ט:] דכ"מ ששנים חולקים וא' מכריע הלכה כדברי המכריע אלא ודאי כדאמרן. ור"ח ז"ל פי' דהכרעה שלישית מקריא כשאין המכריע בדורו של חולקין דכל שלא אמרה בפניהם לא מקריא הכרעה הן שיהא אחרון כר' ישמעאל לגבי ב"ש וב"ה הן שיהא א' כר"ג לגבי ר"מ ור"י שלא שמע מחלקותן מעולם ולא בא להכריע ביניהם ומ"ה אמרינן לעיל דר"ג לא מכריע הוא.
עבר זמנו אסור בהנאתו, כלו' ואינו מאכיל ולא מוכרו לנכרי, מיהו אם מכר דמיו מותרין שאינו תופס את דמיו כדתנן בפ' האיש מקדש [קדושין נ"ו:] מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. לימא מתניתין דלא כר"י, כתבו התו' דלמסקנא נמי מתני' דלא כר"י והאי דקאמר לימא ה"ק לימא מתניתי' דלא כר"י אלא כר"מ ומסקי' דכר"מ נמי לא אתיא ומ"ה אמרינן לימא, ולי טפי מפקא מתני' מדר"י אי אתיא כר"מ מדמפקא מיניה אי אתיא כר"ג, דאי אתיא כר"מ לפרושי מילתיה דר"מ לא צריכא כלל וע"כ למסתם כוותיה אתיא, אבל למאי דמוקמינן לה כר"ג אפשר דלאו לאפוקיה מדר"י אלא לברורי מילתיה דר"ג שלא תאמר דלר"ג כשם שהוא משוה אכילה והנאה בשל כהן כך הוא משוה אותן לישראל כדי שלא יהא כהן נהנה בתרומה אחר זמן אכילתו כשם שישראל נהנה מן החולין אחר זמן אכילתן ושנשוה בשביל כך אכילה והנאה בשניהם לגמרי קמ"ל דלא, דר"ג לא פליג עליה דר"י בחולין כלל, ומשו"ה סתים תנא דכל שעה שמותר לאכול שום אדם לדעת שום תנא מאכיל ולאו לאפוקי מדר"י, ומ"ה אמרי' מעיקרא לימא, ומ"ה כי אמרי' בפ' דלעיל ההיא [לאו] סתמא היא משום דקשיא מותר, לא אקשי ליה דמ"מ לא הוה ליה למפסק כר"י.
אבל חיה דאי משיירה מצנעא ליה, נ"ל דה"פ דכיון שדרכה להצניע הוה כמטמין שאע"פ שאם (מצה) [מצא] (ו)חמץ בביתו לאחרי בדיקה אינו עובר עליו למפרע מדאמרי' לעיל וכי משכח לה ניבטלה, היינו בנשאר שם שלא מדעתו אבל כשנותן אותו לפני חיה שדרכה להצניע הרי הוא כמטמין, קמ"ל דלא דדילמא לא שיירא ולא מצנעא. ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנע ליה, כלומר ולא מצי עובר דדילמא לא משיירא ואי משיירא מצנע ליה והוה ליה כחמץ שנשאר בביתו לאחר בדיקה שאינו עובר עליו וכדכתיבנא, והקשו בתו' והיכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין והא תנן בפ"ק ומה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה וכ"ש שאסור ליתן בפניה, ונדחקו בזה הרבה, ולי לאו קושיא היא שכך דרכן כשהן נוטלין שלא מדעתנו מצנעי אבל כשאדם מאכילן אוכלין שם ולא מצנעי, ומאי דאמרינן דאי משיירא מיהת מצנעא ליה ה"ק דלית לן למיחש דלמא משיירא דאי משיירא מצנע ליה ואינו ידוע לנו והוה ליה כחמץ שנשאר לאחר בדיקה שלא מדעתו שאינו עובר עליו וכמו שכתבתי למעלה. ואתי למיקם עליה בבל יראה, כלו' אם לא בטלו, ובדין הוא דהוה מצי למימר דלמא אתי למיכל מיניה.
<h2>דף כא:</h2>
רבי יהודה אומר כותח וכל מיני כותח, פירש"י ז"ל דבשיטתי' דב"ש אזיל דאסרי למכור חמץ לגוי שמא יערים במכירתו כדי שיחזירנו לו לאחר הפסח ומוסיף ר"י דכותח שאדם משהא אותו הרבה אסור למכור שלשים יום קודם לפסח, ולאו למימרא דר"י נקיט ב"ש ושביק ב"ה אלא את"ק פליג ואמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וק"ל כת"ק ואליבא דב"ה דר"י יחידאה היא, אבל ר"י ז"ל אומר בשם רת"ם ז"ל דר"י אפי' לב"ה קאמר ואסר כותח לפי ששם בעליו עליו ואיכא למיחש דדילמא מאן דחזי סבר שמוכרו בפסח ע"י גוי, ולפי זה אפשר דק"ל כר"י דליכא מאן דפליג עליה, וראיתי מי שכתב דאפילו להאי פירושא לא ק"ל כר"י דודאי כי אמרי' לאפוקי מהאי תנא היינו לאפוקי מדר"י דאלו לאפוקי מדב"ש לא אצטריך דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואין זה מחוור אצלי דמעיקרא כי מקשינן פשיטא הכי אמרינן דכיון דמאכיל אלמא שרי בהנאה ולמה לא יהא לו מותר ג"כ למוכרו לנכרי ומהדרינן לאפוקי מהאי תנא דחייש להערמה, וכיון שכן אפי' בלאו כותח צריכותא איכא ולא משמע מרישא, אלא שאפשר לי לומר דכיון דקתני סתמא כ"ש שאוכל מאכיל ומוכרו לנכרי ולא מפליג אלמא כותח נמי הכי דיניה וליתא לדר"י, והוצרכתי לזה מפני שלא הביאוה פוסקי הלכות.
חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו, פי' כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאכלו דאי לא הא אמרינן בפ' אלו עוברין דפת שעפשה שנפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לכלב צריכה ביעור. ודאמרינן מותר בהנאת' בדין הוא דאפי' באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפי' אכיל ליה לאו אכילה הוא אלא דמתהני מיניה. פשיטא לא צריכא אלא לשעות דרבנן, רש"י ז"ל לא גריס פשיטא דהא ר' יוסי הגלילי פליג ואמר ותמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה אלא ה"ג לא צריכא לשעות דרבנן, והקשו עליו ומה הועיל בתקנתו אם איתא דמילתא גופה צריכא היכי קאמר לא צריכה לשעות דרבנן והא לאיסור הנאה גופיה אצטריך, לכך אמרו דפשיטא גרסי' והיינו משום דאיסור הנאה מדיוקא דרישא שמעינן לה דתנן כל שעה שאוכל מאכיל הא אינו אוכל אינו מאכיל, ותנן נמי בפ' דלעיל ושורפין בתחילת שש ומ"ה אמרינן דמיתור' שמעינן לשעות דרבנן וכדרב גידל וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד, ולי, רש"י ז"ל עצמו סובר כן דמשנה יתירה הוא דמדיוקא דרישא שמעינן ליה א"נ מדתנן בפ' דלעיל שורפין, ואפ"ה לא ניחא ליה לרש"י ז"ל למגרס פשיטא, דפשיטא משמע ליה כשהדין פשוט מצד עצמו או שהוא למד מחברו כיוצא בו ואין לחלוק בין שניהם כדאמרי' בשמעתין ומוכרו לנכרי פשיטא כלו' כיון דאשמועינן דמאכיל למאי אצטריך תו למתני ומוכרו לנכרי פשיטא דמה חילוק יש בין הנאה א' להנאה אחרת, וכן נמי אקשינן ומותר בהנאתו פשיטא כלו' דאי אתא לאשמועינן שהוא עצמו ג"כ מותר שיהנה גופו בו פשיטא שהרי אין לחלוק ביניהם, אבל כשהדין בעצמו צריך תלמוד אלא (כשהדין) שכבר שנוי הוא עצמו במקום אחר מכללא ומדיוקא, בכי הא ס"ל לרש"י ז"ל דלא שייך ביה פשיטא אלא הוה ליה למימר הא תני ליה רישא ולפי' מחקו, ובודאי דאשכחן אפי' בכה"ג פשיטא ובהאי פירקין גופיה דאמרינן לקמן אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומתמהינן בגמ' פשיטא והיינו משום דכולהו שמעי' להו מרישא וכיוצא בה בערובין פ' חלון [ע"ט:]. לא צריכא לשעות דרבנן, כלו' דממשנה יתירה שמעינן לה לדרב גידל וה"ק עבר זמנו אסור בהנאתו לגמרי שאפי' לענין קדושין אין חוששין לקדושיו, ואיכא למידק היכי אמרינן לשעות דרבנן דאמר רב גידל דהא רב גידל בשעות דאורייתא היא דמשש שעות ולמעלה מסוף שש משמע וכדכתיבנא לעיל, ולדברי מי שסובר דדוקא משש שעות ולמעלה אבל בשש אפי' בחמץ דאורייתא חוששין לקדושיו אי משום דלא בדילי אינשי מיניה ומחליפא בחמש אי משום דאדם טועה בין שש לחמש ודלמא הנך קדושי בחמש הוו וכמו שכתבתי למעלה, מ"מ בשעה ששית דרבנן חוששין לקדושיו והיכי קאמר בשעות דרבנן וכדרב גידל, תי' הרמב"ן ז"ל דלר"ש קאמרי' דס"ל דחמץ לפני זמנו דהיינו מסוף שש עד שתחשך אינו עובר עליו בלא כלום (ואינו) [והיינו] מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא מתסר בהנאה, ומ"ה קאמר דמשנה יתירה קמ"ל דמשש עד שתחשך אף על גב דלא מתסר לר"ש אלא מדרבנן אין חוששין לקדושיו, ואין זו משמעותא של סוגיא כלל, ועוד שכבר כתבתי למעלה מה שנראה לי דמסוף שש עד שתחשך מתסר בהנאה מדאו' לר"ש, ולפי' אני אומר בתי' קושיא זו דה"ק לא צריכא בשעות דרבנן וכדרב גידל דממשנה יתירה אשמועינן דמכי מתסר בהנאה מדרבנן אם קדש בו את האשה אינה מקודשת, ונהי דרב גידל לא קאמר אין חוששין אלא משש שעות ולמעלה אבל בשש עצמה חוששין היינו משום דחיישינן דלמא קדושי בחמש הוו וסהדי דקא מסהדי בשש הוא דקא טעו ומ"ה חוששין, ומיהו [אם] בא אחר וקדשה בשוה פרוטה ודאי חוששין לקדושיו דדלמא קדושי קמאי בשית הוו כדקא אמרו סהדי והוה ליה מקדש באיסור הנאה דדבריהם דלא הוו קדושין דהכי שמעינן מיתורה דמתני', ודקאמרי' בשעות דרבנן אע"ג דבהאי דינא ליכא אלא שעה שישית כיון שבשתי שעות גזרו חכמים דהיינו חמישית ושישית והאי דינא שייך בששית שפיר מצי למימר לשעות דרבנן. לא צריכא לר' יהודא, כלו' דמשום דלר"י חמץ בשריפה אפרו מותר דתנן בפ' בתרא דתמורה [ל"ד.] כל הנשרפין אפרן מותר וסד"א בהדי דשריף נתהני מיניה קמ"ל דלא לפי שאינו נעשה אפר עדיין, א"נ מדרבנן, אבל לרבנן כיון דאין מצותו בשריפה הוה להו ככל הנקברין דאפרן אסור ופשיטא דלדידהו בהדי דקא שריף ליה לא מצי לאתהנויי מיניה.
כל מקום שנא' לא יאכל, א"ת א"כ לר' אבהו נהנה מחמץ בפסח יהא בכרת דהא כתוב כי כל אוכל חמץ ונכרתה, וכ"ת ה"נ א"כ לקמן דבעי' מאי איכא בין חזקיה לר' אבהו נימא דאיכא בינייהו הא, תי' ר"י ז"ל דלא יאכל ולא תאכלו ילפינן מלא תאכלו, אבל כל אוכל מלא תאכלו לא ילפינן, ואין זה מספיק, ולי, אי ר' אבהו הוה יליף מנבלה דמלשון אכילה משמע הנאה ה"נ דהוה ליה לחיובי כרת אנהנה, אבל רבי אבהו דינא הוה דיליף מנבלה ולא [מ]משמעותא דלישנא כי היכי דלר"י יליף דינא מאותו ולא ממשמעותו, וה"ק ר' אבהו ודאי לא תאכל אכילה משמע ולא הנאה, ומיהו מדשרי רחמנא הנאה בנבלה ולא אצטריך, לגלויי אתא דכל לאוי דכותה מתסרי נמי בהנאה אעפ"י שאינו בכלל לשון אכילה, ודאמרי' בסמוך מדאצטריך רחמנא למשרי נבלה הכי קאמרי דשריותא דנבלה בהנאה לגופה לא אצטריך אלא לגלויי אשאר איסורי לאוי דכותה דמתסרי נמי בהנאה.
ליכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור, משמע דאי הוה כתוב [הכי] שדינן להו (תרומה) [מכירה] לכל חד וחד, וה"נ משמע בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"א.] גבי נשך ומרבית, וא"ת דהא אמרינן בפ"ק דקדושין [ל"ב:] ורבנן אי ס"ד כדקאמר ר"י הגלילי לכתוב רחמנא מפני שיבה תקום [והדרת] תקום והדרת פני זקן אלמא אי לא כתיבי אלא חד זמנא לא שדי להו אכל חד וחד, י"ל דהיינו משום דמפלגי בלישנייהו דלשון והדרת לא שייך אמפני ולא פני שייך אתקום, והנהו חמשה פסוקים דמנינן במ' יומא [נ"ב.] (דהיכי) [דהיינו] שאת מחר ארור משוקדים וקם דאמרי' התם דאין להם הכרע מן התור', אין אלו דומין להם כלל דהנהו מצו קיימי ארישיה או אסופיה דקרא לחודיה אבל הני לא מצו קיימי אגר לחודיה ולא אנכרי או אנכרי ולא אגר. בשלמא לר"מ וכו' מדאצטריך קרא למשרי נבלה, הקשה ר"י ז"ל דהא אצטריך לאקדומי נתינה דגר למכירה דגוי, ותי' דודאי אי לא הוה כתוב קרא כלל מסברא הוה ידעינן שצריך להקדים אבל השתא דכתוב תתננה ואכלה ומכור אי לא הוה כתוב או הוה אמינא דאתי למדרש שאין צריך להקדים, הילכך אי לאו לאורויי דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה לא אצטריך קרא למשרי נבלה, וכ"ת הכא נמי בגר או בנכרי סגי, לאו פירכא היא דאי לא כתוב אלא גר הוה אמינא דאתא למעוטי מכירה דגר. נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו, וא"ת ותיפוק לאסור מכל הני פרטי דלקמן תרומתכם נזרו קצירכם ולכם דגבי שרצים דמדאצטריך למשרי בהני ש"מ דלא תאכלו איסור הנאה משמע, י"ל דכיון דלשון לא תאכלו לא משמע אלא אכילה, הנהו פרטי לא מוכחי כולי האי דנימא דלמשרי בהניה אתו והוה מוקמינן להו לדרשא אחריתי, אבל מנבלה ומאותו ילפינן שפיר שהרי ההיתר מפורש בהם, ואע"ג דחזקיה קאמר בלכם טעמא דידי נמי מהכא, התם הוא משום דל' לא יאכל משמע ליה לחזקיה איסור הנאה הילכך שפיר משמע לכם דאתא למשרי בהנאה ולית לן לאוקומי לדרשא אחריתי.
<h2>דף כב.</h2>
אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, פירש"י ז"ל ובלאו אותו לא הוה מצי למדרש מגופיה דקרא דאצטריך למשרייה דהוה אמינא דלמצותיה אצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, והרר"י מאורלינש פי' דאפי' אמרינן דקרא למשרי אתא לא הוה גמרינן מינה לשאר איסורין דאסירי בהנאה דהכא לגופיה אצטריך דהא מהאי קרא דובשר בשדה טריפה דרשי הוציא העובר את ידו לחוץ וקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדתנן בפ' בהמה המקשה [חולין ס"ח.] הכל היו בכלל ובשר בשדה טרפה, וכיון דמהאי קרא נפיק הוה אמינא דכי היכי דקדשים שיצאו חוץ למחיצתן אסירי בהנאה כדאמרינן כל שבקדש פסול באש ישרף דהכי נמי לתסר בהנאה עובר שהוציא את ידו לחוץ, מ"ה אצטריך למשרייה לגופיה, הלכך לא מצינן למגמר שאר איסורין דאסירי בהנאה אלא מאותו. חולין שנשחטו בעזרה לאו מדאורייתא, דאי הוה מדאורייתא לחולין שנשחטו בעזרה הוה מוקמי ליה שאיסורן תלוי במחיצה דומיא דהוציא העובר את ידו ולא הוה מוקמינן ליה בשאר איסורין דלא דמו ליה. לאו דאורייתא, פירש"י ז"ל לאסור הנאה, ואין משמע דסוגיא [כן], אלא לאו דאורייתא אפי' לאיסור אכילה, ומ"ה ליכא לאוקומיה למיעוטא דאותו למסרינהו בהנאה, וה"נ מוכח בפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני [נזיר כ"ט.] דלמ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אפי' באכילה לא מתסרי.
ר"ש ה"נ דאסר, וא"ת א"כ ההיא דשולח אדם ירך לנכרי אתיא כר"י והיאך אפשר והא ר"י אית ליה בפ"ק דע"ז [כ'.] דאסור ליתן להם מתנות חנם ולעיל נמי אמרי' דברים ככתבן דלגוי במכירה ולגר בנתינה, י"ל דמשכחת לה בשכנו ומכירו דאינו אלא כמוכרו לו, וא"ת אכתי היכי מצי אתי כר"י דהא אית ליה בפ' גיד הנשה [חולין ק':] דאסור לבני נח וקא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול, י"ל דלבני יעקב קודם מ"ת קאמר דהא לא נשנית בסיני, וא"ת ותקשי לחזקיה מדר"ש דסבירא ליה דלא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיד הנשה, י"ל דכיון דאין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסר בהנאה נמי אסר דהא לא שייכא ביה אכילה. ולענין גיד הנשה אי מתסר בהנאה או לא, לפום פשטא דסוגיא משמע דמתסר דהא מסקינן דלמ"ד אין בגידין בנ"ט ה"נ דאסור, ומסקנא בפ' גיד הנשה [חולין צ"ט:] אין בגידין בנותן טעם, הילכך משמע דלא ק"ל כסתם מתניתין דשולח אדם, וכ"ת דכי אמרי' הכי ה"מ לר' אבהו אבל לחזקיה לא יאכלו בני ישראל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע, וכחזקיה ק"ל דרביה דר"י הוה ור' אבהו ור"א תלמידיו של ר' יוחנן, ועוד דחזקיה ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כדרבנן דאמרי' הכי בפ' האיש מקדש [קדושין נ"ח.] ור' אבהו ס"ל לאו דאורייתא כר"ש דאמר הכי התם, אכתי לא מכרעא דהא ארבעה וחמשה מקשו מדר' אבהו ולא מקשו מדחזקיה אלמא כר' אבהו נקטינן, ועוד דריב"ל כהנך אמוראי דלקמן דמפרק לה באם אינו ענין קרי גיד הנשה בכלל איסורי הנאה וכשהותרה נבלה גידה לא הותרה דאין בגידין בנ"ט, ונמצא דגיד הנשה אסור בהנאה וליכא לסתם מתני' דשולח אדם, אלא שיש ללמד עליו זכות ממקום אחר מדקאמרי' בסוף סוגיין ור"י הגלילי אשכחן חלב דשרייה רחמנא גיד ה"נ דאסור ומהדרינן אב"א ה"נ [ו]אב"א מייתי לה מק"ו מחלב וכו', ואע"ג דר"ש סבר דאיכא למיפרך הא קא משנינן דאנן בבהמה קאמרי', הלכך נקטינן כסתמ' דמתני' דשולח אדם ירך לנכרי דג"ה שרי בהנאה דנהי דאין בגידין בנ"ט שרייותא דידיה נפיק לן מק"ו, והא דאיתמר בריש שמעתי' הא ניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי איכא למימר מאן שמעת ליה דאית ליה אין בגידין בנותן טעם ר"ש וכו', לרווחא דמלתא אתמר משום דאשכח פלוגתא דר"ש ור"י בג"ה בהנאה ואשכחן דפליגי אינהו גופייהו בנ"ט דגידין, תלי תניא בדתניא, ומיהו אנן כיון דבשלהי שמעתא אתמר טעמא דק"ו לא דחי' סתם מתני' בלא ראיה, אלא הדרי' לכללא דנקיטי בכ"מ דסתם מתניתי' ומחלוקת בבריתא הלכה כסתם, ותדע דהא במסקנא אמרי' דחזקיה ור' אבהו במאי פליגי ולא אמרי' בג"ה, כ"כ הרמב"ן ז"ל בתשובה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מ"א.
והרי דם, ה"ט דלא קא משני כשהותרה נבלה היא וחלבה ודמה הותרה לפי שאין דם בכלל בשר כדמשמ' בפ' המנחות והנסכים [מנחות ק"ג:] שהעידו על דם נבלה שהוא טהור. ומועלין בהם, מדרבנן אבל מדאורייתא לא שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. מה מים מותרין אף דם מותרין, ואע"ג דדם קדשים שאינו נשפך לא הוקש למים מ"מ כיון דאשמועינן קרא בדם חולין דשרייה בהנאה ולא תאכל דידיה אינו אכילה ולא הנאה ה"ה לדם קדשין, ואע"ג דאיכא תרי לאוי חד לדם חולין וחד לדם קדשים מ"מ גלויי מילתא בעלמא הוא דבכולהו לאוי דדם לא משמע אלא איסור אכילה. ואימא כמים המתנסכים ע"ג המזבח, לאו למימרא דלמיסריה בהנאה צריך קרא דהא מלא תאכל נפקא וקרא דבמים לדרשא דדם שנשפך כמים מכשיר אתא, אלא ה"ק דמדרשא דמים לא מצי למילף התר הנאה דהא אשכחן מים שהן אסורין בהנאה.
<h2>דף כב:</h2>
הא (לכולהו) [לכלבו] שרי, וא"ת והיכי מוכח דלכלבו שרי לעולם אימא לך דלכלבו נמי אסור (והיינו) [והאי] דנקט לבן נח היינו משום דבבן נח איכא לפני עור לא תתן מכשול אפי' באבר מן החי של בני נח והכי אמרי' בפ"ק דע"ז [ו':] דכי אית ליה לדידיה נמי עבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכי האי גוונא לכלבו של בן נח שרי אפי' אי מתסר בהנאה, י"ל דכי דייקי' הא לכלבו שרי לכלבו של בן נח קאמרי' ואי הוה מתסר בהנאה היה אסור להושיט לפני כלבו לפי שאסור להשתכר באיסורי הנאה, ואע"ג דבדיעבד שכרו מותר כדאיתא בפ' בתרא דע"ז [ס"ב.] לכתחילה מיהא אסור ובחנם נמי כיון שמחזיק לו הגוי טובה הרי הוא כמשתכר. סד"א בשרו אין אבל עורו לא, וא"ת לא לכתוב רחמנא בשרו ולא הוה צריך נקי להנאת עורו, י"ל דבשרו נצטריך לדינא דשחטיה משחט דעבדיה כעין בשר כדאי' בב"ק [מ"א.], ואע"ג דלעיל הוה ס"ל לאפוקי מלא יאכל היינו כי הוה ס"ד דלא יאכל לא משמע איסור הנאה, אבל השתא דס"ל דלא יאכל איסור הנאה משמע, להנאה אצטריך, ובשרו לשוחטו לאחר שנגמר דינו דעבדיה כעין בשר, ובעל השור נקי להנאת עורו, ובריתא דלעיל הכי מפרשא מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור ונפיק לן מדכתי' את בשרו כלו' אע"ג דעבדיה כעין בשר, אין לי אלא באכילה כלו' לבשר דבר אכילה, למידי דלא שייכא אלא הנאה דהיינו עור מנין ת"ל ובעל השור נקי.
מנין [שלא] יהנה ממנו שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, וא"ת מכיון דאתרבי איסור הנאה, קראי לאסור צביעה ולאסור הדלקה למה לן, י"ל צריכי דסד"א צביעה חזותא בעלמא וחזותא לאו מילתא היא קמ"ל, והכי איתא בהגוזל קמא [ב"ק ק"א:] בהך מילתא גופה דשקלינן וטרינן בצביעה אי מילתא היא אי לא, והדלקת נר נמי צריכא דסד"א הואיל והשמן מתבער בהדלקתו יהא מותר ליהנות ממנו בשעת ביעורו מידי דהוה אתרומה קמ"ל, וא"ת דהכא משמע דאי לאו קרא [הי' מותר וגבי תרומה טמאה איצטריך קרא להתיר] הנאה של כלוי דדרשינן [שבת כ"ה.] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, י"ל דאין הכי נמי דממילא הנאה של כלוי שריא כדמוכח הכא ובתרומה משו"ה נצטריך קרא דסד"א ניליף ממעשר כדאיתא בפ' במה מדליקין. וא"ת והיכי אמרינן הכא דהנאת כלוי אסירא והא אמרי' לקמן בפירקין דלרבנן דאמרי אין שבח עצים בפת לא משכחת לה עצים דאסורא דאסירי אלא בשרשיפא, י"ל דשמן כיון שהוא בעין בשעה שהנר דולק ממנו ה"ל כשרשיפא. סד"א לכם שלכם יהא, וא"ת בשלמא לר' אבהו צריכי תלתא קראי דחד ערלים אצטריך לגלויי דלכם לא אתא למשרי ולמימר שלכם יהא והנך תרי לצביעה והדלקה וכדכתיבנא, אבל לחזקיה כיון דכתיב לא יאכל ולא כתוב לא יאכל ע"כ לא אתי לשלכם יהא דא"ה לא לכתוב לא יאכל אלא לא יאכל ולא בעי לכם, וכיון שכן לצביעה והדלקה בתרי ערלים סגי, י"ל דחזקיה אמר לך הך ברייתא דר"י הגלילי דלא ס"ל כחזקיה וכדאיתא לקמן אבל ל(א)חזקיה אין הכי נמי דבתרי סגי ואידך לדרשא אחרינא הוא דאתא. להביא את הנטוע לרבים, פירש"י ז"ל שנטעו באמצע הדרך, וליתא דא"ה אפי' ר"י מודה שהוא חייב ולא פטר ר"י אלא בשנטעו בפירוש לרבים שיהא מופקר להם, והיינו דתני לה בתרי בבי בריש מ' ערלה [פ"א מ"ב] הנוטע לרבים חייב ור"י פוטר הנוטע בר"ה וכו'.
<h2>דף כג.</h2>
מערבין לנזיר ביין, בפ' בכל מערבין [עירובין כ"ח.] מפרשי טעמא דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי, ופרכ' דהכא אליבא דמ"ד דמערבין לדבר הרשות היא דאלו למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ל"ק מידי דמצות לאו ליהנות נתנו. שאני התם דאמר קרא נזרו (שלא) [שלו] יהא. הכא לא אמרי' ואידך משום דלא אלימא כולי האי דרשא דנזרו (שלא) [שלו] יהא דלא כתוב גבי יין דניליף מיניה היתר ליין של נזיר. ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה, אע"ג דבפ' ר"י במנחות [ע"א:] מוכח דהאי קוצר לשחת היינו לצורך בהמה, אפ"ה משמע ליה דמאכיל לבהמה לא קאי אקוצר לשחת אלא אפי' חטים גמורים דאי לא [לא] פריך מידי דחדש שאסר הכתוב היינו תבואה גמורה. קצירכם שלכם יהא. וא"ת והא אצטריך למדרשיה במנחות בפ' ר"י [ע"ב.] קצירכם ולא קציר מצוה וחזקיה נמי לישני הכי, י"ל מדלא כתיב קצירך וכתב קצירכם ש"מ תרתי. אמר קרא יהיו בהוייתן יהו, וא"ת א"כ היאך מגדלין [סוסים וחמורים, וי"ל דאין מגדלין] אלא לאכילה והכי איתא בירושלמי דמ' שביעית דפריך והרי חמור וגמל ומשני למלאכתן הן גדלים, וא"ת במרובה [ב"ק פ"ב:] דאמרי' ארור אדם שיגדל חזירים למה לי תפוק לי דמדאורייתא אסור, י"ל דנפקא מינה למיקם עליה בארור, א"נ שגזרו אף על המגדלין אותן להנאת עורן או להדליק בשמנן. שאני התם דאמר קרא לא יראה לך, ומיהו ר"י הגלילי לא ס"ל כחזקיה דאי ס"ל כוותיה לכתוב לא יאכל ולא בעי לך למשרייה.
ור"ע אסור והתר לא צריך קרא כי אצטריך קרא לטומאה וטהרה, תמיהא לי כיון דאמרי' דלטומאה וטהרה אצטריך קרא ע"כ חלב בכלל נבלה הוא דאי לא אפי' לטומאה וטהרה לא צריך קרא, וכיון דבכלל נבלה הוא מנא לן דר"ע סבר דלא תאכלו איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע, לעולם אפי' איסור הנאה נמי משמע אלא דכיון דבכלל (אכילה) [נבלה] היא ע"כ כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו כדדחינן בסמוך ומאי קס"ד השת', וניחא לי דאין ודאי ס"ל השתא דחלב בכלל נבלה הוא מדאצטריך קרא לטומאה וטהרה, ואפ"ה ס"ל דאפי' ר"ע מודה דכשהותרה נבלה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרו, דשריותא דנבלה אלאו דסמיך ליה קאי ולא אלאו דחלב וגיד דאיתנהו בעלמא אפילו בכשרה, ודחי' דר"ע כי היכי דס"ל דחלב בכלל נבלה לטומאה הכי נמי איתיה בכלל שריותא דנבלה, ור' יוסי הגלילי ס"ל דאע"ג דאיתיה בכלל נבלה לטומאה ליתא בכלל שריותא דנבלה מטעמא דאמרן, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל, וכ"ת א"כ מאי חזי ר"י הגלילי דמוקי לקרא לאיסור והיתר ולא מוקי ליה לטומאה וטהרה, י"ל דאע"ג דר"י הגלילי לא מפיק משריותא דנבלה שריותא דחלב אפ"ה כיון דכתב רחמנא שריותא בנבלה ושריותא בחלב מסתברא דדמו להדדי, כנ"ל.
<h2>דף כג:</h2>
ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כ"ש, וא"ת ולימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו שאינן בכרת ואסורין בהנאה, י"ל דאנן ה"ק ומה חלב אע"פ שענוש כרת כיון שהוא מכלל נבלה מותר בהנאה כנבלה עצמה, גיד שאין ענוש כרת לא כ"ש (שיהיה בכלל נבילה מותר בהנאה כנבלה עצמה גיד שאין ענוש כרת לא כ"ש) שיהא בכלל היתר נבלה כיון דבכלל נבלה היא, ובכה"ג ליכא למימר שאר איסורי הנאה יוכיחו, ובהני פירוקא מיתריץ נמי מאי דמקשו הכא וליתי נמי מק"ו מדם ומה דם שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאין ענוש כרת לא כ"ש ולא הוה מצי למפרך מה לדם שכן הותר מכללו כדפרכינן בחלב, אלא דהיינו טעמא לפי שאין דם בכלל בשר כלל כמ"ש למעלה, ואי הוו מייתי ליה מק"ו מדם הוה פריך ליה שאר איסורי הנאה יוכיחו. בבהמה מיהא הא לא אשתרי, וליכא למימר גיד דחיה מיהא ליתסר בהנאה דהא חמיר מחלב חיה, דליתא דכיון דגיד דבהמה לא מיתסר בהנאה ע"כ כי כתב רחמנא על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה איסו' אכילה משמע איסור הנאה לא משמע.
מאי בינייהו, וא"ת לימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור ע"י תערובת דלחזקיה מותר בהנאה דהא לא כתיב לא יאכל ולר' אבהו איסור הנאה משמע, י"ל דכיון דאתרבי איסור הנאה בחמץ מלא יאכל חמץ אפי' לחזקיה כל איסורי חמץ בכלל, תדע דקרא דלא יאכל חמץ דריש ליה ר"י לאחר זמנו וקרא דלא תאכל עליו חמץ לתוך זמנו כדאית' לקמן ובודאי דלית ליה איסור הנאה בלאחר זמנו בלחוד אלא כל איסורי חמץ הן בכלל דגילויי מילתא בעלמא היא, ומיהו לא הוו בכרת משום דכיון דאכילה והנאה כי הדדי נינהו בגילויי מילתא סגי אבל כרת נהי דאיתי' בחמץ דגן, לא ילפינן ליה מיניה בחמץ נוקשה וחמץ דגן גמור ע"י תערובת.
<h2>דף כד.</h2>
אין לוקין על לאו שבכללות, הקשה הרר"א ממיץ דבפ' אלו הן הלוקין [מכות י"ג.] מני בכלל הלוקין לאו דנותר ופיגול ואמאי הא לאו שבכללות הוא, ותי' דלגבי נותר כיון דכתיב ביה בהדיא לגבי דידיה לא חשיב ליה לאו שבכללות ופיגול נמי גמרי' עון עון מנותר. ומיהו איכא למידק דבפ' בתרא דמכות פריך גבי זר שאכל עולה לפני זריקה דלוקה ולילקי נמי מדר"א דאמר כל שבקדש פסול ומאי קושיא והא לאו שבכללות הוא. אם אינו ענין בגופו דאתי מק"ו ממעשר, וא"ת והא אצטריך לרביעי בקדש כדאמרי' בפ"ק, י"ל א"כ ליכתוב קרא באש ישרף ולא לכתוב לא יאכל. היקישא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך, וא"ת ואמאי קרי ליה הקישא והא כתוב בהדיא בקרא ובכורות בקרך וצאנך דהיינו קדשים, י"ל דאי לאו הקישא הוה אמרינן דמההוא נפיק לן בקדשים טמאים איסור אכילה וקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוה מוקמינן ליה לאיסור הנאה ולא הוה מיתר לן מידי, אבל השתא שהקיש הכתוב קדשים למעשר ילפינן מהקישא איסור הנאה בקדשים כי היכי דמתסר מעשר דכתיב ביה לא בערתי ממנו בטמא, וממילא מייתר לן והבשר אשר יגע בכל טמא בשאר איסורין.
<h2>דף כד:</h2>
צרעה לוקה שש, פירש"י ז"ל דאע"ג דכתיב בקדשים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה לא חשיב ליה דבגדולים משתעי כיון דלא כתיב שרץ דשרץ משמע לשון רוחש ונד ואינו נראה ורמש לא משמע הכי, ואיכא למידק דבפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ט:] דרשי' וכל חיה הרומשת זה נחש אלמא דרמישה נמי הוי בדבר הרוחש כנחש שהולך על גחונו, לפי' פי' הרר"י מאורלינש ז"ל דההו' קרא איירי בשמונה שרצים דאמרי' במ' מעילה פר' קדשי מזבח [ט"ז:] במובדלין ממך הכתוב מדבר דכתיב בסופיה דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא והיינו בשמונה שרצים שהם טמאים. לרבות את האימורין, ואיצטריך לרבויינהו מדדרשי' במנחות [כ"ה:] הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה, וסד"א הואיל ואימורין אין ניתרין שלא יהיו חייבין עליהן משום טומאה קמ"ל.
למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי שאם אכל חלב חי פטור, נ"ל דלהכי אצטריך לדרב שימי בר אשי דלא תימא אתא לאשמועינן למעוטי שאם אכל מה שאין דרכו לאכול ממנו כגון היוצא מן התאני' ומן הרמוני' שפטור, אבל אכל גופו של איסור אע"פ שלא אכלו כדרכו חייב קמ"ל דלא, דאף כה"ג שלא כדרך אכילתן מיקרי ואם אכל חלב חי פטור, וא"ת והיכי אמרינן דפטור והא אמרינן בפ' גיד הנשה [ק"ב:] אכל צפור (טמאה) [טהורה] בחייה בכ"ש במיתתה בכזית אלמא חי נמי דרך אכילתו מיקרי וי"ל דשאני עוף דרכיך, וא"ת דבפרק הקומץ רבה אמרינן דם שבשלו אינו עובר עליו ופרי' עלה אביי מדתניא הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני כאן שהקפהו באור כלו' דבריתא בחמה וא"ה קשיא המחה את החלב וגמעו אמאי חייב דהא הוי שלא כדרך אכילתו, תרצו בתו' דבריית' לצדדין קתני הקפה את הדם בחמה ואת החלב באור, ולי כולה בחמה וכל ששלטה בו חמה כ"כ שנתך החלב מכחה לא הוי חי. איכא דאמרי אמר ר' אבהו א"ר כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, האי לישנא מפיש היתרא טפי מלישנא קמא, דללישנא קמא אפי' שלא כדרך הנאתן הנאה מיקריא ולוקה עליה משום איסורי הנאה וללישנא בתרא כי היכי דאכילה שלא כדרכה לא מקריא אכילה ה"נ הנאה שלא כדרכה לא מיקריא הנאה והיינו דאמרינן איכא דאמרי, וקיימא לן כי האי לישנא בתרא מעובדא דרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה. אבל הכא משום דזיעה בעלמא הוא, הקשה ר"י ז"ל דבפ' העור והרוטב [חולין ק"כ: קכ"א.] יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים דגמרי' פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתוב תירוש ויצהר וכיון שכן אמאי צריכינן הכא למימר דזיעא בעלמא, וי"ל דהא דאצטריך התם למילף פרי פרי לאו למעוטי שאר משקין אצטריך דהנהו מדינא שרו דזיעה בעלמא נינהו, אלא איצטריך לאשמועינן דמשקה של תירוש ויצהר הוי כפרי.
אמרת ק"ו, ואם תאמר והיכי אלים קל וחומר מג"ש, דהא מג"ש דטרפה איכא למיגמר דשרי בהנאה ובפ' כל הבשר [חולין קט"ז.] איכא תנ' דיליף וסבר דבשר בחלב לא מתסר בהנאה, תי' ר"ת ז"ל דבההוא קרא דאנשי קדש כתיב ביה איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשי' קדשים שיצאו חוץ למחיצתן וגלי לן ק"ו דגמרי' מקדשים ולא מנבלה, וא"ת ובלאו ק"ו נמי קולא וחומרא לחומרא מקשינן, י"ל דבעלמא אין הכי נמי אבל הכא אי לאו ק"ו הוה מקשינן לקולא משום דמפורש בהדיא היתר הנאה כדכתיב לכלב תשליכון אותו.
<h2>דף כה.</h2>
והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה, וא"ת דבפ"ק דמנחות [ו'.] אמרי' גבי טרפה דכלאים אין להם שעת הכושר, י"ל דהתם קאי אמשקה ישראל דמוכחי' מיניה מן המותר לישראל כדאיתא התם, ומשקה לא היה לו מעולם שעת הכושר שאין עושין משקין ממה שנזרע בארץ אלא ממה שנקצר.
בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, פי' בתו' דמיירי כגון שאינו יכול להרפא בעץ אחר ואפי' ממינו אלא בזה כגון ע"י שדים או ד"א משום דאתי למטעי בתר ע"ז אבל ע"י תחבושת שרי, ובכה"ג נמי מתוקמא הכא דכי אמרינן דאין מתרפאין בעצי אשרה היינו היכא דאומרין לו שאילן אחר מאותו המין לא מועילהו אלא אשרה בלבד, דבכה"ג אתי למטעי ולאמשוכי בתרא, אבל בירושלמי בפ' אין מעמידין לא משמע הכי, דהתם אמרין בהדיא שאפי' אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהם, וש"מ דטעמא דאיסורא לאו משום דלמא אתי לאמשוכי בתר ע"ז אלא לפי שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואע"ג דליתיה לאו דע"ז ממש, בע"ז וכולהו לאוי דילה אמרינן יהרג ואל יעבור, וכן נמי [לרבין דאמר] (לרבות) חוץ מע"ז ועריות ושפ"ד, בכולהו לאו דערוה אמרי' יהרג ואל יעבור, והכי מוכח בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ה.] דאמרי' התם מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה א' והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, ובודאי שדברים הללו אינן גלוי עריות ממש אלא שעבר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דגלוי עריות. דתניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, וא"ת ולמה הוצרכנו לדברי ר"א בכאן והרי ר"א לא דרש אלא יתורו של מקרא אבל למסור נפשו לאהבתו של הקב"ה מקרא מלא הוא דכתיב בכל נפשך, י"ל לאפוקי מדר"י דס"ל שעל כולן הוא אומר וחי בהם ולא שימות בהם, ובע"ז נמי בצנעה יעבור ואל יהרג, בפרהסיא דיהרג ואל יעבור מלא תחללו את שם קדשי ונקדשתי מפיק לה, כדאיתא בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ז:], ולדידיה קרא דואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך לא משמע ליה שיתן נפשו באהבתו של הקב"ה אלא שיאהב אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, כענין שכתוב אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ולאפוקי מדר"י מייתי הך בריתא דר"א, דאלו לר"י לא קשיא ליה מידי אלא אורחיה דקרא הוא, אבל לר"א דקשיא ליה אלמא משמע ליה שחייב ליתן נפשו ומאודו לאהבתו של מקום, ומ"ה קשיא ליה יאמר החביב וכ"ש שאינו החביב, וה"ט דמפקי' מקרא דואהבת ע"ז בלחוד ולא מוקמינן ליה בכל המצות שקיומן הוא אהבתו של הקב"ה, ה"ט משום דכיון דמקרא א' מיקל דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם, ומקרא א' מחמיר דהיינו ואהבת, מסתברא לאוקומי קרא דוחי בהם בכל המצות כולן וקרא דואהבת בע"ז בלבד, שכל הכופר בה מודה בכל התורה כולה ובה תלוי עקר אהבתו של הקב"ה.
<h2>דף כה:</h2>
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורשה ניתן להצילה בנפשו דכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע בכל דבר שיכול להושיע אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, ומקיש נערה המאורשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורשה תהרג ואל תעבור, זו היא גרסת רש"י ז"ל, והקשו עליו א"כ היכי אמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד שהרי רוצח נמי מלמד הוא לענין יהרג ואל יעבור, ולפי' אמרו דל"ג הרי זה בא ללמד ונמצא למד, ולי ה"ק אי לאו יתורא הוה מוקמי' קרא כפשטיה, ואמרינן דכי כאשר יקום איש על רעהו אאין לנערה חטא מות קאי, ונמצא רוצח מלמד ואינו למד, אבל כיון דמייתר לן קרא דהא כתוב בה בהדיא שאין לה חטא מות, אמרינן דכי כאשר יקום לא קאי ארישיה דקרא אלא להשוות נערה המאורשה ורוצח, וכיון שכן למה נאמר שיהא מלמד ולא למד והא שניהם הקישן זה לזה, דהאי לישנא הכי משמע כדכתיב והיה כעם ככהן כלו' העם ככהן והכהן כעם ומ"ה אמרי' דאע"ג דמפשטיה דקרא משמע שלא בא אלא ללמד, כיון דמייתר לן נמצא אף למד. אף נערה המאורשה תהרג ואל תעבור, זו היא גרסת הריא"ף ז"ל, והרז"ה כתב שנסחא משובשת היא שלא אמרו באשה שתהרג ואל תעבור כדאמרי' בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד:] והא אסתר בפרהסיא הואי א' אביי אסתר קרקע עולם רבא א' הנאת עצמן שאני, ואף כאן אי מדאביי אי מדרבא ליכא למימר בנערה המאורשה תהרג ואל תעבור, דס"ל לרב ז"ל דבגילוי עריות כל היכא שאין הגוי מתכוין להעביר אלא להנאת עצמו לא אמרינן דתהרג, דאם איתא מאי קא משני רבא הנאת עצמן שאני, דהא אסתר גלוי עריות הואי אי משום דאסתר א"א היתה כדדרשינן לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית, ואי משום דק(ר)א עברה אלאו דלא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו, ואפי' תימא דבחיתון דאונס ליכא מ"מ הוה ליה כגוי הבא על בת ישראל בזנות, דב"ד של שם גזרו כדאי' בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"ו:] ואחרים כתבו דליתא דכי אמר רבא הנאת עצמן שאני ה"מ בשאר מצות שדינן יעבור ואל יהרג בצנעה ולא אמרי' בהו יהרג ואל יעבור אלא בפרהסיא משום ונקדשתי בתוך ב"י, ובהנהו הוא דאמר רבא דכל שאין הגוי מכוין אלא להנאת עצמו ליכא חילול השם, והילכך אפי' בפרהסיא יעבור ואל יהרג, אבל בשלש מצות חמורות הללו שמפני חומר שבהן אמרו שאפי' בצנעה נמי יהרג ואל יעבור, להנאת עצמן נמי יהרג דלא עדיפא הנאת עצמן מצנעא, וס"ל לרבא דאסתר לאו א"א הואי דלית ליה לרבא דרשא דא"ת לבת, וגזרת ב"ד של שם לא מקריא גלוי עריות.
והביאו ראיה דבשלש עבירות הללו אפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, מדאמר' בשמעתין בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה ובודאי שהמתרפא מעצי אשרה בשביל חולי שבו ה"ה כהנאת עצמן שהרי אינו עושה להעביר, ואמרי' נמי גבי גלוי עריות בסוף פ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ה.] באותו שהעלה לבו טינא ימות ולא תבעל לו, ואע"פ שלא היה מכוין אלא להנאתו, ואמרי' נמי פ' יום הכפורים [יומא פ"ב.] עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז ג"ע וש"ד, משמע דבכה"ג שלש עבירות הללו עומדות בפני פיקוח נפש ואע"פ שאין זה להעביר, וא"ת והרי אמרו בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד:] דאי לא תימא הכי הני קאקי ודמונקי היכי מושלינן להו אלא הנאת עצמן שאני אלמא דאפי' בע"ז להנאת עצמן שארי, יש לומר דבהשאלה אינו עובר עליה בלאו שהוא מיוחד לע"ז אלא משום לפני עור לא תתן מכשול שהוא כולל כל המצות, ומ"ה כיון דלהנאת עצמן הוא וליכא חילול השם יעבור ואל יהרג, וק"ק בעיני כיון דאמרי' דבהני שלש עברות וכל אביזרייהו נמי יהרג ואל יעבור, אמאי לא הוי גוי הבא על בת ישראל אביזראה דג"ע, כי היכי דתעמוד לפניו ערומה מאביזראה [דג"ע] וכי [היכי] דלא ידבק בידך מאומה מן החרם מאביזראה דע"ז. ואלו הקושיות שהקשו על הרז"ה ז"ל דמשמע מהנהו דבשלש עבירות הללו אפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, אפשר לי לדחותן משום דכי אמרינן הנאת עצמן שאני ה"מ כגון אסתר [שהיתה] (שאינה) מתרצית בג"ע ולא מחמת ג"ע, אבל אלו שהביאו אינו כן אלא הרי הם רוצים להנאות באותו דבר שאסרה אותו תורה מחמת הנאה שבו שהיא עקר האסור, כגון המתרפא בעצי אשרה שהתורה אמרה שלא ליהנות ממנו והוא רוצה אותה כדי ליהנות ממנה, וכן מי שהעלה לבו טינא התורה אמרה שלא ליהנות מן הערוה והוא רוצה ליהנות ממנה ואינו רוצה אותה אלא מחמת הנאה שבה, אבל אסתר לא היתה מתרצה בג"ע מחמת ענין ג"ע אלא כדי להנצל ממיתה, ולפי' אפשר דאליבא דרבא בנערה לא אמרי' תהרג ואל תעבור אלא היכא שאין האונס מתכוין להנאת עצמו, כגון שאמר לה שתבעל לפלוני שאינו עושה אלא להעביר, ובכה"ג מצי למגרס לרבא תהרג ואל תעבור, ולאביי נמי דאמר התם קרקע עולם היתה שפיר מצי למגרס תהרג ואל תעבור, משום דההיא דהתם היינו בשאין עושה מעשה, אבל בשמעתין מיירי כגון שאומר לה שתביא הערוה עליה דבכה"ג הוא שאנו למדין אותה מרוצח, דרוצח נמי לא מחייב לממסר נפשיה אלא כשאומר לו להרוג בידים אבל אם א"ל הנח עצמך לזרוק על התינוק או תהרג אינו חייב למסור עצמו כדי להציל חברו, דאדרבא א"ל מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי דלמא דמא דידך סומק טפי, ומיהו אם אומר לו לאדם הנח ויתקעו אותך בערוה או תהרג, יהרג ואל יעבור ולא מצי למימר לא מעשה קא עבידנא, דהא ק"ל בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ג:] דאין קושי אלא לדעת, הילכך מה שמתקשה מיקרי מעשה. [א"ה, וע"ע בחידושי רבינו לסנהדרין ע"ד: ובר"ן יומא פ"ב.].
מידי דרך הנאתן קא עבידנא, ואע"ג דמדרבנן מיהא אסור, במקום חולי לא גזרו רבנן באיסורי הנאה של דבריהם, ומיהא משמע דמתרפאין באיסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בח"ל, אע"פ שאין בחולי סכנה, אבל באיסורי אכילה אפי' בשל דבריהם אין לנו להתיר אלא במקום סכנה כ"מ. ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באיסו' הנאה של דבריהם כדרך הנאתן, דדלמא טפי קילי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאסורין של דבריהם כדרך הנאתן. הנאה הבאה לו לאדם בע"כ, כגון ריח של ע"ז, ובע"כ היינו לומר שלא בא לכאן בשבילו אלא הנאת הריח ממילא אתיא, ובכה"ג אע"פ שהוא מכוין לה בע"כ מיקריא, דהא שקלינן וטרינן בשמעתין באפשר וקא מכוין. לא אפשר [ולא] קא מכוין כ"ע ל"פ דשרי, פי' ללישנא קמא, הני כולי עלמא היינו אביי ורבא אליבא דר"ש, אבל לא מצי למימר דכ"ע היינו נמי אפי' ר"י, דהא מוקי פלוגתייהו דר"י ור"ש בדלא אפשר ולא קא מכוין, אבל לאיכא דאמרי כי אמרי' לא אפשר ולא קא מכוין כ"ע [ל"פ] דשרי אפי' ר"י ור"ש, והיינו דנקט באיכא דאמרי אפשר ולא קא מכוין ולא אפשר ולא קא מכוין, ולא נקט אפשר וקא מכוין משום דלא בעי למנקט אלא הנהו גווני דקא משני בהו לישנא בתרא מל"ק.
<h2>דף כו.</h2>
שאני היכל דלתוכו עשוי, פירש"י ז"ל שאין הנאת צלו נאסרת לפי שאין זה דרך הנאתו, וא"ת והא לא כתיבה בה אכילה ואפי' שלא כדרך הנאתו ליתסר, י"ל דמעילה ילפא חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיבא בה אכילה, והא דאסרינן בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ח:] לישב בצילה של אשרה, היינו משום דאשרה עשוייה לצל והוא דרך הנאתו, ועוד דגבי ע"ז לא כתיבא בה אכילה, כ"כ בתוס', ולי נהי דשלא כדרך הנאתו היא, איסורא מיהא איכא, ור"י בן זכאי מפני צורך הרבים לשמוע דרשתו (היא) [היה] מתיר. והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ואסיר, פי' דכיון דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול לשלשל האומנים בתיבות לא אפשר מיקרי, ובדין הוא דהוה מצי אביי למימר הא מני ר"ש היא אלא דבעי לתרוצה אליבא דכ"ע. ותסברא ואמר(ינן) ריב"ל קול ומראה וריח אין בו משום מעילה, פירש"י ז"ל וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן, והקשה רת"ם ז"ל דהא בגרירא דליכא איסורא דאורייתא לפי שהוא חופר כלאחר יד, פליג רבא ואסר בלא אפשר וקא מיכוין, וכיון שכן מאי קא מוכח ליה אביי לרבא, אלא דה"פ דכיון דלא אסירא אלא מדרבנן כל שהיא לצורך גבוה כי הכא סברא הוא דאפי' איסורא דרבנן ליכא. מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, וא"ת דהא תניא בפ' החליל [סוכה נ"ג.] דאשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קדש כדאיתא התם, והיכי שרי והא אמרינן דאיסורא איכא, ובירושלמי נמי דייק מינה דקול ומראה אין בהם משום מעילה, וצ"ע. אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, בדין הוא דהוה מצי למימר דס"ל כרבנן דאמרי והניחם שם מלמד שטעונין גניזה והוו להו שלשה כתובים ושלשה כתובי' ודאי אין מלמדין, אלא דעדיפא מיהא קאמר דאפי' לא ס"ל כרבנן ניחא דתרי מיעוטי כתיבי, ומיהו צ"ע למה לי תרי מיעוטי דהא בחד מיעוטא סגי. הכניסה לרבקה ודשה. כתבתיה בפ' אלו מציאות בס"ד [ב"מ ל'.].
<h2>דף כו:</h2>
והא הכא דאפשר למעבד כצנועים וכי לא מכוין שרי, מכאן הביא ראיה רב נתן בעל הערוך ז"ל דאע"ג דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, ה"מ היכא דניחא ליה אבל פסיק רישיה ולא ניחא ליה שרי, דהא הכא הרי הוא לובש כלאים בודאי ואפ"ה כיון שאינו מתכוין ולא ניח"ל שרי, ועוד הביא ראיות אחרות לדבריו וכתבתים ומה שיש עליהם מן התשובות בפ' ח' שרצים [שבת קי"א. ע"ש בחי' רבינו שנדפסו ע"ש הריטב"א].
לא קשיא הא ר' הא רבנן, פי' בתו' דהא דתניא בין חדש בין ישן יצנן רבנן משום דס"ל דזה וזה גורם מותר, והקשו דאפ' מ"ד זה וזה גורם היינו דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא, וראיה לדבר מדאמ' ר"י בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ח:] דאין נוטעין אגוז של ערלה ומודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר משום דה"ל זה וזה גורם, אלמא לכתחילה מיהא אסור דהא אר"י אין נוטעין, ותי' דהכא נמי כדיעבד דמי שאם נאמר חדש יותץ יפסד התנור, ולי אין צורך לכך, דנהי דאמרינן הא ר' הא רבנן וטעמיה דר' משום דזה וזה גורם אסור, בטעמיה דרבנן לא צריכין לזה וזה גורם מותר, דאינהו בחד גורם נמי שרו, דטעמייהו משום דמקלא קלי איסורא. וראיה לדבר מדאמרי' בסוף שמעתין אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה ולא משכחינן לה אלא בשרשיפא, ואם איתא דבחד גורם אסרי רבנן לימא דמשכחת לה עצים דאסורא לרבנן בחד גורם כגון שצלה את הצלי כנגדן בלא תנור, א"ו טעמייהו דרבנן דאמרי הפת מותרת משום דמקלא קלי אסורא ולא משום זה וזה גורם, וכ"ת אמאי ס"ל לתלמודא הכי לימא דטעמייהו משום זה וזה גורם מותר אבל בחד גורם אסרי, ה"ט משום דקתני עלה בשלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת, משמע דמאי דקא מודה ליה ר' מעין פלוגתייהו היא, וכיון דבשלה ע"ג גחלים דהפת מותרת ה"ט משום דמקלא קלי איסורא, טעמייהו דרבנן נמי דאמרי הפת מותרת ודאי מהאי טעמא הוא, ומ"ה אמרי' דרבנן אפי' בחד גורם נמי שרו ולא משכחת להו עצים דאיסורא לדידהו אלא בשרשיפא, ומיהו אע"ג דס"ל לרבנן דמיקלא קלי לאיסורא ומ"ה הפת מותרת, לא פליגי אמתניתין דתנן ולא יסיק בו תנור וכירים, דלכתחילה מיהא אסור, ואע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ואפי' לכתחילה, ה"מ אפר אבל בעצים וגחלים אסור מדרבנן, והיינו דקתני בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא. ואינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ, פי' בתו' דהיינו שיהא באסור כדי לחמץ ולא בהתר, אבל אם יש בכל א' מהם כדי לחמץ שרי דבפ' בתרא דע"ז [ס"ח.] תניא שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה ובזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ וחמצו אסור ור"ש מתיר, ואם איתא דרבנן דהכא מודו דכל היכא שיש בכל א' מהם כדי לחמץ אסור (ו)ר"ש דהתם דאמר כמאן.
<h2>דף כז.</h2>
נתערבה באחרות ואחרות באחרות כולן אסורות בהנאה, כתב רת"ם ז"ל דל"ג ואחרות באחרות משום דהוי ס"ס, ובפ' התערובות [זבחים ע"ד.] פליגי אמוראי בספק ספיקא דע"ז והתם משמע דק"ל כמאן דשרי ולא מייתי עלה הך מתניתא דקתני בהדיא דס"ס אסור, ואפשר דשפיר גרסינן ליה וכי קתני ואחרות באחרות לא מיירי שאחת מן האחרות נתערבו באחרות ולא בא ללמד אלא שאין רבויין מתיר אותן. יוליך הנאה לים המלח, משמע דלא קאי אלא אנתערבה באחרות אבל פת עצמה שנאפת בעצי אשרה לא שריא בהולכת הנאה לים המלח, וראיה לדבר מדאמרינן בפ' השוכר את הפועל [ע"ז ע"ד.] יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו חוץ מדמי י"נ שבו ואמרי' עלה א' ר"נ הלכה למעשה י"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפי' יין ביין נמי מותר, ובודאי דר"א שרי טפי מרשב"ג דאיהו שרי לאתהנויי מאיסורא גופיה בהולכת הנאה לים המלח, ורשב"ג לא שרי אלא שימכרנו לגוים חוץ מדמי י"נ שבו כדי שלא יהנה מן האיסור כלל, וכיון דשריותא דר"ג לית באיסורי ע"ז אלא בחבית כ"ש שריותא דר"א דשרי טפי, וק"ל כר"א וכרשב"ג דבמ' ע"ז [שם] אפסיקא הלכתא כתרוייהו, וכל היכא דאפשר למעבד כר"ג עבדינן כותיה אבל היכא דלא אפשר למעבד כר"ג כגון בדברים הנקחין מן הגוים שא"א למכרן להן חוץ מדמי איסור שבהן, דאיכא למיחש שמא ימכרם לישראל כדאמרי' לקמן [מ':] בעובדא דההיא ארבא דטבעה בחישתא, עבדי' כר"א. מיהו איכא לברורי בשאר איסורין שאינן מאיסורי ע"ז כגון תנור שהסיקו בעצי ערלה ואפה בו את הפת, אי שרי' ההוא פת גופיה בהולכת הנאה ליה"מ אי לא, דאיכא למימר דכי היכי דאמרינן התם בשריותא דר"ג דנקטי לה בסתם יינם אפי' יין ביין, ה"נ אמרינן בשריותא דר"א בשאר איסורין שבתורה, דלא אשכחן חומרא בשאר איסורין טפי מסתם יינם, או שנאמר דנהי דודאי הכי הוא, ה"מ בשריותא דר"ג דלא שרי כולי האי, אבל בשריותא דר"א דשרי טפי דהיינו לאתהנויי מאסורא גופיה לא שרי' למעבד הכי באותו דבר עצמו שהאיסור מעורב בו, ואם נאמר כן אתיא כפשטה ההיא דאמרי' בסמוך קערות כוסות וצלוחיות אסירי דמשמע כפשטה דלית להו תקנתא (פי' שא"א לתקנן בתקנתו של רשב"ג כיון שהם דברי' הנקחין מן הגוים) כלל, ואע"ג דמשמע דבשהיסיקן בעצי ערלה עסקינן דאברייתא קיימי', וה"ט דלית להו תקנתא לפי שא"א לתקנן בתקנתו של רשב"ג כיון שהם דברים הנקחין מן הגוים ולא (במקצתו) [בתקנתו] של ר"א, דמשום דכיון דר"א שרי טובא לא שרי הכי אלא בנתערבה אבל בהיא גופה לא, אבל אם נאמר דשריות' דר"א בשאר איסורין שבתורה עבדינן לה אפי' יין ביין, צ"ל דכי אמרינן אסירי, דינא קאמרינן, אבל אה"נ דאית להו תקנה בדר"א. ודעת הריא"ף ז"ל דכי היכי דשריותא דר"ג איתא בסתם יינם אפי' יין ביין, הכי נמי איתא ביה שריותא דר"א אע"ג דר"א שרי טפי, שהוא ז"ל, כתב בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ט:] בההוא עובדא דההו' גברא דאיערבא ליה חביתא דאסורא בחמריה וא"ל שקול ד' זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא, וכתב הרב ז"ל שחבית של סתם יינם היה, לפי שהוא סבור דההוא עובדא יין ביין הוה ואפ"ה עבדינן ביה שריותא דר"א, דאי חבית בחבית הוה אפי' ביין נסך הוה מצי לאוקומה, ולפי זה כי אמרי' בגמ' אסירי ה"מ מדינא אבל אפשר למעבד בהו תקנתא דר"א, דהא בעצי ערלה קיימי', ואפשר עוד לומר דתקנתא דר"א ליתא אלא באיסורי ע"ז, שכיון שתופסין דמיהן אעפ"י שאין להם פדיון ואין ניתרין בכך, מ"מ הרי הוא כמבער האיסור עצמו, אבל בשאר איסורין שאין תופסין דמיהן כשהוא מוליך הנאה לים המלח מה בכך, ממון אחר הוא שהוא מוליך (ליה) [לים] ולא דבר שהוא נמשך מן האיסור כלל, ומ"ה קערות כוסות וצלחיות אסירי ולית להו תקנתא. [א"ה ע"ע בחי' רבינו לע"ז מ"ט: באורך].
ובהא אפי' מחביריו, פי' משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם זה וזה גורם דהא שמואל גופיה פסק בהדיא בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ט.] כר"י דאמר זה וזה גורם מותר. וחד אמר אפי' לוחשות נמי מותרין, הריא"ף ז"ל לא כתב זה המחלוקת, ונראה שדעתו לפסוק כמ"ד מותרות שהרי כתב היתר בגחלים סתם ומשמע דשרי בין לוחשות בין עוממות, וה"נ מסתבר' מדשקלינן וטרינן אליבא דמ"ד אפי' לוחשות מותרות.
<h2>דף כז:</h2>
אין ביעור חמץ אלא שריפה, יש מן הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כר"י דתנן סתמא כותיה במ' תמורה [ל"ג:] דקא חשיב חמץ בפסח מן הנשרפין, והכא נמי אמרי' דסתמא דמתני' דקתני ולא יסיק בו תנור וכירים דלר"י נצרכה. וא"ת והא חזינן ששתק במה שחזר ודנו דין אחר וכיון שכן עקר טעמיה משום דיניה קמא ולא אמרי' שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, וקשיא דהא ר"י נמי אמ' דסוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינין שבלולב והתם לא פליגי עליה רבנן אלא מטעמא דכל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל, וחזינן בפ"ק דסוכה [י"א.] דסתם לן תנא כוותיה כרבנן דקתני בהדלה עליה את הגפן ואת הדלע' ואם קצץ כשרה, אלמא שפיר קאמרי רבנן דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וכיון שכן היכי ק"ל הכא כר"י, י"ל דהכא משום דחזר ודנו דין אחר ק"ל כוותיה, ואע"ג דאמרי חטאת העוף ואשם תלוי יוכיחו ושתק, לדידן ק"ל כרבנן דאמרי' חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה וליכא למימר תוכיח. אבל רוב הגאונים פסקו כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואע"ג דסתמא דמתני' דתמורה כר"י, מתני' יחידאה היא ולא חיישינן לסתמא כה"ג אלא למחלוקת ואח"כ סתם, אבל הכא איכא למימר דסתמא אתני ברישא דהא קיי"ל דבתרי מסכתי אין סדר למשנה, ואי משום סתמא דהכא דלא יסיק בו תנור וכירים דלא נצרכא אלא לר"י, הוה מחלוקת ואח"כ סתם ואין הלכה כסתם, כך ראיתי ואינו מספיק לי כ"כ, ולי מ"ה עדיף טפי למפסק כרבנן משום דשקלו וטרו אמוראי דהיינו רבא ורב יוסף אליבייהו. מה נותר בשריפה אף חמץ בשרפה, וא"ת ולמאן דדריש לעיל נותר בשרפה ואין דבר אחר בשרפה היכי יליף ר"י חמץ בשריפה מנותר, י"ל דס"ל דלא ממעטינן מנותר אלא שאר איסורין דלא דמי ליה אבל שאר איסורין דדמו לנותר לכרת ולבל תותירו לא ממעטינן.
<h2>דף כח.</h2>
וחמץ הרי הוא בבל תותירו, ואפ"ה שפיר דאין ק"ו לעיל דנותר אינו בבל יראה דמיד שנותר שוב אינו עובר, אבל חמץ לאחר שהותירו כל שעה עובר עליו בבל יראה. אמרו לו אשם תלוי וכו', וא"ת ולדבריהם דרבנן דאמרי' הנותר בשריפה אמאי לא ילפי חמץ מנותר שיהא טעון שריפה, י"ל דמשמע להו הנותר בשריפה ואין כל האיסורין שבתורה בשריפה ואפי' חמץ בכלל. ואתה אומר בקבורה, טעמיה דר"י דריש בת"כ מכי קדש הם הם בשריפה ואין חטאת העוף בשריפה.
אמר רבה מסתברא ע"ז דלים המלח לא בעי שחיקה חמץ דלשאר נהרות בעי' פירור, אי אפשר לומר דלרבה לא סגי בע"ז בלא ים המלח, דהא אמרי' אליביה בסמוך ל"ק הא לים המלח הא לשאר נהרות, אלא ע"כ רבה ה"ק דכיון דע"ז מת(ה)ניא גבי ים המלח, דלעיל מינה דא' ר"י שוחק וזורה לרוח [או מטיל לים] תנן בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ב:] יוליך הנאה לים המלח, וכיון דעלה קאי ר"י משמע ליה לרבה דלא בעי שחיקה, אבל חמץ דמתני' דלא תנו ליה גבי ים המלח אלא מטיל לים קתני ומשמע דהא לשאר נהרות בעי פירור, הילכך לרבה ע"ז וחמץ שוין לגמרי דתרווייהו לים המלח לא בעו שחיקה ולשאר נהרות בעי פרור, ועיקר פלוגתא היא בין ים המלח לשאר נהרות, ורב יוסף אמר דאדרבה איפכ' מסתברא דליכא לאפלוגי בין ים המלח לשאר נהרות אלא בין ע"ז דלא מאיסא לחמץ דמאיס, דע"ז אפי' לים המלח בעי' שחיקה, וחמץ אפי' לשאר נהרות לא בעי פרור.
<h2>דף כח:</h2>
ר"ש אומר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, כבר כתבתי למעלה מה שנ"ל דכי א"ר שמעון אינו עובר עליו בלא כלום היינו נמי בלאוי דר"י, אבל מ"מ אסור בין באכילה בין בהנאה, דנפי' לן ממצות השבתה, ומאי דאמרי' משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק, לאו למימרא דלר"ש מתסר באכילה מקמי דמתסר בהנאה, אלא דאנן אלאוי קיימי וה"ק דלאו לפני זמנו כי היכי דאסר באכילה אסר נמי בהנאה, ואצטריך בין לחזקי' בין לר' אבהו, לחזקיה דלא תימא כיון דלא כתיב אלא חד לא יאכל דמשמע אסור הנאה, ההוא מסברא מוקמינן ליה לתוך זמנו אבל קודם זמנו ואחר זמנו לא מתסר, קמ"ל דליתא, אלא ההוא לא יאכל מגלי אכולהו דאסור הנאה נמי במשמע, ולר' אבהו נמי אצטריך לאפוקי מדחזקיה, אבל לר"ש לא אצטריך כלל דאי אסור לאו קאמרי' הא לר"ש לית ליה לאו בלפני זמנו, ובתוך זמנו לא שייך לישנא דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, ואי אסור לחודיה קאמרי' דנפיק ממצות השבתה, מילתא פשיטא היא דכי היכי דנפיק מינה איסור אכילה ה"נ נפיק מינה איסור הנאה. ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה, תמיהא לי אמאי קאמר ומנין ללפני זמנו טפי מלאחר זמנו דכיון דר"י מתלתא לאוי מפיק לה ע"כ חד ללפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו, ונ"ל דאין הכי נמי אלא דבעי' למימר לפני זמנו מאיזה שעה הוא מתחיל ומפיק לה מעליו דהיינו זמן שחיטת הפסח. א"נ דאי לאו עליו הוה מוקמי' להו לתלתא לאוי לתוך זמנו ולעבור עליו בשלשה לאוין, אבל השתא דגלי לן בחד לאו דאלפני זמנו מתוקם, ממילא הנך תרי חד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו, ולר"ש הוי אפכא דאיכא למידק שבעת ימים תאכל עליו מצות לר"ש למה ליה, דהא הנהו תלתא לאוי דר"י מצריכינן להו אליבא דר"ש כדאיתא לקמן וכיון שכן לית לן לאוי בלפני זמנו, אלא דאצטריך משום דאי לאו דגלי לן קרא דבשעת שאינן בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ הוה מוקמינן חד לאו ללפני זמנו כיון דכתיבא ביה מצות השבתה ומ"ה איצטריך, כנ"ל. מאי טעמא דר"י תלתא קראי כתיבי, ליכא למימר דלא מסיימי וכל חד וחד אפשר לאוקומי לפני זמנו ולתוך זמנו ולאחר זמנו, דליתא דודאי קרא דלא תאכל עליו חמץ משמע ליה לר"י דמשעת שחיטת הפסח קאמר, וקרא דכל מחמצת לא תאכלו לתוך זמנו מדכתיב ביה בכל מושבותיכם תאכלו מצות, וקרא דלא יאכל חמץ הוא דמוקמי' לאחר זמנו דלא כתיב ביה תאכלו מצות, והיינו דאמר לקמן אלא לרב אחא בר יעקב משום שנא' לא יאכל חמץ מבעי ליה דמשמע דלאו דלאחר זמנו היינו לא יאכל חמץ ואפ"ה מפקי' איסור הנאה לכולהו דכיון דגלי לן רחמנא בחד וה"ה לכולהו.
חמוצו מחמת דבר אחר מנין, לאו ע"י שאור קאמר דההוא טפי מקרי חמץ מנתחמץ מאליו והכי מוכח בפ' כל המנחות באות מצה [מנחות נ"ב:] אלא כגון שנתחמץ ע"י ד"א. הואיל ובפסח לא אכיל במצה ומרור נמי לא ניכול, מרור לאו דוקא דודאי קושטא דמילתא הוא דמדאוריי' לא מחייב למרור אלא כדאכיל לפסח כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ומצה הוא (דאדרבה) [דאהדרה] קרא בלא פסח אבל מרור לא אהדרא, מ"ה אמרי' בפ' ע"פ דמצה בזמן הזה מדאורייתא ומרור מדרבנן, אלא ודאי מרור בשגרת לישן הוא.
<h2>דף כט.</h2>
ובדין הוא דאפי' תוך זמנו נמי, פירש"י ז"ל דהוא מותר באכילה, ול"נ דהיאך אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה, ועוד דלקמן דאמרי' ואזדו לטעמייהו אדקא מפלגי בחמץ שעבר עליו הפסח לפלגי בפסח בגופיה, א"ו כי קאמר ובדין הוא דאפי' תוך זמנו מותר היינו בהנאה ודקאמר אבל אתה אוכל של אחרים לאחר זמנו קאמר דבתוך זמנו לא משכחת לה שלא יהא שלו. הואיל ועבר עליה בב"י ובל ימצא, כלו' אי משום דעבר עליה מדאורייתא בשהשאירהו בביתו אי משום דעבר עליה מדרבנן אם הפקידו אצל גוי, שכבר כתבתי למעלה [ו'.] דחמצו של ישראל המופקד אצל גוי צריך ביעור ומ"ה לאחר הפסח אסור, וכך אמרו בירוש' הפקיד חמצו לאחר הפסח אסור.
ומר סבר אין פודין, וא"ת אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה, י"ל דכמו שהוא עכשיו לא שוה מידי לא שייכא ביה מעילה (ואינו) [והיינו] טעמא נמי דכל איסורי הנאה שאין מקדשין בהן את האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר, א"נ משכחת לה כגון שלא יהיה שוה פרוטה לכשיהיה אפר.
<h2>דף כט:</h2>
דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ"ד מעל כר"י הגלילי, פי' דס"ל דאע"ג דאין פודין את הקדשי' להאכילן מותר לישראל לפדותן ולהסיקן תחת תבשילו, וכתבו התו' דה"מ למאי דלא קדיש אלא קדושת דמים וכי אמרי' ביה אין פודין ה"מ מדרבנן, ומ"ה נהי דאין פודין להאכילן לכלבים, להסיקו תחת תבשילו פודין, אבל במידי דקדוש קדושת הגוף דמדאורייתא אין פודין אותו להאכילו לכלבים ה"נ אין פודין אותו להסיקו תחת תבשילו, והכי מוכח (בפ"ק) [בפ"ב] דבכורות [י"ד.], ומדאמר דלר"י הגלילי מעל למד ר"י ז"ל שהמשהא חמץ כיון שדעתו לבערו אינו עובר באותה שהיה, דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י והלא מיד כשיפדה אותו יהיה שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה, א"ו בכה"ג לא עבר, וראיה זו איני מכיר דמשכחת לה בשפודה אותו בשעה שהוא נסוק תחת תבשילו דבאותה שעה שהוא בא לידו הוא מתבער.
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, באכילה, אבל הנאה אפשר שאינו אוסר תערובתו במשהו וכמו שכתבתי בפ' השוכר את הפועל [ע"ז ע"ד. ד"ה וגרסינן] בס"ד. שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר, פי' כל שלא בזמנו דאמרי' בהאי שמעתא היינו לאחר הפסח בלחוד, אבל לתוך הפסח בכלל זמנו הוא, דאי לא תימא הכי היכי לימרו שמואל ור"י דשלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר וכר"ש, שכבר כתבנו למעלה דאפי' ר"ש מודה דחמץ לפני זמנו אסור באכילה, וכי אפשר לומר שיהא אסור באכילה ולא יאסר בנותן טעם, וכיון דע"כ לשמואל ור"י לא מיקרי שלא בזמנו אלא לאחר הפסח ה"נ לרב, אבל משש שעות ולמעלה בזמנו מיקרי, וכ"ת כיון דרב כר"י ס"ל ולר"י אסור של קודם זמנו ושל אחר זמנו שוה הוא, אמאי מחמיר טפי בקודם זמנו מאחר זמנו, איכא למימר דה"ט דמחמיר לפני זמנו כי היכי דליבדלי מיניה, אבל א"א להחמיר בלאחר זמנו כי היכי דליבדלי מיניה שהרי הכל אוכלין חמץ, ופי' בזמנו ושלא בזמנו על הדרך שכתבנו בזמן איסור חמץ ושלא בזמן איסור חמץ, ומשש שעות ולמעלה זמנו מיקרי שהרי אסור לאכול חמץ, אבל לאחר הפסח אפי' לר"י מיקרי שלא בזמנו שאעפ"י שחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא לר"י, אפ"ה כיון שאינו אסור באותו זמן לאכול חמץ אחר, שלא בזמנו מיקרי, והיינו לישנא דבזמנו ושלא בזמנו, דזמנו כולל לפני זמנו ותוך זמנו, וכשדעתם למעט לפני זמנו אומר תוך זמנו כדאמרי' לעיל חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו, אבל בכאן שאמרו בזמנו לפני זמנו נמי בכלל. הילכך אע"ג דלא ק"ל כרב בשלא בזמנו אלא כדפס' רבא דבין במינו בין שלא במינו מותר, היינו דוקא לאחר זמנו אבל לפני זמנו בכלל זמנו הוא לאסור משהוא או נ"ט כמו שנכתוב לפנינו בס"ד, שאם אי אתה אומר כן לא הזכיר רבא דין לפני זמנו כלל שא"א שיהא מותר אף בנ"ט כיון שהוא אסור מן התורה אפי' לר"ש כמ"ש למעלה, א"ו בכלל זמנו הוא.
<h2>דף ל.</h2>
א"ר הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, כך היא הגרסא במקצת נסחאות, אבל מדברי הריא"ף ז"ל משמע דלא גרסי' ליה, שהוא ז"ל כתב ומדלא קא יהיב שיעורא ש"מ דאסור במשהו כרב, ואף רת"ם ז"ל כתב דלא גרסי' ליה, דרבא לא ס"ל כרב אלא כר"י ס"ל דכל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנ"ט, דהא רבא הוא דאמר בפ' גיד הנשה [חולין צ"ז.] אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילה אמור רבנן בששים והכי ק"ל, ודלא כרב ושמואל דאמרי דמין במינו לא בטיל כמו שכתבתי בפ' השוכר את הפועל [ע"ז ע"ג:] בס"ד, וכיון דלא ק"ל כרב בשאר איסורין, בחמץ בפסח נמי לא ק"ל כותיה, דהא טעמיה דרב משום דגזר שלא במינו אטו מינו, הילכך ודאי כי קאמר רבא אסור, בנ"ט קאמר וכדר"י, וכ"ת א"כ דס"ל לרבא כר"י לגמרי, למה ליה לאורוכי בלישניה כולי האי, הוה ליה למפסק כר"י ותו לא, איכא למימר אי הוה אמר הכי הוה ס"ד דלא פסיק כותיה אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא, כי היכי דלא תקשי לן דרבא אדרבא, דהא רבא הוא [דא'] דקנסא הוא דקא קניס ר"ש כדפרכי', ומ"ה אצטריך לפרושיה, ואחרים אומרי' דרבא מדקאמר אסור סתמא, במשהו קאמר כרב, ולאו מטעמי' דרב ס"ל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, ורבא ס"ל דבין במינו בין שלא במינו בנותן טעם וכדכתיבנא, אלא דחמץ אוסר במשהו משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין שהרי הוא מותר לאחר הפסח כיון דק"ל כר"ש, דאע"ג דר"ש אסר ליה לאחר הפסח מדרבנן משום קנסא, מ"מ הא מודה דע"י תערובת שרי, ונמצא שהתערובת זה דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו, ואע"ג דשלא במינו בנ"ט כמ"ש במ' נדרים [נ"ב.] בס"ד, רבא גזר שלא במינו אטו מינו, הילכך רבא פסיק הלכתא כותיה דרב בזמנו ולאו מטעמיה, והאי טעמא דדבר שיש לו מתירי' לא אמרי' ליה לרב, משום דאיהו כר"י ס"ל דלאחר הפסח אסור ולא הוי דבר שיש לו מתירין, ומ"ה אמרי' דרב לטעמיה (דה"מ) [דאמר] דכל איסורין שבתורה במינו במשהו, ולשמואל ור"י לא אמרינן האי טעמא דדבר שיש לו מתירין, משום דבכל דוכתא לא אמרי' ליה אמוראי קמאי, משום דר"ש הוא דקאמר הכי במ' נדרים [נ"ח.] ופליגי רבנן עליה, ורב אשי (הוה) [הוא] דאמר לה בכל דוכתא הוי דבר שיש לו מתירין וכו' כדאמרי' בפ"ק ובתרא דביצה [ג': ל"ט.] והכא נמי רבא דהוה בתרא קאמר ליה ואמוראי קמאי לא אמרי' ליה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' מ"א שאסורו של חמץ שאוסר בכ"ש טעמא דמילתא משום דהוי דבר שיש לו מתירין, וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות. ואני חוכך בטעם זה, דרבא כי קאמר אסור אי לאו מטעמייהו דאמוראי קמאי קאמר לה [לא] הוה ליה למסתמא למילתיה, ועוד דמאי דאמרינן דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא, וכיון דמדרבנן הוא היכי מחמרי טפי למגזר שלא במינו אטו מינו, בשלמא לרב כיון דס"ל דמין במינו מדאוריית' לא בטיל שייך למגזר בשאינו מינו [אטו מינו] אלא לרבא אמאי, ועוד שקרוב הדבר דכיון דחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן היא, לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר, אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אעפ"י שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין, ואעפ"י שבעלי סברא זו אומרים דכיון דמדאוריית' לר"ש דבר שיש לו מתירין הוא, כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו, לא נהירא לי שאלו היה מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים, אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן בעלמא הי' שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר, וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמירו עליו חומרא זו בתוך זמנו, הילכך אפשר דהאי אסור דאמר (רבה) [רבא], בנותן טעם קאמר וכדברי רת"ם ז"ל. אלא שהקשו עוד אי בנ"ט קאמר, היכי אמר אסור אדרבה מותר הוה ליה למימר, דהא כולהו אמוראי דלעיל הוה מודו דתוך זמנו מתסר בנ"ט ולא נחלקו אלא אי מתסר במשהו או לא, ואם איתא דאסור דקאמר רבא בנ"ט קאמר, למפסק התירא אתא ולא למפסק איסורא, והוה ליה למימר מותר, ואף זו אינה קושיא אצלי דרבא לא אתא למפסק בשאר איסורין שבתורה במינן אי במשהו אי בנותן טעם ולא נחת להכי כלל, אלא לדחויה לדשמואל בזמנו אכוון ואתא למימר דליכא למפלג כלל בין במינו בין שלא במינו בין בזמנו בין שלא בזמנו, וקאמר הכי דבזמנו מינו ושלא במינו שוין לאסור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, דלמ"ד בכל איסורין שבתורה במינן במשהו, בחמץ גזרי' שלא במינו אטו מינו כרב, ולמ"ד בנ"ט נמי שוין הן [ו]לא בא רבא אלא לומר שחמץ מינו ושאינו מינו שוין הן בין בלפני זמנו בין בלאחר זמנו. אבל ע"י תערובת לא, פי' בין שנתערב קודם הפסח או בתוך הפסח או לאחר הפסח, אלא שאם נתערב בפסח או קודם הפסח בענין שעוברין עליו בב"י ובבל ימצא אסור לאחר הפסח, וזהו כזית בכדי א"פ כמו שיתבאר בפ' אלו עוברין בס"ד, ואפשר שאם נתערב אחר הפסח אפי' ביותר מכזית בכדי א"פ מותר ובלבד שירבה ההיתר עליו, מידי דהוה אתרומת ח"ל שמבטלין אותה ברוב, דחמץ לאחר הפסח אינו אלא משום קנסא בעלמא, ודיים שנהגו בו כקל שבאיסורין שהן מדבריהם.
א"ר קדרות בפסח ישברו, וא"ת הא בפ' בתרא דע"ז [ס"ח:] גבי עכברא דנפל לשכרא דאסריה רב לההוא שכרא דמספק' ליה אי קסבר רב נ"ט לפגם אסור ואי ס"ל דמותר, ומ"ה אסריה דעכברא בשכרא אשבוחי משבח, והיכי מספק' לן תפשוט דאמר רב קדרות בפסח ישברו דס"ל דנ"ט לפגם אסור, דקערה שאינה ב"י נ"ט לפגם היא יש מי שתירץ דלא מצי למפשט ליה מהכא, משום דאפי' מאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר ה"מ באיסורין (שאין) [שהן] אוסרין בנ"ט, אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכין בו אחר נתינת טעם אפי' נטל"פ אסור, ולא נהירא דהא מאן דשרי נ"ט לפגם, מנבלה שאינה ראויה לגר גמר לה דלא שמא נבלה, וכיון שכן אפי' פגום בעינו אינו אסור, היאך יאסור תערובתו, וכ"ת א"כ היכי אמרינן בפ' אלו עוברין דפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמא' טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, והא מכיון שנפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה אינה ראויה לגר ואינה קרויה נבלה, אלא משמע דחמץ בפסח אפי' פגום אסור, לאו ראיה היא דלענין טומאת אוכלין ה"ט משום דטומאת קלה עד לכלב כדאיתא בבכורות [כ"ג:], ונשרפת עם הטמאה בפסח ה"ט מפני שהיא ראויה לשחקא ולחמע בה כמה עיסות אחרות כדאי' התם בפ' אלו עוברין, אבל ודאי כי היכי דנ"ט לפגם שרי בשאר איסורין ה"נ שרו בחמץ בפסח, וכיון שכן אמאי לא פשטינן התם מיהא דרב דס"ל דנ"ט לפגם אסור, לאו קושיא דאפי' למ"ד נ"ט לפגם מותר ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לא, ואעפ"י שא"א שלא [לשבור] הקדרה אפ"ה לא הוי כדיעבד, ואעפ"י שנתיצת התנור הוי כדיעבד וכמ"ש למעלה [כ"ו:] לדברי קצת מפרשים, קדרה לא חשיבי כולי האי, וראיה לדבר מדאמרי' בפ' כל הבשר [חולין קי"א:] (בהדיא) [בההיא] פנכא דאימלח בה בשרא ותברא ר' אמי, ואי כדיעבד דמי למה ליה למתברה לישהא עד למחר אלא ודאי פנכא וקערה אעפ"י שצריך לשברן לאו כדיעבד דמי, ומ"ש כאן רש"י ז"ל דרב ס"ל נ"ט לפגם אסור אינו מחוור.
ונשהינהו לאחר זמנו ולעביד בהו שלא במינו, וא"ת נהי דשלא במינו בנ"ט מאן לימא לן דשלא יהא בפליטתו כדי ליתן טעם, והא ק"ל דבכוליה משערינן ואמאי נשרי טפי קדרות בפסח מקדרות שנתבשלו בהן שאר איסורין והא אמרינן [חולין צ"ז.] קדרה שבישל בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט, תרצו בתו' דטעם חמץ בקדרה א"א שיבא לידי נתינת טעם שסתם קדרות אין משתמשין בהם חמץ הרבה, והרמב"ן ז"ל האריך בתירוץ קושיא זו בליקוטיו ואין צורך אלא כמו שכתבתי, וא"ת ולהוי נמי אסור משהו, היכי נעביד בהו שלא במינו דהא אין מבטלין אסור לכתחילה, ונהי דאמרי' בריש ביצה [ד':] דעצים שנשרו מן הדקל בי"ט שמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן משום דבדרבנן מבטלין, משמע ודאי דה"מ באיסור מוקצה דלית ליה עקר מן התורה אבל מידי דאית ליה עקר מן התורה אין לנו שנוכל לבטלו, דאי לא תימא הכי מה הועילו חכמים כשהחמירו באיסורים עד ס' או ק' או ר' הא יכול להוסיף עליו היתר ולבטלו, י"ל דאפשר דבחמץ וכיוצא בו דכי משתמש בהיתרא אשתמש והשתא ליתיה לאיסורא בעיניה הקלו לבטל לכתחילה. דילמא אתי למיעבד במינו, ואע"ג דלעיל לא גזר רב שלא במינו אטו מינו היינו טעמא משום דמילתא דלא שכיח הוא שיתערב חמץ, אבל לבשר בקדרות מינו שכיח ושכיח.
ואפי' במלחא, וא"ת והא אמרי' בפ' כיצד צולין דפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלה בכותח משמע דהא במילחא שרי, י"ל דהתם כיון דלא מתסר אלא משום ריחא לא גזרי מילחא אטו כותחא. דילמא אתי למיכליה בכותחא, וא"ת וכי אכיל לה בכותחא מאי הוי הא הוה לה נ"ט בר נ"ט דאיכא שני טעמי' של היתר קודם שיבא לידי איסור דומיא דדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח ואפי' נתבשלו נמי לפי מה שפרש"י ז"ל בפ' כל הבשר [חולין קי"א:] לפי שהדגים לא קבלו טעם מן הממש אלא מן הקערה, והכא נמי הפת שנאפה עם התנור לא קבלה טעם מן הממש אלא מן הטיחה שנבלע' בתנור, וכ"ת הטיחה ע"פ תנור היתה עומדת ונמצא שהפת קבלה טעם מן הממש, והא רבה בר אהילאי אסריה לההוא ריפתא לעולם ואפי' לאחר היסק שאין הטיחה נשארת על פניו, וכ"ת הא איתותב רבה בר אהילאי, אכתי קשיא דבברייתא אמרי' עד שיסיק את התנור ומשמע ודאי דלהפליט מה שנבלע בתוכו צריך היסק, דאי לא תימא הכי אלא לטיחת שעל פניו, היכי אמרי' ומאחר דאיתותב רבה בר אהילאי היכי א"ר קדרות בפסח ישברו, דדילמא היסק מהני לטיחת שעל פניו ובבשר בחלב סגי לן בהכי אעפ"י שאינו נפלט מה שבתוכו, דהא איכא שני נותני טעמים ועדיין הם היתר, הבשר בתנור והתנור בפת, אבל בקדרות בפסח מצי אמר רב דישברו שאין ההיסק מועיל להפליט האיסור שבתוכו, תי' הרמב"ן ז"ל דאין ודאי לדידן דס"ל דנ"ט בר נ"ט מותר כי קתני עד שיסיק את התנור היינו להעביר הטיחה שעל פניו דבהכי סגי, ואפ"ה מקשי ליה לרב דאמר קדרות בפסח ישברו, משום דאיהו לא ס"ל דנותן טעם בר נ"ט מותר כדאיתא בפ' כ"ה [חולין קי"א:] ולדידיה כי קתני עד שיסיק את התנור היינו להפליט את האסור שבתוכו ומ"ה מקשי עליה.
<h2>דף ל:</h2>
חייס עלייהו דלמא פקען, והא דמקשינן במ' זבחים [צ"ו.] קדרות במקדש אמאי ישברו אהדרינהו לכבשונות ומתרץ לפי שאין עושין כבשונות בירושלים ולא מתרץ כי הכא דחייס עלייהו דלמא פקען, משום דכהנים לא חייסי עלייהו. אמר להו קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון, פי' משום דהוה ס"ל ששני תשמישין משתמשין בסכין, האחד ע"י האור כגון שפוד והשני ברותחין, ואותו תשמיש שע"י האור אינו מגיע לקתו של סכין, אבל אותו תשמיש שברותחין מגיע בו, ולפי' אמרו שמפני אותו תשמיש שע"י האור מעייל להו לפרזלייהו בנורא, ומפני אותו תשמיש שברותחין מעייל להו לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון, ומיהא שמעינן שכלי של מתכת שמשתמשין במקצתו כל שמכשירין אותו מקצת דיו כי הכא שאמר פרזלייהו בנורא, וכך אמרו חכמים בזבחים [צ"ו:] כלי ואפי' מקצת כלי ואין אומרים כלי ולא מקצת כלי אלא בקדשים בלבד, ודאמרי' בריש פ' כיצד צולין את הפסח דכלי של מתכת חם מקצתו חם כולו, היינו לעניין צליית הפסח שלא יהיה צלי מחמת ד"א, אבל לענין הכשר במכשיר אותו מקצת שנשתמש בו סגי, ואחרים אומרים דכיון דחם מקצתו חם כולו צריך שיכשיר את כולו והכא (ה)[א]הגעלה דלבסוף דעביד להו ולקתייהו סמכינן, וגרסי' הכי מעייל להו ולקתייהו בוא"ו, ול"נ דאי הכי פרזלייהו בנור' לא מהני ליה ולא מידי.
והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, כתב הראב"ד ז"ל דדוקא בסכיני דפסחא הוא דמהני רותחין משום דמעיקרא היתירא בלעי וכי פלטי ליתא לאיסורא בעיניה, וכל היכא דהיתיר' בלע אפי' דברים שתשמישן ע"י האור סגי להו בהגעלה דהכי אסיק רב אשי בסוף ע"ז [ע"ו.] ודקאמר הכא לדידי חדתהא עבדין לי, מחמיר על עצמו היה לחוש לדברי חבריו שלא היו מחלקין בין היכא דבלע איסורא להיכא דבלע היתירא, והיינו דקאמר לדידי חדתהא עבדין לי. והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ורב אשי גופיה הוא דפסיק הכי, אי נמי תלמודא הוא דפסק הכי לומר שאעפ"י שרב אשי היה מחמיר על עצמו ק"ל כפרוקיה דפריק בסוף ע"ז דכל היכא דהתירא בלע אפי' כלי שתשמישו ע"י האור בהגעלה סגי ליה, אבל בשאר איסורין הסכינין צריכין לבון, שכיון שפעמים צולין בהם הוי להו כשפוד, וראיה לדבר מדתניא בתוס' דבר שתשמישו ע"י האור כגון השפודין והסכינים והאסכלאות מלבנן באור ובירושלמי נמי אמרו שסכין גדולה צריכה ליבון, ובפ"ק דחולין [ח'.] נמי אמרינן גבי סכין של גוים כגון שלבנה באור, אלמא ליבון בעיא. אבל רש"י ז"ל כתב בפסקי הלכותיו שבכל האיסורין כולן אין הסכין צריך [אלא] הגעלה אע"ג דאיסורא בלע, ולפי דבריו ז"ל זו ששנינו בתוס' (שאזכרנו) [שהזכרנו] וסכינין משבשתא היא דהא מייתי לה בגמרא דילן בסוף ע"ז [ע"ו.] ולא תנינן בה סכינין, וכן זו שאמר' פ"ק דחולין [ח'.] גבי סכין של גוים כגון שליבנה באור, לא מעייל נפשיה בדינייהו דסכינין אלא דרך קצרה תפס לו לומר שטהר אותו טהרה גמורה, וכן זו שאמר בירושלמי דסכין גדולה צריכא ליבון, פליגא אגמ' דילן דהא פסקי הכא דאידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ולא מפליגינן בין קטנה לגדולה, וכ"ת אי מיהא לא איריא דהכא התירה בלע ואפי' כלים שצריכין לבון בשאר איסורין, בחמץ בפסח דהתירא בלעי בהגעלה סגי להו, וכדאסיק רב אשי בסוף ע"ז, כתב הרמב"ן ז"ל דליתא שכל הכלים הבלועין מחמץ אעפ"י שבליעתו קודם הפסח, אסורא בלע, וכל שתשמישן ע"י האור צריכין ליבון, דלא אמרו התירה בלע אלא בקדשים שבשעת בליעתן של כלים לא היה שם איסור זה עליו שעדין לא נקרא נותר, ולפי' לא חל שמו על אותה בליעה מועטת שנשארה לאחר הגעלה, ומ"ה סגי להו בשפוד ואסכלא של קדשים בהגעלה, אבל חמץ כיון שהיה שמו עליו קודם שנבלע בכלים הללו, בשעת בליעתו איסורא בלעי, וכי בעו מיניה מדרב אשי הכא הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו, לא לענין חמץ בפסח בלחוד בעו מיניה, אלא לפי שהיו עסוקין בהלכות פסח שאלו מיניה סכיני דפסחא. ומסקנא דברותחין ובכלי ראשון בין לענין חמץ בפסח בין לשאר איסורין של תורה, שהסכין אעפ"י שמשתמש בו ע"י האור וכמ"ש למעלה, אנן בכל כלי בתר רוב תשמישו אזלינן, שהרי כוסות וצלוחיות וקיתוניות ששנינו בהן בסוף ע"ז מדיחן, א"א שלעתים רחוקות לא ישתמש בהן בחמין ואפ"ה סגי להו בהדחה, אף הסכין ג"כ אעפ"י שלפעמים משתמשין בו ע"י האור אין רוב תשמישו בכך ומ"ה סגי ליה בהגעלה ברותחין ובכלי ראשון, ומיהו כ"ר בעי דזמנין דמעייל ליה בדודא דבשרא והוה ליה כעין כפא, וכ"כ הרב בעל הלכות [גדולות] ז"ל, ואעפ"י שבענין זה אינו עיקר תשמישו, כיון שפעמים משתמש בו ע"י האור ממש ולפי אותו תשמיש הוא צריך לבון, ופעמים שמשתמש בו בכלי ראשון וכמ"ש ומפני אותו תשמיש הוא צריך הגעלה בכלי ראשון, אעפ"י שהרבה פעמים הוא משתמש בו בכלי שני הטילו עליו חכמים הכשר בינוני, שהוא צריך לתשמיש אמצעי שלו דהיינו ברותחין ובכלי ראשון, א"נ משום דאגב דוחקא דסכינא בלע טפי החמירו עליו שלא להתירו בכלי שני והצריכוהו כלי ראשון. עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון, פי' הרמב"ן ז"ל דלאו היינו כף שמנערין בו את הקדרה בעודה ע"ג האור, אלא הוא עץ שתוקעין בו עצים ובולטים ממנו אילך ואילך וממחין ומפררין בו כל מאכל עבה וע"ש כך נקרא עץ פרור ועיקר תשמישו לאחר שמסלקין את הקדרה מן האור ומניחין אותה ע"ג קרקע, (וא"ת) [ואתא] לאשמועינן שאע"פ שמשתמשין בו לפעמים בעוד שהקדרה ע"ג האור, ברותחין ובכלי ראשון סגי דהיינו לאחר שהעבירוהו מעל האור דבכה"ג (לא) מיקרי כלי ראשון, והכי מוכח בפ' כירה [שבת מ"ב:] דאמרי' התם דמלח אפי' בכלי ראשון לא בשלה דמלחא צריכא בישולא כבשרא דתורא, ואי כלי א' מיקרי בעוד שהוא ע"ג האו' היכי אפשר למימר דלא בשלה ביה והא אפי' בשרא דתורא בשלה ביה, אלא [ודאי] כלי א' היינו לאחר שהעבירוהו מעל גבי האור וכדפרישית.
הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפסחא, פי' מבעיא ליה אי ככלי מתכות דמו וסגי להו בהגעלה, אי ככלי חרס דמו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, ולענין י"נ נמי נהי שאפי' לכלי חרס יש לו הכשר אפ"ה איכא פלוגתא בין שאר כלים לכלי חרס, ששאר כלים כל שאין מכניסן לקיום אפילו תחלת תשמישן ביד גוי בהדחה סגי להו, אבל כלי חרס כל שתחלת תשמישו ביד גוי אעפ"י שאין מכניסן לקיום בעו מילוי וערוי כמ"ש שם בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"ג:] בס"ד, ומ"ה דריש מרימר דלענין י"נ קוניא בין אוכמא בין חוורא בין ירוקא שרי כלו' שדינן ככלי מתכות, אבל הרמב"ם כ' בפי"א מה' מ"א דאוכמא וחיוורא דמסקינן בפ' אין מעמידין [שם] דשרי אפי' במכניסן לקיום נמי שרו לפי שכלים הללו אין בולעים כלל, וכיון שלמדנו הרב שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום ניתרין בשכשוך מפני מיעוט בליעתן, נ"ל להתיר כלי זכוכית אפי' במכניסן לקיום בשכשוך, דשיעי ואקישי ובליעתן מעוטה מכל הכלים, ומ"כ דהכי איתא באבות דר"נ כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין. חזינא להו דמי[ד]יתי, וא"ת [והא] ודאי לאחר הגעלה קאמר דאי לפני הגעלה כלי מתכות נמי מדייתי, וכיון דלאחר הגעלה קאמר למה ליה למימר והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא [מידי] דפיו לעולם תיפוק לי דהא חזינן דהגעלה לא מהניא להו, י"ל דלעולם לפני הגעלה קאמר ומדייתי הינו מבחוץ, ומ"ה מוכח דכיון דבליעתן עוברת לחוץ אלמא בלע טפי וככלי חרס דמי. והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, כלומר מדכתיב ישבר דאלמא לית ליה תקנת', וא"ת דבזבחים [צ"ו.] פ' [דם] חטאת (העוף) פרכי' קדרות במקדש אמאי ישברו להדרינהו לכבשונות ומשני שאין עושין כבשונות בירושלים אלמא דאית להו תקנא בחזרת כבשונות, ולעיל נמי אמרי' חייס עלייהו דלמא פקען ואמרי' נמי דמליא גומרי ש"ד אלמא אית להו תקנתא, תירץ רת"ם ז"ל דבכה"ג לא מיקרי יוצא מידי דפיו דלאחר היסק הרי הוא ככלי חרס, וא"ת א"כ אמאי אמרי' [כלים פ"ה מ"ז] דתנור שנטמא חולקו לשלושה ליעביד ליה היסק ותו לא דהא אמרי' דלבתר היסק ככלי אחר דמי, י"ל דה"מ בקדרה שאין דרכו להסיקה הילכך לאחר שהסיק אותה פנים חדשות באו לכאן, אבל תנור שמסיקין אותו תדיר לאו כפנים חדשות דמי, ומ"ה חולקו לשלשה.
כל הכלים שנשתמש בהם בחמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה חוץ מבית שאור הואיל וחמוצו קשה, כך היא הגרסא במקצת הספרים, ומשמע לכאורה דהכי פירושו שאם נשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה ואפי' בחמין דהא לא בלע מידי, והא ודאי מילתא פשיטא היא שהצונן אינו [נ]בלע, אלא דנקט הכי לאשמועינן דבית שאור אע"פ שהוא צונן הואיל וחימוצו קשה דיניה כאלו נשתמשו בו בחמין שאסור להשתמש בו מצה בחמין, אבל מצה דצונן משמע ודאי דשרי שאעפ"י שמחמת שחמוצו קשה הוא בולע מ"מ לא יהא פולט בצונן כדאמרי' בפ' כל הבשר [חולין קי"א:] סכין ששחט בה אסור (לאכול בו) [לחתוך בה] רותח, צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה, אבל הריא"ף ז"ל כתב כל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור וכו', ותרי תמיהי איכא במילתיה נשתמשו בו חמץ בצונן למה לא ישתמשו בו מצה בחמין, ובית שאור נמי אעפ"י שחמוצו קשה לפיכך כחמין דמי למה לא ישתמשו בו [מצה] בצונן, דהא אע"ג דבלע לא פליט. ואיכא למימר דחמץ כי"נ דמי דתרוייהו אית להו חורפא, הילכך אע"פ שבשאר איסורין לא מצינו לצונן בצונן אלא הדחה בעלמא, ואפי' בממשו של איסור כדאמרי' בפ' כיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח, הני שאני דמשום דחריפי ותקיפי אפי' בצונן בלעי כלים מנייהו, הילכך כי היכי דכלי שנשתמש בו יין נסך בצונן אי מכניסו לקיום א"נ אין מכניסו לקיום אלא שהוא כלי חרס ותחלת תשמישו ביין נסך אסור להשתמש בו בלא הכשר, ה"נ בכלי שנשתמש בו חמץ בצונן, וזהו שכתב הריא"ף ז"ל מותר להשתמש בו מצה בצונן אבל בחמין לא, ואף לענין הכשרן של כלים מצא הרמב"ן ז"ל בירושלמי שמשוה אותן ליין נסך, דאמר התם בפירקין הורה ר' אמי באילן גרביה בכותחא ממלא אותן מים שלשה ימים מעת לעת, כלומר להכשירן להשתמש בהם בפסח, ומאי דאמרי' חוץ מבית שאור הואיל וחמוצו קשה דמשמע דאפי' בצונן נמי אסור להשתמש בהם מצה, היינו נמי בכלי חרס דוקא שכל כלי חרס שנשתמשו בו חמץ בחמין כיון שאין לו תקנה אלא שבירה אסור להשתמש בו אפי' בצונן, דחיישי' (שמא) [שאם] ישהא אותו להשתמש בו צונן שיבא להשתמש בו חמין, ועוד שכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דפיו הרי הוא כגוף האיסור, הילכך לעולם כל היתר שנגע בו צריך הדחה כאילו נגע באיסור עצמו. וראיה לדבר מדאמרי' באגני דמחוזא דכבית שאור שחמוצו קשה דמי, ומשמע ודאי דלמילש בהו מצה קאמר דהא למילש בהו עבידא וכי לישי בהו מצה נמי בצונן לישי, וש"מ דכלי חרס שנשתמש בו איסור בחמין אסור להשתמש בו היתר ואפי' בצונן, והכי נמי מוכחא פינכא דר' אמי [חולין קי"א:] דתברא ולא אשתמש בה צונן, והיינו נמי דאמרי' דקדרות בפסח ישברו ולא שרי לאשתמושי בהו בצונן.
<h2>דף לא.</h2>
ופייסיה בזוזי, לרבותא נקטי דאע"ג דפייסיה בזוזי לא מצי למימר דהנהו זוזי דהוינא חייב לאבוכון יהבי ליה. כי היכי דמשעבדנא לאבוכון משתעבדנא נמי לב"ח דאבוכון מדר' נתן, וא"ת אפי' גבי מטלטלין נמי אימא הכי, תי' ר"י ז"ל דלא דמי דקרקע כיון דאלו זבין ליה אתי מלוה וטריף ליה מקריא משתעבד לאבוכון וכאלו גבי דמי, אבל מטלטלי דאילו זבנינהו ליה לא אתי מלוה וטריף ליכא למימר דכמאן דגביינהו אבוהון [דמי], הילכך ליכא למימר בהו כי היכי דקא משעבד לאבוכון משתעבדי נמי לב"ח דאבוכון. וכתבו בתו' דמכאן יש להוכיח דהלכה כר"נ מדקאי רבא כותיה. אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה, וא"ת ואכתי מי ניחא ואפי' לאביי דאמר למפר' הוא גובה משמע ודאי דלא אמר הכי אלא בקרקע, דכיון דאי זבין לוה אתי מלוה וטריף כי גבייה מלוה איגלי מילתא למפרע דמעיקרא נמי ברשותיה הוה קאי, אבל במטלטלי ליכא למימר הכי, וכיון שכן אפי' כי אמרי' למפרע הוא גובה אמאי מותר בהנאה, י"ל בשלמא לאביי משכחת לה כגון דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי ובכי הא אתי מלוה וטריף כדמוכח בפ' חזקת [ב"ב מ"ד:], ואמטו להכי מותר בהנאה דברשותיה דגוי קאי.
<h2>דף לא:</h2>
אלא הכא בשהרהינו אצלו וקא מפלגי בדר' יצחק, וא"ת תינח לרבא אבל לאביי דאמר למפרע הוא גובה אמאי אמרי רבנן ברישא דאינו עובר ובסיפא אמרי' ד"ה עובר, נהי דלא קני משכון מ"מ ברשותיה הוא כיון דלמפרע הוא גובה, י"ל דאביי מוקי לה לברייתא בדלא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי דבכה"ג לא שייך למימר דלמפרע הוא גובה וכדכתיבנא, עוד תי' בתו' דכי קאמר אביי למפרע הוא גובה ה"מ כשבא בסוף לידי גבייה, אבל הכא כשפדאו עסקינן ומ"ה ליכא למימר למפרע הוא גובה, הילכך מיתוקמא לאביי כגון שהרהינו אצלו וקא מפלגי בדר"י כדמתוקמא לרבא. וקא מפלגי בר' יצחק, וא"ת והא ר"י לא קאמר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו דקרא בהכי כתוב, ואמרי' נמי בכמה דוכתי [ב"מ פ"ב. שבועות מ"ד.] אימר דשמעת ליה לר"י במשכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי שמעת ליה, י"ל דנהי דר"י לא אמר הכי בהדיא, אפ"ה קושטא דמילתא דלר"י לא שני ליה בין משכנו בשעת הלואתו למשכנו שלא בשעת הלואתו, וכבר כתבתי זה במקומות אחרים. [עי' חי' רבינו לב"מ ושבועות שם]. מנין לב"ח שקונה משכון, פירש"י ז"ל דאפי' לענין חיוב אונסין, אבל בפ' השוכר את האומנין [ב"מ פ"ב.] משמע דלא קני אלא למהוי עליה שומר שכר וכתבתיה שם [בחי' רבנו] בס"ד, ובכולה שמעתין דאמרי בחמצו של נכרי בידו של ישראל דאינו עובר היינו דוקא בשלא קבל עליו אחריות, דאי קבל עליה כדידיה דמי ועבר עליה כדאמרי' בפ"ק. נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרי' גוי מישראל לא קני, לרבא מקשי אבל לאביי אתיא ליה שפיר בדאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי וכמ"ש למעלה. אלא ש"מ שאני ה[י]כא דאמר ליה מעכשיו להיכא דלא אמר ליה מעכשיו, היינו לרבא אבל לאביי רישא מתוקמא כשפדאו ולא בא לידי גבייה, וסופא דאם אמר לו הגיע עתך עובר בשאינו רוצה לפדותו ובדאקני מטלטלי אגב מקרקעי.
חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי גוים נכנסין שם חמץ שנמצא שם לאחר הפסח מותר באכיל' ואצ"ל בהנאה, זו היא גרסת ר"ח ז"ל, וה"פ דחנות של ישראל עשוי הוא להתכבד בלילי י"ד הילכך הואיל ופועלי גוים נכנסין לשם תולין שמידם נפל בתוך הפסח, וא"ת ואפ"ה חנותו של ישראל קונה לו ונמצא שהוא חמצו של ישראל, ליתא שאם אתה אומר קונה לו נמצא עובר עליו בב"י ובבל ימצא ואין לו בקנייה זו זכייה של כלום אלא חוב לו, הילכך בין שנאמר שחצר מתורת שליחות אתרבאי או מתורת יד אתרבאי כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא [י':], א"א שתהא חצרו קונה לו בע"כ, ועוד שחנות כיון שהכל נכנסין בתוכה אינו זוכה לבעלים, ומ"ה אמרי' בפ' אלו מציאות [ב"מ כ"ו:] מצא בחנות הרי אלו שלו, אבל חנות של גוים כיון דאינו עשוי להתכבד בי"ד חוששין שמא מפועלי ישראל נפל קודם הפסח ולא זכה לו בעל החנות שאין בעל החנות זוכה לבעלים, וכ"ת מ"מ הרי יצא מרשותו של ישראל שכשנפל מידו נתייאש ממנו, אפ"ה אסיר דלא שרי אלא חמץ של גוים אבל חמץ של ישראל אע"פ [שהפקירו] (שהפקידו) ובטלו ולא עבר עליו בב"י ובבל ימצא, אפ"ה בכלל קנסא דר"ש הוא כדי שלא יהא כל א' מערים להפקיר חמצו אחר הפסח, ורש"י ז"ל גורס בהפך וכמ"ש בפירוש.
אמר רב חסדא צריך שיבטל בלבו, פי' מדרבנן דאלו מדאורייתא כיון דנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו, והכי תניא במכילתא יצא חמצו של נכרי שהוא ברשותו של ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אעפ"י שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו. כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, כתבתיה בפ' המפקיד [ב"מ מ"ב.] בס"ד.
<h2>דף לב.</h2>
שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו, בתרומת חמץ בפסח אליבא דר"י הגלילי דשרי חמץ בהנאה הוא דאמרינן דאם רצה מריצה לפני כלבו, אבל תרומה טמאה דעלמא אין לו בה אלא התר הסקה דתרומה טמאה בשריפה כדאיתא בתמורה [ל"ג:], והיינו דאמרי' בפ' אין צדין [ביצה כ"ז:] על החלה שנטמאת שלא יזיזנו ממקומה, לפי שאינו רשאי להסיקה תחת תבשילו לפי שאין שורפין קדשים בי"ט, ולהאכילו לכלבו נמי אינו רשאי כדכתיבנא.
<h2>דף לב:</h2>
רבי עקיבא ור"י בן נורי וראב"י כלהו ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה, לאו משום שטה קאמר הכי דהא ר"י אמר לעיל משעה שאסור באכילה אסור בהנאה ולא חשיב ליה הכי, אלא הני תנאי דהכא קא חשיב לאשמועי' דר"י בן נורי נמי ס"ל דאסור בהנאה מדלא מהדר כי היכי דהדר ר"א חסמא. ואין נתינה פחות משוה פרוטה, ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דאכילה כתיבא בה, וא"ת דהכא משמע דפחות משוה פרוטה לא מקריא נתינה, ואלו בפ' הזהב [ב"מ מ"ז.] אמרינן קונין בכלי ואעפ"י שאין שוה פרוטה דאע"ג דכתוב ונתן לרעהו, וגבי גט נמי אמרינן [גיטין כ'.] כתבו על איסור הנאה כשר ואע"ג דכתוב ונתן בידה, וק"ל נמי [חולין קל"ז:] דחטה א' פוטרת את הכרי אע"ג (דנתון) [דכתיב] תתן לו, וי"ל דהכא הוא דאמרינן דאין נתינה פחות מש"פ משום דנתינה דקאמר אתשלומין קאי, ובפחות משוה פרוטה לאו בר תשלומין הוא, אבל נתינות דעלמא אפי' בפחות מש"פ איתינהו.
מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד, וא"ת נימא אדרבא היא הנותנת דשאר מצות החמורות (שאין) [שהן] בכרת לא ניתן זדונו לכפרה אבל מעילה שהיא קלה ניתן זדונה לכפרה, דכה"ג אמרינן בריש מכות [ב':] ומה הוא שעשה מעשה מזיד אינו גולה, עדים זוממין שלא עשו מעשה מזיד אינו דין שלא יגלו, היא הנותנת הוא שעשה מעשה מזיד לא יגלה כי היכי דלא תהוי ליה כפרה, אבל הם שלא עשו מעשה מזיד ליגלו כי היכי דתהוי להו כפרה, י"ל דאין הכי נמי דהוה ליה למימר הכי אלא דבלאו הכי פריך שפיר לא אם אמרת. מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה, משום דניחא ליה לאקשויי דידיה אדידיה קאמר הכי, אבל ודאי ליכא למימר דאלימא מיתה מכרת דודאי יש בכלל כרת מיתה, שהרי אמרו פ' אלו מגלחין [מו"ק כ"ח.] דמחמשין ועד שתין זו היא מיתת כרת, ובמיתה כיון שלא הזכירו זמן משמע דכל שמת קודם זמנו היינו מיתה, ואחרים אמרו דכרת היינו שמת קודם זמנו וזרעו נכרת, ומיתה היינו שמת קודם זמנו ואין זרעו נכרת, ומ"מ מיתה בכלל כרת אלא דקאמר האי לישנא משום דניחא ליה לאקשויי דידיה אדידיה.
<h2>דף לג.</h2>
נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, פי' רת"ם ז"ל שנתכוון לזה שחתך אלא שחשב שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר, דאי נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר מאי אריא דנקט תלוש אפי' נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור הואיל ולא אתעבידא מחשבתו, דהא תניא בהדיא בפ' ספק אכל [כריתות כ'.] היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות את זה וכבה את זה פטור.
<h2>דף לג:</h2>
אמר קרא ראשית ששיריה ניכרין, וא"ת (ואם) [והא] שיריה נכרין דמעיקרא הוא אסור בהנאה כהדלקה וכיוצא בה מידי דהוה אטבל טמא דאין מדליקין ומשעת הרמה מדליקין לר"י הגלילי, ומשמע ודאי דכי אמרי' ד"ה אינה קדושה אפי' לר"י הגלילי קאמרי' ולדידיה הוא דאצטריך דרשא ד(א)לו ולא לאורו, דאלו לרבנן דאמרי דאסור בהנאה פשיטא דאינו קדושה, אלא ודאי לר"י הגלילי אצטריך ולדידיה זה שיריה נכרין, י"ל דוקא בטבל טמא הוא דאין מדליקין כדדרשינן [שבת כ"ו.] משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעה תרומה ואילך אף תרומה טמאה וכו', אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי קרא אלא בשתי תרומות.
לאימת מתכשרי לכי סחיט להו לכי סחיט להו ליכא שיעורא, מכאן תשובה למה שכתב רש"י ז"ל בהרבה מקומות שהאוכל מקבל טומאה בכ"ש אלא דלטמא אחרים בעינן כביצה, ופי' טעמו של דבר מדתניא בספרא מכל האוכל מלמד שמק"ט בכ"ש יכול שיטמא אחרים בכ"ש ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצ', ושמעתין קשיא עליה דהא אמרינן לכי סחיט להו ליכא שיעורא, וע"כ אפי' לטומאת עצמן קאמרי הכי, דליכא למימר דלטמא משקין דוקא קאמרי', דהא ס"ל השתא דמשקין מבלע בלעי, ואי אטמי ליה אוכלא איטמי ליה נמי משקה, אלא ודאי משמע דמדאורייתא אפי' לטומאת עצמן בעי' כביצה אלא רבנן הוא דגזרי לטומאת עצמן בכל שהן, וההיא דספרא אסמכתא היא, ובשמעתין בטומאת דאורייתא עסיקינן, אבל ר"י ז"ל אמר שאפשר להעמיד דבריו של רש"י ז"ל, ואמר דכי היכי דמאשר יאכל נפקא לן דלטמויי אחרים בעינן כביצה דמשמע לן אוכל הנאכל בבת א', ה"נ לענין הכשר לא מקבל הכשר בפחות מכביצה דעליה קאי אשר יבא עליו מים, ומ"מ רש"י ז"ל עצמו חזר בו בפ' אותו ואת בנו [חולין פ"ב.] בשמעתין דפרה מטמאה טומאת אוכלין שהקשה ז"ל למה (לא) [לה] קבלת טומאה הא גופה מטמאה אדם ובגדים, ותי' דכה"ג פרכינן בכריתות פ' דם שחיטה [כ"א.] ומפרקינן כגון שחפהו בפחות מכביצה בצק, אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל הבצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין, ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא, וכי נגעי ביה אוכלין אחריני טהורין הן שאינן נוגעין בנבלה אלא בבצק, ע"כ, אלמא ס"ל דבין לטומאת עצמן בין לטומאת אחרים בעי' כביצה, וכתבתי עוד בזה בפ' השוחט [חולין ל"ד. ע"ש בחי' רבנו] בס"ד.
<h2>דף לד.</h2>
והיו מחמין לו חמין בחטין של תרומה שנטמאת, הכא משמע דתרומה שריא בהנאה לישראל והכי נמי משמע לעיל מדתנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, ואיכא למידק מדאמרי' בפ"ק דע"ז [ט"ו.] כהן ששכר פרה לישראל לא יאכילנו כרשיני תרומה משמע דלא שרי לישראל לאתהנויי מתרומה, י"ל דנהי דשאר הנאות שרו, להאכיל לבהמה אסור, דרחמנא אמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא [יאכל בו] ונפש משמע נמי נפש בהמה כדדרשינן [נזיר מ"ח. עיין שם] על כל נפשות מת לא יבא (משמע) [שומע] אני נפש בהמה במשמע כשהוא אומר לאביו ולאמו אלמא בהמה בכלל נפש, ומשמע מקרא דכל היכא דלא הויה קנין כספו לא אכלה בתרומה, אבל שאר הנאות לישראל ה"נ דשרו, ואכתי איכא למידק מדתנן בסוף מ' תרומות [פי"א מ"י] מדליקין בשמן שרפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים וע"ג החולים ברשות כהן, כלומר אם יש שם כהן דנר לא' נר למאה, אלמא דבשביל ישראל בלחוד (הוא) דאסור, י"ל דודאי תרומה טמאה אינה כאיסורי הנאה שיהא ישראל אסור ליהנות ממנה כלל, אלא כל הנאה שאינה של כלוי מותרת, והיינו ההיא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, אבל הנאה של כלוי כשנעשת בשביל ישראל בלבד אסור מפני שהוא מפקיע ממונו של כהן, וכאן שהיו מחמין חמין בחטין של תרומה אפשר שבשביל כהנים היו עושין כן, א"נ שכיון שכהנים היו צריכים אעפ"י שהישראלים היו נהנין עמהם מותר, כדתנן במ' תרומות, שהרי [אין] זה דומה להנאת של כלוי הואיל ואין כלויה בשביל ישראל.
מאי אסורין אסורין לזרים, וא"ת בפ"ק דשבת [ט"ז:] אמרי' דה"ט דגידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן, כלו' שלא ישהא אותה לזרעה ואתי בה לידי תקלה, וכיון דאמרינן דטהרו מלטמא ושריא לכהנים מה הועילו בתקנתן, י"ל דמשום רוחא פורתא לא ישהא אותה כיון שעדיין היא תרומה שאוכלים מועטין ואינה נעשית חולין. רבי שמעון בן לקיש אמר פסול הגוף הוי, וא"ת דבסוף פ"ק אמרינן גבי אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה דגרמה אין בידים לא, ולמ"ד דהסח הדעת פסול [טומאה] הוי אמאי לא שרי לשרפה בידים, וצ"ע. למה לי [עיבור] צורה והא תניא זה הכלל וכו', וליכא למימר דהאי פסול היינו בדם ובבעלים, דמ"מ אחר שנזרקה בלול איכא היסח הדעת.
<h2>דף לד:</h2>
שאם זרק הורצה. הקשה ר"י ז"ל כיון דס"ל לר"י דאם אין בשר אין דם אמאי הורצה דהא אמרי' בהדיא בפ' הקומץ רבה [מנחות כ"ה:] דאין הציץ מרצה על פיסול יוצא, י"ל דסבר ר"י דזריקה מועלת ליוצא כר"ע דאמר בריש מעילה [ו':] דזריקה מועלת ליוצא להוציא בשר מידי מעילה, וכ"ש להרצאה דהא ר"א דאמר הכא יזרוק ס"ל התם דלאפוקי מידי מעילה לא מהניא. בענבים של תרומה עסקינן דקדושת (פת) [פה] דידהו ככלי דמיא, הקשה הרב ר' אלחנן ז"ל אם כן מאי קאמר לעיל דאי לא תימא הכי הא [דתניא הא] למה זה דומה לתרומת זתים וענבים, והיכי מוכח חולין מתרומה דלמא שאני תרומה דעבוד רבנן מעלה, ואפשר דלעיל אכתי לא נחתינן להכי. ונתן קא קרי להו תלושין, אין פירושו של רש"י ז"ל בכאן מחוור, ובתוס' פי' דכיון דכתיב ונתן משמע דאעפ"י שהן מחוברין כתלושין חשיב להו קרא והיינו לענין קבלת טומאה, אלמא דאין (הקשה) [השקה] להקדש מן התורה, ובתרומה נמי עבוד רבנן מעלה.
<h2>דף לה.</h2>
כוסמין מין חיטין. פירש"י ז"ל דלענין תרומה (ד)[ק]אמר, ולא מחוור דהא תנן במ' תרומות [פ"ב מ"ו] דכל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין מזה על זה, ובריש מ' כלאים [פ"א מ"א] מוכח דחיטין וכוסמין כלאים זה בזה דתנן התם החטין והזונים אינם כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל והכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה, אלא ודאי לענין חלה מיירינן הכא, דאע"ג דלענין תרומה אין הכוסמין ממין חטין, לגבי חלה כיון שעסותיהן דומות כדאמרינן בירושלמי מצטרפות כל שהעסות נושכות זו את זו, כי היכי דמהניא בלילה לצרף אפי' חטים ושעורים אעפ"י שאין עסותיהן דומות כמ"ש בסמוך בס"ד, וליכא למימר דלענין מצה וחמץ מיתניא ולומר שהללו מצטרפי' אבל לא חטין ושעורין, דהא תניא (בכריתות) [בברכות ל"ז:] ובמנחות [ע"ה:] ליקט מכולן כזית [ואכלו] אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא י"ח, וע"כ מכולן אכולהו [חמשת] המינין קאמר, וליכא למימר אמנחות קאמר דהא כל המנחות באות מצה, וש"מ דכלהו חמשת המינין מצטרפין למצה, אלא ודאי לענין חלה קאמר כדפרישית, ודאמרי' הכא כוסמין מין חטים לאו למימרא דלא הוו מין שעורים אלא [אף] מין חטין קאמר, מדתנן במ' חלה [פ"ד מ"ב] החטין אין מצטרפין עם הכל חוץ מן הכוסמין והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים, אלמא כוסמין מצטרפין עם השעורים, אלא ודאי ה"ק כוסמין אף מין חטים, אבל שבולת שועל ושיפון מין שעורים ולא מין חטים, ומיהו ה"מ בנשוך כלומר שכל א' נעשת עיסה בפני עצמה ואח"כ נשוכו ונתחברו אבל בבלול כלו' שכל הקמחין נילושו יחד ועשו מהן עיסה כלן מצטרפין דתנן בריש חלה [פ"א מ"א] חמשה דברים חייבים בחלה ומצטרפין זה עם זה החטים והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפין זה עם זה, ורמינן לה בירושלמי אהא דתנן החטין אין מצטרפות (אכל) [עם הכל] אלא עם הכוסמין, ומשני כאן בנשוך כאן בבלול וכדפרישית.
<h2>דף לה:</h2>
ומי פירות אין מחמיצין, היינו לענין שאין חייבין על חמוצן כרת אבל נוקשה מיהא הוי, כדתניא לקמן אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש תישרף מיד דאלמא מי פירות מחמיצין, ואפי' רבנן דפליגי ואמרי' תאכל (היכי) [היינו] שיכולין לשמרה מלהחמיץ כשאר עיסה אבל כ"ע מודו דמחמיצין, ופירש"י ז"ל ואפי' בלא מים, וא"ת דלקמן משמע דאין מחמיצין כלל דאמרי דותיקא שרי במילחא ומשחא משום דהוו להו מי פירות, ואמרי' נמי בחצבא דאבישונא שרי דמי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין, ומהאי טעמא נמי שרי לחרוכי תרתי שבולי בהדי הדדי ולא חיישינן דלמא נפיק מהך ובלע אידך, אלמא מי פירות אין מחמיצין כלל דאפי' לכתחילה נמי שרי, לכך פי' רת"ם ז"ל דבפני עצמן אין מחמיצין כלל, והיינו הנהו דשרי לקמן, אבל ע"י מים אין חייבין על חמוצן כרת אבל נוקשא מיהא הוי וממהר חמוצן, והיינו דאמרי' לקמן ואם לש תישרף מיד, והכי נמי מוכח בפ' כל המנחות [מנחות נ"ז:] דבלא מים אפי' נוקשה נמי לא הוי, דאמרינן התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דברי ר"י הגלילי ופרכי' מנחת נסכים מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין ואמ' ר"ל אומר היה ר"י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה, ואם איתא דר"ל מיירי בלא מים ואפ"ה כרת הוא דליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוי, אמאי אצטריך למימר התם ר"ל דמנחת נסכים מגבלה במים, בלא גבול מים נמי נוקשה הוי ופסול למנחות כדמוכח התם, אלא ודאי בלא מים אפי' נוקשה לא הוי, והקשה הרשב"א ז"ל דחומץ האדומי קרינא ליה בפ' אלו עוברין חמץ דגן גמור ע"י תערובת משום דרמו ליה שערי, ואמאי והא מי פירות אין מחמיצין, ואפי' תימא שמערבין בו מים אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה, תירץ ר"י ז"ל שהשעורים היו שורין במים קודם שהיו משימין אותן בחומץ. ונסתפק רש"י ז"ל בעיסה שנלושה בבצים אי הוי דינא כאילו נלושה במי פירות לפי (שאינן) [שאנו] רואין שהעיסה הנעשת בבצים היתה יותר עבה משנילושה במים, אבל רת"ם ז"ל היה נוהג היתר בדבר, והיה מנהגו לאכול ערב פסח אחר ד' שעות עיסה שנילושה בבצים, דאע"ג דאמרי' בירושלמי האוכל מצה בע"פ כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו, היינו מצה הראויה לצאת בה י"ח אבל זו מצה עשירה היא.
יוצאין בדמאי, נסתפק ר"י ז"ל אי יוצאין אפי' לכתחילה הואיל ושרי לעניים דאכילת מצה אכילת עניות היא ואפש' דכל אכילות דעניות שרו רבנן בדמאי. ואת האכסניא, מפרש בירושלמי [נכרים]. ומה ראית, נ"ל דה"ק אימא אפכא דהקדימו בכרי כיון דאזיל חיובא ברשות לוי, לוי הוא דקא מחייב, ומשני דהא אידגן וכיון (דפירש) [דברשותו] איחייב ליה תו לא פקע חיובא מיניה.
אבל לא בטבל פשיטא, וא"ת היכי שיילינן ואמרי' פשיטא והא לא קים לן לקמן בסמוך דאין יוצאין בטבל אלא אליבא דר"ש דלית ליה איסור חל [על] איסור ואפי' באיסור כולל ואיסור מוסיף, ולא ק"ל כוותיה, וכיון שכן היכי מייתינן ואמרי' פשיטא, י"ל דאין הכי נמי דמתני' לא מתוקמא אלא אליבא דר"ש, ומאי דאמרי' פשיטא לאו בעקר דינא קאמר, אלא משום דמרישא שמעינן לה, ולפ"ז לא ק"ל כמתני' דלא אתיא אלא כר' שמעון, ומיהו איכא למידק דאם איתא דמשום דרשא דלא תאכל עליו הוא שאין יוצאין בטבל ולר"ש בלחוד, היכי תנן בפרקין לענין מרור יוצאין בדמאי ובמעשר א' שנטלה תרומתו דמשמע שאין יוצאין בטבל, הא לענין מרור ליתיה להאי טעמא דאמרי' לענין מצה שאין איסורו בבל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ולמה אמרו שאין יוצאין בו, ואין זו קושיא אצלי דאפשר דילפי רבנן מרור ממצה כדאמרי' לקמן בפירקין א"ר מסתברא מצה ומרור, אלא שקשה הדבר לדחות משנתנו מהלכה שכל הגאונים ז"ל סמכו עליה, ולא מצינן למימר דאפי' לרבנן אין יוצאין משום מצוה הבאה בעבירה כדאמרי' בלולב הגזול [סוכה ל'.] שכבר אמרו בתוס' דשאני לולב שמקלסין ומשבחין בו למקום, וכן בהדס, וכיון שהן באים לרצות יש בהם דין מצוה הבאה בעבירה כדין קרבן, וכדילפינן להו בריש לולב הגזול [שם] מוהבאתם גזול את הפסח ואת החולה, אבל בשאר מצות לא מצאנו בתלמוד דין מצוה הבאה בעברה, דהא בפ' הישן [סוכה כ"ג:] מצריכינן לך גבי סוכה למעוטי גזולה, וגבי ציצית [סוכה ט'.] דכתיב להם משלהם, ולפ"ז לא ק"ל כמתני', אבל הרמב"ן ז"ל אמר דמתניתי' ודאי הלכתא היא, דאפי' לרבנן אין יוצאין בטבל משום דהויא ליה מצוה הבאה בעבירה, ודמפקינן לן מקרא אליבא דר"ש, היינו משום דפסול מצוה הבאה בעבירה פסולה דרבנן הוא, כדמשמע התם בפ' לולב הגזול דסמכי לה מדברי קבלה דכתיב והבאתם גזול, מ"ה אמרי' דלר"ש הוי פסולא דאורייתא, וה"ט נמי דמצרכינן קראי לסוכה גזולה וציצית גזול, אבל אין הכי נמי שבכל המצות כולן יש בהן דין מצוה הבאה בעבירה, והביא ראיה מדגרסי' בירושלמי במ' שבת פ' (ההורג) [האורג] גבי מתני' דתנן הקורע בחמתו ועל מתו בעון קומי ר' בא כמה דאיתמר תמן השוחט בשב' כפר' ומביא חטאת אחרת אוף הכא לא יצא ידי קרעו לא כן אר"י בשם ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח אמר לון תמן (היה) [היא] גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה, אלמא דאף במצה יש בה דין מצוה הבאה בעבירה, הילכך מיתוקמא מתניתי' אפי' כרבנן.
הקדש שחללו ע"ג קרקע, וא"ת אי כסף משמע ליה דווקא נימעט כל שוה כסף, ואי ילפי' מישיב דשוה כסף ככסף אפי' קרקעות נמי, תי' ר"י ז"ל דילפינן מכלל ופרט וכלל ויסף כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל יצאו קרקעות, ומיהו איכא למידק מאי קא מבעיא ליה בפ' הזהב [נ"ד.] חומש מהו שיתחלל על הקרקע דהא עיקר מיעוט קרקע גבי חומש כתיב ויסף חמישית כסף ערכך.
<h2>דף לו.</h2>
האוכל נבלה בי"ה פטור, דווקא כשנתנבלה מערב י"ה, אבל נתנבלה בי"ה חייב דחיילי עלה איסור נבלה ואיסור י"ה בבת א', ובאיסור בת א' אפי' ר"ש מודה. מי קרי' עני עוני קרי' ור"ע האי דקרי עוני וכו', הקשו בתו' והא אמרי' בפ' לולב הגזול [סוכה ל"ב.] גבי לולב כפת כתיב ולא אמר כפות קרי ויהא צריך ליטול שני לולבין, תי' ר"י ז"ל משום דסמכו אפרי עץ הדר דלא משמע אלא חד ומש"ה מודו כ"ע התם דמסורת דרשינן ולא מקרא.
אין לשין את העיסות ביין ושמן ודבש, כלו' מעורבין במים, וכ"כ הריא"ף ז"ל בהלכותיו, ובכה"ג ס"ל לת"ק דמחמיץ לאלתר, ור"א ס"ל דלכתחילה אין לשין מיהו אם לש אפשר לשמרה ותאכל, ור"ע ס"ל דלכתחילה לשין. ולענין הלכה פסק הריא"ף ז"ל כר"ע דאע"ג דיחיד הוא לגבי רבים כיון דריב"ל דהוא בתרא עבד עובדא כוותיה ש"מ דהכי מסקנא, והרז"ה השיב עליו ואמר דאי מהא לא איריא דהא בלישנא בתרא מסקינן לעולם בחלבה, ואפשר דנהי דבחלב מותר בין ע"י מים בין שלא ע"י מים, ביין ושמן ודבש אסור, שאין טבע כל המשקין שוה דאפשר דחלב אינו מחמיץ, ולפי' לא הוזכר בו שום איסור, ויין ושמן ודבש מחמיצין, והא ודאי לא נהירא שכשאמרו אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש, ה"ה לשאר משקין, אלא שדברו בהוה כענין שאמרו לענין מצה עשירה פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ובודאי דה"ה לחלב, דהא א"ל ר"י לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא, ובירושלמי נמי תני ליה סתמא אין לשין את העיסה במשקין אבל מקטפין אר"ע מעשה שהיינו עם ר"א ור"י ולשתי עיסתן במשקין, ותניא נמי בתוס' אין לשין את העיסה בשאר משקין ואם לש יאפה מיד וכו', הא למדנו שכל שאר משקין בכלל חוץ מן המים, אבל הוא ז"ל השיב עליו עוד, דדילמא כי קאמר ריב"ל מכאן ואילך לושו לי היינו בלא מים, דבכה"ג אפי' נוקשה נמי לא הוי כדכתיבנא לעיל, והרמב"ן ז"ל דחה זה בס' מלחמות מדמייתי הא דריב"ל לסייועי לר"ע, ואם איתא דבלא מים היא במאי מסייעא ליה לא ביומא קמא ולא בשאר יומי, דביומא קמא פשיטא שאין יוצאין בה כיון שאינו באה לידי חמוץ, ור"ע כי ממעט לה מלחם עוני היינו אפי' ע"י מים שהיא באה לידי חמוץ, ולהכי אצטריך קרא, דאילו בלא מים תיפוק לי דכיון שאינו בא לידי חמוץ אין יוצאין בו במצה [דהא] אתקוש כדאמרי' לעיל, וכ"ת כי אתקוש ה"מ דבעינן שיהא אותו המין בא לידי חמוץ אבל לא בעינן שתהא אותה עיסה באה לידי חמוץ, לא משמע הכי דהא אתמר לעיל בדר"ל דברים שאין אדם יוצא י"ח בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חמוצן, ולא אדחיא הך סברא במסקנא אלא לומר שיש שחייבין על חמוצן כרת ואינו יוצא בה משום מצה, אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חמוץ שיהיו יוצאין בו משום מצה דהא אתקוש. והא ודאי ל"נ לי דכיון דמסקינן בדבר שאין יוצאין בו משום מצה חייבין על חמוצו כרת, משמע דלא ק"ל היקישא אלא למינין, ואע"ג דלעיל אמרי' מי שאסור משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין אסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, שאני התם שלא חל איסור חמץ על מין זה לעולם. אלא שהביא עוד הרב ז"ל ראיה דבעיסה שאינה באה לידי חמוץ כלל לא צריכינן לדר"ע, דהא בעינן שימור דלישא ואפיה דכתיב ושמרתם את המצות [יצאה זו שאינה צריכה שימור לפי שאינה באה לידי חימוץ, ותניא לקמן ושמרתם את המצות] מצה המשתמר' לשם מצה ולד"ה יצאה זו שאינה משתמרת כלל, וכיוצא בה אמרו בירושלמי יכול יצאו י"ח ברבוכה כלו' בחלוט ת"ל ושמרתם את המצות מצה הצריכה שימור יצאה זו שאינה צריכה שימור הא למדנו למצה שנילושה בלא מים שאפי' (היכא עביד) [היתה ענייה] אין יוצאין בה, מעתה ריב"ל שהביאו דבריו ראיה לדברי ר"ע ע"כ בשנילושה במים קאמר, וכ"ת שלא הוזכרו כאן דברי ר"י אלא משום דאמר מכאן ואילך [לושו לי, זו כבר אמרנו דמקרא מלא דבר הכתוב לילה הראשון חובה מכאן ואילך] רשות, וכיון שהוא בלא מים פשיטא ביום הראשון מי התירה ובשאר הימים מי אסרה ומה זו ראיה לדברי ר"ע, אלא ש"מ דכולן ע"י מים, ויומא קמא לא תלושו לי משום מצה עשירה ומכאן ואילך [מותר], ותרויהו אליבא דר"ע, אלו דבריו ז"ל, ואינן ברורין אצלי דמשמע דהא ריב"ל לא מייתי לה אלא לומר דאיסור מצה עשירה אינו נוהג בשאר ימים, שלא תאמר אעפ"י שאין חובה לאכול מצה אלא בלילה הראשון אפ"ה מוזהרין לאכול מצה עשירה בשאר ימים כשם שמוזהרים בחמץ. ולפי' עדין יש לומר דהא ריב"ל בלא מים (היה) [היא] כדברי הרב בעל המאור ז"ל, וראוי לחוש לדבריו.
<h2>דף לו:</h2>
אוציא חטין ושעורין (שאין) [שיש] במינן בכורים, קושיא בעלמא היא לומר שא"א להקיש מצה למרור דהא ודאי מצה לא הויה אלא מחמש' המינין שהן באין לידי חמוץ כדדרשינן לעיל. דאמר ר"א מנין למעשר שני שנטמא, היינו למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא אבל למ"ד מחיצה לקלוט דרבנן לא צריכי לדר"א, דהא כיון דמדאורייתא יכול להוציאו חוץ לירושלים ולפדותו נאכל הוא בכל מושבות, ומיהו ר"א מצי סבר דמחיצה לקלוט דרבנן ואצטריך קרא לנטמא שיכול לפדותו אפי' בירושלים.
פת הדראה, פירש"י והריא"ף ז"ל שהוא פת סובין ונקרא הדראה מפני שניטל כל הדרה, ול"נ דהא אמרי' לקמן דיוצאין בפת נקיה והדראה, ובודאי שאין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה, ופת סובין אינו חייב בחלה כדתנן במ' חלה [פ"ב מ"ו] חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן ניטל סובן מתוכן וחזר לתוכן פטורין מן החלה, לפי' פי' הרמב"ן ז"ל דהדראה מל' (הכירא) [הכינה] והדירא שבתבואה שאמרו במ' פרה [פ"ט מ"ב] והיא התולעת הנעשית בתבואה והתבואה שהיא נאכלת ממנה נקראת (הראה) [דראה] ולפי שהפת הנעשית ממנה הוא גרוע אמרו יכול לא יצא אדם י"ח אלא בפת הדראה.
<h2>דף לז.</h2>
פי' פת עבה, פת מרובה, יש מי שפירש דב"ש וב"ה בפלוגתא דרבנן ורשב"א קא מפלגי, דתני' התם בפ' י"ט שחל [ביצה י"ז.] אבל לאפות אינה אופה אלא מה שצריך לו רש"א ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת נאפת [יפה] בזמן שהתנור מלא, ופסיק [רבא] דהתם הלכה כרשב"א, והראב"ד ז"ל השיב ואמר דודאי לא פליגי רבנן ורשב"א התם בפלוגתא דב"ש וב"ה, ואי ס"ל לרבנן דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה הוו מפרשי לה ולא הוה פסיק רבא סתם הלכה כרשב"א, דהא דב"ה היא, ועוד היכי לתני פת מרובה והלא בין מרובה בין מועט כדי צרכו, מותר, והוה לי' למתני כדקתני התם אלא מה שצריך לו, וב"ה נמי היכי תנא מתירין סתמא, היה לו לפרש בתנור אחת מפני שהפת [נאפת] יפה בשעה שהתנור מלא, אלא ודאי אף במה שצריך לו נחלקו ב"ש וב"ה בפת מרובה, שב"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת א' מפני שטרחתו מרובה, והיינו דאמרינן בגמ' מ"ט משום טרחא ואם היה אופה יותר מצרכו לצורך חול לא היה לו לומר לשון זה, אלא מפני שעושה מלאכה גמורה בי"ט, ולפי' הביאו סוגיא זו בפ' י"ט שחל [ביצה כ"ב:] על אותה משנה ששנינו שם אין אופין פתין גריסין אלא רקיקין, לפי שהיא כיוצא בה שכשם שאסרו (כך) [כאן] ב"ש אפי' במה שצריך לו משום טרחא כך אסרו (זו) בזו, או כמו שאמרו שם בירושלמי מתוך (שאמרו) שאתה מונעו [נ"א מיגעו] אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו, אף כאן מתוך שאי אתה מתיר לאפות הרבה בפעם א' אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו, ולפי זה למאי דאמרינן דתנא בפסח [קאי], כשהתירו ב"ה לאפות פת מרובה, דווקא לאפות דלא חיישינן לטרחא אבל ללוש אסור משום חמץ, דהא אמרי' בפ' אלו עוברין [מ"ח.] קבא מלוגנאה לפסחא, וללישנא קמא דאמרינן דאמאי קרי לה פת מרובה משום דנפישא בלישא, משמע דלא חיישינן לדרב, א"נ נפקא מינה לדבר שאינו בא לעולם לידי חמוץ כגון אורז ודוחן או שלשה במי פירות דלא איירינן הכי אלא משום טורח י"ט, אבל בדבר הבא לידי חמוץ אסור ללוש בפסח יותר על חמשת רבעים קמח ועוד היינו שיעור חלה, אבל כשנילוש ע"י נשים הרבה שלשה כ"א חמשת רבעים קמח ועוד, מותר לאפות כל צרכו, וזה שכתב הריא"ף ז"ל אבל בימות הפסח אסור למילש ולמיפא יותר על חמשת רבעים קמח ועוד, היינו לומר שאסור ללוש כדי לאפות, ולישנא בעלמא נקט דאסורא משום לישא, דאילו באפיה ודאי ליכא פלוגתא בין פסח לשאר י"ט.
הסופגנין והדובשנין והאסקריטין, פי' רת"ם ז"ל דהני דפטירא מן החלה לר"ל כדאית לי' ולר"י כדאית לי', דוקא כשבלילתן רכה, אבל אם גלגל את העסה אעפ"י שעשאה לאחר מכן אחד מן המינין הללו חייבין בחלה, שכבר נתחייבה עסה זו משעת גילגול כדתנן במ' חלה [פ"ג מ"א] שאין אוכלין עראי מן העסה מ[ש]תגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, וראיה לדבר עוד מדתנן התם [פ"א מ"ה] עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, אלמא כל שתחלתו עסה כלו[מר] שבלילתו קשה אעפ"י שעשאה סופגנין לאחר מכן חייבת בחלה, אבל הרמב"ן ז"ל חלק עליו במ' בכורות, ואמר דכי תנן התם תחלתה עסה וסופה סופגנין חייבת, היינו שעשאה מתחלתו ע"ד לחם, דבכה"ג הוא דמחייבת בגלגול, ואע"ג שנמלך לעשותה סופגנין לא פקע חיובא מינה, אבל כל שעשאה מתחלה ע"ד סופגנין אעפ"י שבלילתה קשה ואיכא גילגול, ההוא לא מחייב לה, והיינו רישא דתנן עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין, והיינו דקרינן לה עיסה ואי בלילתה רכה לא מקריא עסה, והיינו נמי דתנן התם [חלה פ"א מ"ח] עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה, אלמא כל שעשאה מתחלה ע"ד שלא יאכלו הרועים ממנו אעפ"י שלא עשה בה שום שנוי אין גלגולה מחייבתו, לפי שגלגול זה ע"מ לפטור הוא, והכי איתא בירושלמי דגרסי' עלה דההיא איזו היא עיסת הכלבים אמר ר"ל כל שעירב בו מורסן, מתניתא אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין ממנה, ר"י אמר כל שעשאה (כיצאין) [כעבין], ותני כן עשאה (כיבאן) [כעבין] חייבת למודים פטורה, ר' בא בשם ר"ש ר' אמי בשם ר' חייא רבא אפי' כגלוסקין, והא תנינן אין הרועין אוכלין ממנה, תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו רועים ממנה, אלמא דלהני אמוראי בתראי עיסת הכלבים אפי' עשאה כמצתו של שלמה, כיון דאדעתא דכלבים עבד פטורה מן החלה, ואפי' ר"י ור"ל דפליגי התם ה"מ בעיסת הכלבים דמחלפא בלחם דעלמא, ומ"ה בעו הכירא דמורסן או למודים, אבל דובשנין סופגנין ואסקריטין, הא מנכרי, הילכך הולכין בהם אחר דעתו של אדם, שכל שתחלתה וסופה ע"ד סופגנין פטורה, והיינו רישא דתנן התם עסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, אבל גלגל ע"ד עיסה סתם ונמלך לסופגנין חייבת שכבר נתחייבת משעת גלגול, וכן נמי גלגל ע"ד סופגנין ונמלך שלא לעשותה סופגנין חייבת, והיינו סיפא דתנן התם תחלתה עסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עסה חייבת בחלה, וכ"ת ומ"ש תחלתה סופגנין וסופה עסה מהא דתנן [חלה פ"ג מ"ג] הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה הית' פטורה, י"ל דלא דמי דהתם מחוסר מעשה אבל הכא לא מחסר מידי אלא שנמלך עליה, (היינו) [הלכך] מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה. והמדומע, אמ"ד בפ' יוצא דופן [נדה מ"ז.] דמדומע חייב בחלה משום דס"ל דחלה בזמן הזה דאורייתא ולא אייתי דמוע דרבנן [ומפיק] ליה.
זה חלוט של בעלי בתים, וא"ת דהכא משמע דחלוט לאו לחם הוא כלל, ואילו לעיל אמרי' לחם עוני פרט לאשישה דאלמא לחם הוא אלא שנתמעט משום מצה עשירה, וטפי נמי קשיא דאלו בפ' החולץ [יבמות מ'.] אמרי' והאי חלוט דקאמרי' מצה [למאי] הילכתא אמר(ה) רבינא לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח, וקשיין הנך תלת אהדדי, תי' רבי' אפרים ז"ל דכי אמרי' הכא דלאו לחם הוא היינו בשלא חזר ואפאו אלא שחלטו ברותחין או שחזר ואפאו באלפס לר"ל, אבל חזר ואפאו כהלכתו, לחם קרינא ביה, אלא שאם חלטו בשאר משקין כגון יין ושמן ודבש מיתפסל משום מצה עשירה, והיינו ההיא דלעיל, וההיא דבפ' החולץ מיירי כגון שחלטו במים, והרז"ה ז"ל [תירץ] דהיינו תרתי דהכא (מיהו) [מיירי] כשחלטו במים רותחין ולא חזר ואפאו, ולעיל דאמרינן פרט לחלוט ואשישה, חלוט מלחם ממעט ליה וה"ק לחם פרט לחלוט, עוני פרט לאשישה, וההיא דהחולץ כשחזר ואפאו, והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דמדקתני א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ש"מ דמעוני ממעטינן ליה, דאי לא הוה ליה למימר א"כ מה ת"ל עוני פרט לאשישה ולמה לי למתני חלוט אלא ודאי חלוט מעוני אמעיט, וכ"ת א"כ למה ליה לאדכורי לחם, לאו קושיא היא דמקרא כדכתיב קאמר, כדתניא נמי א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, ובספרי נמי תני א"כ מה ת"ל עוני פרט לחלוט ואשישה, אלמא דבהדר ואפיה עסקינן ולא ממעיט אלא מעוני, והוא ז"ל תי' דההיא דפ' החולץ לא קשיא, דתרי גווני חלוט איכא שיש שחולטין הקמח ברותחין כדי ללבנו ואח"כ לשין אותו ועושין ממנו פת והאי הוא דאמעיט משום מצה עשירה, אבל ההיא דפ' החולץ מיירי שהרתיח הפת כדי שיאפה בתנור באפיה מועטת ואח"כ אפאו ועניים עושין כן, והיינו דגרסי קצת נוסחי עלה דההיא דיבמות לומר שיוצאין בו י"ח בפסח מ"ט לחם עוני כתיב ביה.
אר"י מעשה אלפס חייבין, דווקא כשאפאו באלפס שלא ע"י משקה הוא דמחייב ר"י, אבל ע"י משקה מודה דלאו לחם הוא (אלא) [ולא] מחייב בחלה, והכי מוכח בירושלמי בפ"ק דחלה דגרסי' התם ר"י אר"י כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומרי' עליו המוציא לחם מ"ה ואדם יוצא בו י"ח בפסח ר"ש בן לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו פטור מן החלה ואין אומרי' עליו המוציא ואין אדם יוצא בו י"ח בפסח אר"י ובלבד ע"י משקה, אלמא ע"י משקה מודה ר"י דפטור, ומ"מ לפי דברי רת"ם ז"ל שכתבנו למעלה דוקא בשבלילתן רכה, אבל כל שגלגל נתחייב בחלה אפי' אפאו בסוף ע"י משקה, וכתב הוא ז"ל דהמוציא נמי מברכינן עליה מדאמרי' בברכות [ל"ז:] ובמנחות [ע"ה:] היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו נטלן לאכלן אומר המוציא לחם מ"ה וקא פסיק ותני הכי בכל המנחות אפי' במנחת מחבת ומרחשת אעפ"י שמטוגנות בשמן ועוד יתבאר במ' ברכות בס"ד.
<h2>דף לז:</h2>
מאי שנא המעיסה ומ"ש (הלעיסה) [החליטה], וא"ת ומאי קשיא ליה דלמא בתתאה גבר ועלאה גבר קא מפלגי דב"ש סברי דתתאה גבר ומ"ה פטרי בקמח ע"ג (מעלושין) [מוגלשין] לפי שכבר נתבשל במים ושוב אינו נעשה פת אעפ"י שחזר ואפאו, ומחייבי (במלבושין) [במוגלשין] ע"ג קמח משום דתתאה גבר ולא נתבשל וכשאופה נעשה פת, וב"ה ס"ל דעילאה גבר ומ"ה מחייבי במעיסה ופטרי (בלעיסה) [החליטה] י"ל דתנא פסיק ותני אע"ג דלית ביה אלא שיעור חלה מצומצם הילכך בין למ"ד עילאה גבר בין למ"ד תתאה גבר א"א שלא יתבשל קצת, ואי יש אפיה אחר בשול תרווייהו מיחייבי ואי אין אפיה אחר בשול תרוייהו פטירי.
אמ' לך ר"י תנאי היא דתניא, ללישנא דאמרי לה זה וזה לפטור הוא דאצטריך לאתויי הך ברייתא, אבל ללישנא דזה וזה לחיוב בבריתא דלעיל גופא איכא תנאי, דע"כ כי אמרי' זה וזה לחיוב היינו אפילו אפאו לאחר מכן באלפס דאי בתנור דוקא אבל באילפס פטורין, ר"י ברבי יוסי היינו רבנן. ולענין פסק הלכה יש מי שפסק כר"ל מדמסקינן דכ"ע מעשה אלפס פטורין, ועוד דסוגיא דרבא ור"ז בהדביק בפנים והרתיח מבחוץ כר"ל אתיא לפי מה שפירש"י ז"ל דבאלפס היא, וא"נ בתנור היא משום דקים להו פטורה באלפס בעו תנור כעין אלפס דהיינו הדביק בפנים והרתיח מבחוץ ופשט ליה דהיינו באילפס, והדר בעי אבוקה כנגדו מהו ופשט ליה לחומרא דרוב עניים עושים כן בתנור שלהם, וכל הך שקלא וטריא כר"ל אתיא, אבל הריא"ף ז"ל פסק כר"י, וה"נ מסתברא מדפסקינן התם בפ' החולץ [יבמות ל"ו.] כר"ל לגבי ר"י בהנהו תלת כדאיתא התם מכלל דבכולהו אחרנייתא נקיטי כר"י, וכ"ת הא לא אצטריכנא ליה [דהא] איתותב ר"י ואיהו הוא דאוקים נפשיה כתנאי ואדחי, דהא בהנהו דמני התם תניא כותיה דר"ל ואפ"ה מני להו, אלמא דבכולהו אחרנייתא נקיטי כר"י, ואי מסוגיא דרבא ור"ז, נ"ל דכר"י אתיא, ובתנור היא, והכי קמבעיא לי' הדביק הפת מבפנים והרתיח מבחוץ מהו, מי אמרינן דגרע מאלפס דאלפס האור מהלך תחתיו ונאפה מה שבתוכו יפה דדרכו בכך, אבל תנור שדרך הסיקו מבפנים כשהוא מרתיח אותו מבחוץ לאו אורחיה בהכי ואינו נאפה כהוגן שיהא נקרא לחם, ואהדר ליה דלא גרע ממעשה אלפס דמחייב ר"י, והדר בעא מיניה אבוקה כנגדו שאין האש נדבק לתנור כלל אי גרע ממעשה אלפס, ואהדר ליה דלא דרוב עניים עושים כן. הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו, פרש"י ז"ל באלפס, ול"נ דאמאי משנינן לישנא דלעיל אמרי' הדביק ולבסוף הרתיח והכא אמרינן מבפנים ומבחוץ, אלא ודאי בתנור היא וכמו שפירשתי.
<h2>דף לח.</h2>
אתיא לחם לחם, הקשה הר"י מאורלינש ז"ל כיון דמלחם לחם ילפינן דבמצה נמי בעינן לכם, אמאי אצטריך לעיל למדרש שלא יצא אדם י"ח [בטבל] משום מי שאיסורו משום בל תאכל וכו' ותיפוק לי דבעינן משלכם וטבל לא מיקרי לכם, וראיה לדבר מדתנן בפ' לולב הגזול [סוכה ל"ה:] דאתרוג של דמאי ב"ה מכשירין ומפרש בגמ' משום דאי בעי מפקר והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה, כלו' והוי לכם, אלמא דטבל גמור לא מקרי לכם, תי' ר"י ז"ל דשאני התם דבעינן שיהא כל האתרוג שלו ושל טבל לא הוי שלו שיהא צריך ליתן ממנו לכהן או ללוי, אבל הכא [מיירי] כשאכל מצה כ"כ שאפי' היה נותן ממנה לכהן או ללוי כדינו אכתי פש ליה שיעור מצה.
<h2>דף לח:</h2>
רב יוסף אמ' אמ' קרא שבעת ימים מצות תאכלו, פי' לרב יוסף אפי' לא נשחט עליהן (ד)[ה]זבח עשאן לעצמו אין יוצא בהן, אלא דפליג עליה דרבה משום דס"ל דאי מושמרתם את המצות בלחוד אפי' עשאן לעצמו יוצא בהן דמשתמרת לשום מצה מקריא, אלא דמקרא דשבעת ימים מצות תאכלו נפיק לן שאין יוצא ידי מצה בחלות תודה ורקיקי נזיר כל שנשחט עליהן הזבח, דבעינן מצה הנאכלת לשבעה יצתה זו שאינה נאכלת לשבע' אלא ליום ולילה, וכיון שכן קרא דושמרתם את המצות נפיק לן דחלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן אפי' לא נשחט עליהן ולא הקדישן כלל אפי' קדושת (פת) [פה] דהא לא שמר אותן לשם דבר שהוא כשר למצה אלא לשם דבר שהוא פסול לה, ורבה לית ליה דרשא דמצה הנאכלת לשבעה כלל ואפ"ה קאמר דאין יוצא בהן לפי שלא שמר אותה לשם מצה של מצוה אלא לשום מצה של זבח, ופרכי' אתרוייהו ותיפוק לי שאינו נאכלת לאונן ותיפוק לי דאינה נאכלת בכל מושבות, כלומר נהי דלית ליה לרבה דרשא דמצה הנאכלת לשבעה תיפוק לי דהרי הוא משתמרת לשם דבר שאינו נאכל לאונן ולשם דבר שאינו נאכל בכל מושבות שהן דברים הפוסלים במצה, והוה עדיף ליה למימר הא מלמימר דלפי שאינה משתמרת אלא לשם מצה תודה אפסלי לה, ורב יוסף נמי דמהדר אשמור דפסולא תיפוק לי דמפסלא מהכי ודרשא דשבעת ימים למה לי ובדין הוא דה"ל למפרך נמי תפוק לי שאין נעשות להיות מצתכם אלא למהוי מצת ממון גבוה אלא דכיון דפסול מצתכם לא כתוב בהדיא לא פרכינן מיניה, אבל מ"מ בין (לרבא) [לרבה] בין לרב יוסף כל שעשאן לעצמו אין יוצא בהם אפי' לא נתקדשו כלל, אי משום שאינה משתמרת לשום מצה אלא לשום זבח לרב' ואי משום שמשתמרת לדבר הפסול בה לרב יוסף, והיינו (דלא) דתני תנא שיהא יוצא בה בלמכור לשוק, ולא פירש"י ז"ל כן. חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון, נאכלין לאו דוקא אלא לומר שהן קרבין בנוב וגבעון ומ"ה נאכלין בכל מושבות.
<h2>דף לט.</h2>
אצוא דדקלא פירש"י סיב שגדל ונכרך סביב הדקל, וצ"ל שמין זרעים הוא דהא אמרינן לקמן מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים, וכן דעתו של רש"י ז"ל שאינו ממין הדקל, שכתב בסמוך גבי ערקבלין ומפרש בסוף פ' שני [דעירובין] אצותא (חרחותא) [חרזייתא] והוא מין [סיב] גדול ועב ומין לעצמו הוא, כבר גילה עליו דעתו ז"ל שאינו ממין הדקל, אבל מה שפי' הריא"ף ז"ל דאצוא דדיקלא הוא אותו מין הנקרא בלשון ישמעאל אלקמעינה, אינו נכון שהרי אין לו שרף ואינו מין מרור כלל אבל משתמשין בו בחליי (החכה למתיקוע) [החזה למתיקותו]. למה נמשלו מצריים למרור, כלומר לחזרת דעלה קיימי, ולאו היינו מרור דמתני' דהא תנא בחזרת ובמרור אלמא תרי מיני נינהו, אלא משום דרגילי אנשי בחזרת קרי ליה ר"י מרור סתמא. ואימ' הרדוף, בפ' לולב הגזול [סוכה ל"ב:] גבי הדס פרכינן ואימא (א)[ה]רדוף ומשני אמר אביי דרכיה דרכי נועם, ופירש"י דכיון דהוי סם המות לבהמה לא הוי נועם, ואי הכי קשיא הכא נמי אמאי לא משני הכי, וכ"ת דעדיפא מינה קא משני, אכתי קשיא דלעיל אמרינן דהרדופני כשר למרור, ובפ' אלו טרפות [חולין נ"ח:] משמע דהוי סם המות לבהמה דאמרינן התם בהמה שאכלה סם המות וכו' או שאכלה הרדופני כשרה ופרכינן היינו סם המות היינו הרדופני ומשני תרי גווני סם המות, אלא ודאי התם (מה) [משו"ה] אמרינן דלאו נועם הוא לפי שאותו עץ מלא קוצים וכיון דהתם איירינן באחיזה ונטילה, לא הוי נועם מפני הזיקן של קוצים, אבל הכא גבי אכילה היה יכול לתקנן אי לאו משום דדומיא דמצה בעינן.
<h2>דף לט:</h2>
והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף, פירש הרא"ה בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דמה ששרוי על ידי מים אינו מחמיץ משום טיף טיף, אלא לומר דאי לאו טיף טיף אפי' מה שאין אנו רואין שיהא שרוי במים הכל אסור, לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב מן הלחות ודינו כשרוי, אבל כשהוא טורד (ונעשה) [ועושה] טיף טיף אינו מניחו למה שאינו שרוי לשאוב כלל, ואינו מחוור. הא במיא ומלחא, מכאן נראה שמותר לתת מלח לתוך לחם של פסח, דדוקא ותיקא הוא דאסרינן משום דאדמבשל מחמע, אבל לחם לא. הא במשחא ומלחא, ולא אסרינן ליה משום מלחא שהוא במים ומעורב עם השמן, לפי שהוא מועט ונשתנית צורתו ואין בו כח עם השמן, אבל במים גמורין חיישינן בכל שהן, ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישי' ליה.
<h2>דף מ.</h2>
והדר ביה אביי דכל אגב נזלייהו לא מחמעי אע"ג דלא צריכי להא דאביי, דמי פירות נינהו ואין מחמיצין, אפ"ה סמכינן עליה לענין חטין שנפלו עליהן מים דאגב נזלייהו לא מחמעי ולא חיישי' להו אלא כשהמים מתעכבין בהן. ומ"ה לא חיישינן כשהגשמים יורדין על הקמות ועל העומרים דאגב נזלייהו הוא, אבל ליכא למימר דמשום דמחוברין נינהו לא חיישינן להו דהא אמרינן לעיל דלא היתה לו שעת הכושר היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר, כ"כ החכם ר' דוד בר ראובן ז"ל.
ר"י אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן, נ"ל דה"פ שורן בחומץ קודם שיתבקעו וחומץ צומתן שלא יתבקעו ולא יבואו לידי חמוץ, ודחי' לדר"י משום דאפי' לא יתבקעו לאחר מכן אפשר שהחמיצו או שחומץ צמת בקוען. כל שאילו מניחין ע"פ הביב, ר"ח ז"ל גורס ע"פ הביב של קלאים, כלו' כלי מנוקב שעושין בעלי קליות והן מתבקעות מכח האש. עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש, וא"ת ואם איתא לדשמואל ההוא ארבא דטבעא בחישתא אמאי אסרינן לה לזבנה לגוים משום דהדר מזבני לה לישראל, דאי נתבקעו הא לא אתי ישראל למזבן מינייהו, ואי לא נתבקעו הא שרי להו שמואל, י"ל דאדרבא דחיטי הון, וחיטי כיון דאית בהו צירא כמבוקעות דמיין והכי מוכח בע"ז [ס"ה:] בפ' השוכר את הפועל, כן כתב הרא"ה ז"ל, ולא נהירא לי דהתם (בעי') [בע"ז] הכי אמרי' דאע"ג דענבים שנפל עליהן י"נ לא מתסרי אלא א"כ היו מבוקעות, חיטי מתסרי דכיון דאית בהו צירא כמבוקעות דמיין כלו' והיין נכנס לתוכן אבל לענין חמוץ אינו ענין ואדרבא סוגיין ריהטא דחיטי קילי טפי, דהא אמוראי לתתי ורבא אמר דמותר ומצוה, אלא ההיא ארבא במבוקעות עסקינן וחיישי דלמא ישראל לא דייק, א"נ שמא יטחנם הגוי וימכרם. ולענין הלכה מספקא לן אי הלכתא כשמואל אי לא, ולפי' כתב הריא"ף ז"ל דלענין מכלינהו הנהו שערי בעינייהו נקיטי לחומרא דלא נתבקעו ממש, דהוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא, אבל אשכחינהו כי מערבי בהדי בשולא כיון דחמץ לא אסר במשהו אלא מדרבנן, נקטינן לקולא ולא אסרינן ליה לההוא בשולא אלא בשנתבקעו ממש, דאע"ג דעקר אסורא מדאורייתא כיון דשעורא מדרבנן תלי' לקולא, וראיה לדבר מדאמרי' לקמן בפ' אלו עוברין גבי שתי קופות א' של תרומה וא' של חולין ולפניהם שני סאין א' של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכדי א"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, אלמא דאי כזית בכדי א"פ לאו דאורייתא ניחא, דאע"ג דעקר אסורא מדאורייתא כיון דמדאורייתא מיהא בטיל תלינן לקולא ואמרי' שאני אומר.
הקמחין והבצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן, פרש"י ז"ל כגון שהוא מכיר בה שלא בא לידי חמוץ שאין בה שיאור וסידוק, ולא מחוור שהרי יש לו לחוש שמא עירב בה שאור כגון שהנחתומין עושין, ולפי' נראין דברי ר"ח ז"ל שפירשה כגון שלשה הגוי בפני ישראל במים שלנו וראה שלא עירב בה שאור ואין (בידה) [בינה] לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שמור לשם מצה. כי מהפכיתו כיפי הפיכו לשם מצה, הקשו בתו' וכיון דבשעת כיפי בעי' שמור היכי מוכח דמצוה ללתות דלמא לאו מצוה היא אלא דצריך שמור מכי דרי ואילך, ותי' דודאי עקר שמור היינו בגוונה דצריך שמור, ואי לאו לתיתה וליכא עקר שמור ודאי דלא צריך שמור קמי לישא כלל, אבל כיון דמצוה ללתות משום ההוא דהוי עקר שמור צריך ג"כ שמור מתחילת דגן, והקשה הרמב"ן ז"ל דמשמעתין משמע דכל שלא לתת לא עבד שמור ולא נפיק ידי חובתיה בההיא מצה כדאמרי' באחרונה אין בראשונה לא, וא"כ עכשיו שאין לותתין היאך יוצאין ידי חובת מצה, וי"ל דכי אמרינן אי לאו לתיתא שמור למאי, לאו למימרא דאי לא לתת לא יצא ידי שמור כלל, אלא רבא ה"ק דודאי שמור מקמי לישא בעי' דאי לא קפיד רחמנא אלא אשימור דלישא, ושמרתם את המצות למה לי, דכיון דאמר רחמנא בערב תאכלו מצות ע"כ יש לו לשמרם כדי שלא יבואו לידי חמוץ אלא ע"כ שמור מקמי לישא בעי', ולא ניחא לי' לרבא במאי דדחינן דילמא התם הוא דבעידנא דנחית לשמור לא עבד ליה שמור, דהא אפי' אי אמרי' הכי ע"כ צריכי שמור מאותו שמור שהוא משום ספק חמוץ, וכיון שכן מאן פלג לך, אלא ודאי שמור מעקרא בעי', ועקר שמור היינו שלא יבא עליהם מים, אלא דכיון שמצוה לשמור כל שהוא מכניס עצמו לשמור יותר עדיף טפי, וכיון שמותר ללתות אם אינו לותת אין כאן שמור מן המובחר, ומ"ה אמרי' אי לאו לתיתה שמור למאי כלו' למצוה מן המובחר. הילכך בזמן שבקיאים בלתיתה מצוה ללתות, ואנו עכשיו שאין בקיאים בלתיתה אין מצווין ולא רשאים ללתות ונפקין ידי חובתן במצוה דושמרתם את המצות בשימור דעבדינן מעידן קצירה, ובציר מיניה לא סגי אפי' בדיעבד דשמור דלישה לא הוי שמור, ואפשר עוד דמעידן קצירה ליתא אלא למצוה מן המובחר, אלא כל שקנה חטים מן השוק ושמר אותם קודם לישה יצא י"ח, דשימור דלישה הוא דלא הוי שמור, אבל כל היכא דאיכא שימור מקמיה לישה סגי, והיינו דאמרי' מר בריה דרבינא מנקטה ליה אימיה בארבי דאלמא שאר אמוראי לא עבדו הכי, ואפשר עוד דמאי דאמרי' דשמור דלישה לא הוי שמור לא אמרינן הכי אלא למצוה מן המובחר אבל שמור דלישה מדאורייתא סגי, ולפי' יש מן הגאונים שהתירו בשעת הדחק לקנות קמח מן השוק ולצאת בה ידי חובת מצה, זהו מה שהעליתי בידי בפי' השמועה ע"ד השמועה מ"ש הרמב"ן ז"ל בלקוטיו.
<h2>דף מ:</h2>
לא יעשנו מרדעת לחמור להכי נקטה באבד משום דבשאבד בו כלאים הוא שאסור לעשותו מרדעת לחמור אפי' בקשין דחיישי' שמא יתפור ממנו טלאי ע"ג בגדו ולא מזדהר נמי שלא יגע בבשרו, אבל בכלאים ידועים אי קשי שרי כדאמרי' במ' כלאים [פ"ט מ"ד] דמרדעת החמור אין בה משום כלאים ותנן נמי התם [פ"ט מ"ב] הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם, ואיתמר עלה בירושלמי הדה דתימר בקשין ואע"ג דאמרנו בפ' בא לו [יומא ס"ט.] ובדוכתי טובא דאפי' עשר מצעות זו ע"ג זו אסורין שמא תכרך נימא על בשרו, ה"מ ברכין דאיכא למיחש להכי אבל בקשין לא. אבל עושין אותו תכריכין למת, וא"ת והא איכא משום לועג לרש דבפ' התכלת [מנחות מ"א.] אמרי' א"ר טובי בר קסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן ועשה לכבודו שפטורה וההיא שעתה פי' בשעת מיתה ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו, ומ"ש הכא בכלאים דלא חיישינן להכי וי"ל דבגד שאבד בו כלאים כיון שאינו ניכר בו לית ביה משום לועג לרש, ומיהו בפ' בתרא דכלאים משמע דאפי' בכלאים ידועים שרי דתנן התם תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהם משום כלאים, ואיכא למימר דאפ"ה אין הדבר נכר ומתפרסם [כמו] הטלית בלא ציצית, ועוד שאף החיים מותרין בהם כשאין מתחממים בהם ואין מכוונין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והמתים אינן מתחממין בהם ולא מכוונין בהנאתן. ומ"מ מההיא דמנחות משמע שמטילין ציצית בטלית של מת, ועכשיו לא נהגו כן, ואיכא למימר דשמואל אזיל לטעמיה דס"ל דמצות אין בטלות לע"ל כדאיתא במ' נדה [ס"א:] ואנן ק"ל דבטלות, ואכתי לא נהירא דהתם משום לועג לרש אתינן עלה, ואמרו בתו' דסמכינן אהא דתניא במ' שמחות דאבא שאול בן בטנית צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי, ואע"ג שחולק על תלמוד שלנו אומר ר"י ז"ל דבכמה דברים אנו סומכים [על] ספרים החצונים ומניחין תלמוד שלנו דבפ' בתרא דמגילה [ל"א:] אמרינן דראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדכם שנאה נפשי, ואין אנו עושין כן אלא מפטירין בהשמים כסאי כשאר שבתות שחל בהן ר"ח, לפי שנמצא כן בפסיקתא בס' האפטרות, וכגון פ' ויחל שאנו קורין בתענית שלנו אע"ג דתנן במגילה [שם] שקורין ברכות וקללות לפי שנמצא כן במ' סופרים. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בס' תורת האדם שאין לסמוך על ההיא דמ' שמחות משום דתניא במ' ציצית אין מטילין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר, אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התיר לי ציצית לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומרים אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור ע"כ, והשתא קיימינן בטעמא דאבא שאול שצוה להתיר תכלת מטליתו כדרך שצוה לו אביו לפי שהוא סובר שיש בה משום קדושה והלכה כדברי חכמים דתשמישי מצוה נזרקין, ועוד דאפי' אבא שאול מודה בזקן שעשאה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ליה לציצית דהתם ליכא משום קדוש' לפי שהטלית פרוסה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל, אלא משום לועג לרש הילכך לד"ה מטילין תכלת לסדינו של מת, אלא שאבא שאול חושש שלא יצא בציצית שיש לו (מחיוב) [מחיים. כ"ה ברמב"ן שם] משום קדושה, ומטיל ציצית חדש לשם המת, ורבנן שרו בין בשלו בין בחדש, ומ"מ הדבר פשוט שדברי אבא שאול דברי יחיד הם והלכה כחכמים, אלו דבריו ז"ל, אבל עכשיו נהגו שלא להטיל.
האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, ליכא למידק מהכא דערוי כלי ראשון לא ככלי ראשון [הוא] מדלא אשמועינן רבותא טפי שלא יערה על הקערה שהתבלין בתוכה, דאדרבה דוק מסיפא דקתני נותן לתוך הקערה ולא קתני אבל מערה לתוך הקערה שבתוכה תבלין. ומיהו מסתברא דאפי' נימא דערוי כלי ראשון לאו ככלי ראשון הוא, ואפ"ה אסור לערות מכלי ראשון לתוך התבשיל דאפי' לשמואל דאית ליה תתאה גבר ותניא כותיה בפ' כיצד צולין, אפ"ה מבשל מיהא כדי קליפה, דאמרי' התם תניא כותיה דשמואל חם לתוך צונן וכן צונן לתוך חם מדיח ופרכינן אדמיקר לה בלע אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח, אלמא דאע"ג דתתאה גבר כדי קליפתו מיהא מבשל, הילכך אסור, ונפקא מינה נמי שאם עירה רותחין על התרנגולת כדי למלגה שצריך קליפה מפני שהוא מבשל הדם שעל פניה, וא"ת דבפ' כירה [שבת מ"ב.] שרינן לתת מים חמים לתוך צונן ואמאי והא מבשל כדי קליפה, י"ל דבמים שהוא דבר המתערב ליכא למימר הכי. אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, וא"ת דבפ' חבית [שבת קמ"ה:] תנן כל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, וע"כ בכלי שני היה דאילו בכלי ראשון אפי' הדחה אסירא ואפ"ה קתני מדיחין מכלל דשורין לא, והכא גבי תבלין שרי' ליתן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, תי' ר"י ז"ל דהתם מיירי במידי דבר בשול הילכך אין שורין אפי' בכלי שני דמחזי כמבשל, אבל תבלין שעושין למתק את הקדרה לא מחזי כמבשל. רבא גופיה מחו ליה בחסיסי, פירש"י ז"ל קמחא דאבישונא, ול"נ דהא לעיל אסרינן משום דלמא לא בשיל שפיר וליכא מאן דפליג, ולפי' נראה כדברי הריא"ף ז"ל שפי' מצה אפויה שהיו מחזירין אותה לסלתה ובדוכת' דשכיחי עבדי איכא למיחש שלא תתחלף להם בקמח אחר.
<h2>דף מא.</h2>
כלומר לא ס"ל, ואע"ג דתניא כותיה דרב כהנא ס"ל לרב הונא דמתני' פליגא, ומשמע דעולא נמי הכי ס"ל דהא רב אשי דאמר כותיה דרב כהנא מסתברא מדמי חומץ לחרוסת ואפ"ה אמר עולא לעיל א' זה וא' זה אסור משום דלך לך אמרין לנזירא, דאלמא מדינא שרי.
איכא בינייהו צלי קדר, כלומר דלת"ק לא לקי עליה אבל מ"מ איסורא מיהא איכא דצלי מחמת דבר אחר הוא, כדאמרי' בריש פ' כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו אלמא איסורא מיה' איכא, אלא דלת"ק לא לקי עליה ולר' לקי עליה, ושאר משקין נמי לא אצטריך למילף אלא לענין מלקות אבל פשיטא דקאי עלייהו בעשה דכי אם צלי אש, וא"ת והיכי יליף שאר משקין למלקות מק"ו והא אין מזהירין מן הדין, י"ל דגלויי מלתא בעלמא היא דשאר משקין איתנהו בכלל בשול דקרא. אמר רב כהנא הא מני ר"י היא, הקשה הרשב"א ז"ל ולרב כהנא דמוקי לה כר"י, לת"ק האי בשל מבושל מאי עביד ליה דלצלהו ואח"כ בשלו לא אצטריך דהא ממילא קים לן דבישול מבטל אפיה דהא ר' יוסי אמר הכי גבי מצה אע"ג דליכא קרא, י"ל דרב כהנא סבר דר"י מבשל מבושל יליף לה. אבל לא במבושל, פירש"י ז"ל דבשול מבטל ליה מתורת לחם, ולפי דברי רת"ם ז"ל שכתבנו למעלה ע"כ מיירי בבלילתו רכה דאי בלילתו קשה לא נפיק מתורת לחם אבל ר"י ז"ל פי' דאפי' בבלילתו עבה מיירי ולאו [משום] דנפיק מתורת לחם, אלא דפסול מתורת מצה עשירה [דבישול מפיק לי' מתורת אפייה לשוייה מצה עשירה] כאילו לא נאפה, [ה"נ] גבי פסח בשול מפיק ליה מידי צלייה.
יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש, משמע דלא קאי עליה בלאו אלא דמתסר ממשמעותא דכי אם צלי אש, וליכא לפרושי דה"ק דליתיה בכלל נא ומיהו קאי עליה בלאו מדכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש, דא"ה הוה ליה לתנא למיתניה יכול אכל כזית חי יהא חייב משום נא ולא ה"ל למתני סתמא יכול יהא חייב, אלא ודאי ה"ק דלא לקי עליה משום דהוי לאו שבכללות, אבל איסורא מיהא איכא ממשמעותא דכי אם צלי אש. א"ר אכל נא לוקה שתים, נהי דרבא מודה בעלמא דאין לוקין על לאו שבכללות ס"ל דהכא לקי דכיון שפרט הכתוב לאו בנא ומבושל לקי נמי עלייהו משום כי אם צלי אש, ואביי ס"ל דאפי' בכה"ג אין לוקין על לאו שבכללות. א"ד חדא מיהא לקי, פירש"י ז"ל בחי ובחמי טבריא, ולא נהירא דא"כ ברייתא דקתני לעיל יכול אכל כזית חי יהא חייב דלא כאביי ודלא כרבא, ועוד דבסוף פ' המקבל [ב"מ קט"ו.] פליגי רב יהודא ורב הונא דרב הונא אמר חבל ריחים לוקה שתים משום ריחים ומשום כי נפש הוא חובל ורב יהודה אמר חבל ריחים לוקה א' ואמרי' התם לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב יהודה ורב הונא קמיפלגי דאמר רבא אכל נא לוקה שתים וכו' ומהדרינן אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרב יהודה ע"כ לא קאמר רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא, ולפי פרש"י ז"ל היכי קאמר למאי אתא הא אצטריך לחי ולחמי טברי', לפי' פי' רת"ם ז"ל דלכ"ע אחי ואחמי טברי' לא לקי, וכי אמרי' לעיל דפסח שבשלו בחמי טבריה חייב, ממשמעותא דכי אם צלי אש קאמר אבל מילקא לא לקי, דאע"ג דאמרי' התם דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא, היינו משום דלישנא גופיה דלאו הוא, אבל כי אם צלי אש אדרבא לישנא דעשה הוא, הילכך לא מוקמינן ליה לשאר דברים ללאו אלא לאיסורא, ומיהו בנא ומבושל כיון שפרטן הכתוב ס"ל לרבא דלקי עלייהו נמי משום כי אם צלי אש, ואביי פליג עליה, ומיהו לא"ד קמא סברינן דאפי' אביי מודה דלהכי אהני גלויא דנא ומבושל שאם אכל נא ומבושל והתרו בו משום כי אם צלי אש שיהא לוקה כי היכי דאי אתרו ביה משום אל תאכלו נא, וללישנא בתרא מסקינן דלאביי לא לקי כלל משום כי אם צלי אש. שאין ת"ל כי אם צלי אש, אע"ג דאיצטריך כדדרשינן לעיל יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש, אפ"ה הכא סמיכות' קא דרשינן.
<h2>דף מב.</h2>
לאמר לימד על הפרשה כולה שהיא בלאו, אומר ר"י ז"ל דדוקא דומיא דהך ברייתא בדברים שיש בהן לאו הבא מכלל עשה.
ולא במים הגרופין, פי' הריא"ף ז"ל משום שנשאבו בו ביום וקרי להו גרופין לומר דטעם איסורן מפני שהם מתחממים בשעת שאיבתן ע"י תנועתם כדרך מים הנגרין הנשברין בסלעים שהם מתחממין, וגרופין מלשון נחל קישון גרפם, ולפי פי' זה אין ספק דבעיא דעברה ולשה קיימא נמי אמים שלא לנו. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת, פירש"י ז"ל שתהא עוסקת בבצק כל שעה, ולא נהירא שא"כ היה לו לומר שלא תגביה ידה מן העיסה, לכך נראה שחכמים אסרו עליה (שמא) [שלא] תעסוק בדברים אחרים כלל שמא תמשך אחריהם ולא תדקדק בשיעור שהייתה של עיסה, אבל לא אסרו עליה לעסוק בענין התנור בנתים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהא יותר מכשיעור, ולפי' אמרו שלא תגביה ידה מן התנור כלו' שאינה רשאה לעסוק בדברים אחרי' אלא בעסקו של תנור. וצריכה שני כלים א' שמקטפת בו וא' שמצננת בו את ידיה, אפשר שלא חייבו חכמים שתצנן את ידיה אלא לומר שאם היתה מקטפת במים לא תקטף באותם מים שמצננת בהן את ידיה לפי שהן מתחממי' ומחמיצין את העיסה, אבל כל שאינו מקטפת במים לא הצריכה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חימוץ בכך, וכך נהגו. רב אשי אמר עברה ולשה אסור, פירש"י ז"ל דלא דמי לבצקות של גוים דאמרי' דאדם ממלא כריסו מהן דהכא הוא דקנסו רבנן לפי שעברה על דברי חכמים, ולפי דבריו ז"ל משמע דאם לשה בשוגג לא מתסר כדאמר [ביצה י"ז.] בעבר ואפה מי"ט לשבת דלא מתסר אלא במזיד, אלא שאפשר לומר דבההיא דבצקות של גוים מיירי כגון שנלושו בפנינו במים שלנו כמ"ש למעלה בשם ר"ח ז"ל, אבל עסה שנילושה במים שלא לנו לא אסרוה משום קנס אלא משום חשש חמוץ שמתוך שהפושרין ממהרין להחמיץ, שמא נתחמץ ולא מינכר.
אלו עוברין בפסח, פירש"י ז"ל אלו שעוברין עליהן בבל יראה ובבל ימצא, והקשו בתוס' דהא אפי' לאסור אכיל' איצטריך בהני רבויא כדאיתא בגמ', ובל יראה ובל ימצא מנא לן, ובשלמא הנך דהוו חמץ דגן גמור ע"י תערובת איכא למימר דממילא אית לן בהו שיהא עובר עליהן בבל יראה דקרא לא איצטריך בגמ' אלא ללקות עליהן בכזית שיהא בהן היתר מצטרף לאסור, אבל הני דהוו נוקשא בעיניה דלא הוה מתסר כלל אי לאו רבויא דבל יראה ובל ימצא מנא לן, לכך נראה דאלו עוברין אלו מתבערין קאמר, דאע"ג דמדאורייתא לא קאי עלייהו בבל יראה ובל ימצא, מדרבנן מיהא צריכין ביעור, ולא מבעיא לתנא דמתני' דס"ל דהרי אלו כלן באזהרה, אלא אפי' למ"ד דנוקשא בעיניה בלא כלום כיון דאיסורא מיהא איכא צריך בעור, וראיה לדבר מדתנן לקמן בסמוך שיאור ישרף והאוכלו פטור, ושיאור היינו נוקשא כדאיתא בגמ', אלמא אפי' מ"ד פטור ביעור מיהא בעי, דאי לא אמאי ישרף ישהא אותו אחר הפסח ויהא מותר אפי' לר"י, דלא אסר ר"י חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא תלתא קראי ומוקמינן להו לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו, אבל בנוקשא אפי' ר"י מודה, אלא ודאי כדאמרן דלא פלוג רבנן בחמץ אלא הצריכו לבער הכל אפי' נוקשא. [א"ה, ע"ע בדברי רבנו שעל הרי"ף]. ר"א אומר אף תכשיטי נשים, פי' ר"א מוסיף את"ק אפי' נוקשא ע"י תערובת, דאלו לת"ק לית ליה אלא חמץ גמור ע"י תערובת בארבעה מיני מדינה א"נ נוקשה בעיניה בשלשה מיני אומניות, ור"א מוסיף אף תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשא ע"י תערובת סמנין אחרין שמעורבין בו ובג' מסקינן דר"א אפי' נוקשא בעיניה לית ליה, הלכך ע"כ ר' אליעזר גרסי' בחד דוכתא או במתניתין או בברייתא דמייתי בג'. הרי אלו באזהרה, דס"ל לתנא דמתניתין דחמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשא בעיניה בלאו ואנן לא ק"ל הכי וכמ"ש בג' בס"ד.
<h2>דף מב:</h2>
גמ', טיפולן של בנות עשירים שמשיירין אותן לבנות עניים, וא"ת א"כ היינו תכשיטי נשים ומאי מוסיף ר"א, תי' הרז"ה ז"ל דטיפולן של בנות עשירים היינו נוקשא ע"י תערובת סמנין אחרים, וכשהן משיירות לבנות עניים מתוך ששאר הטיפולין דמיהן יקרים חוזרות ונותנות בהן סולת מרובה עד שהוא כולו סולת והיינו נוקשא בעיניה, ור"א מוסיף אף תכשיטי נשים של בנות עשירים עצמן דהוי נוקשא ע"י תערובת.
<h2>דף מג.</h2>
ונותנו לפני כלבו דר"מ לר"י, וא"ת ושאור דר"מ לר"י אפי' באכילה שרי דהא אמרי' בפ"ק דחולין [כ"ג:] דמצה מעליתא היא, י"ל דמדאורייתא ה"נ אבל מדרבנן מיהא אסיר. ואלו נוקשא בעיניה לא קתני, וא"ת ונימא דמ"ה לא קתני ליה משום דכ"ש הוא וכדקאמר ר"נ, י"ל דאי כ"ש הוא הוה ליה לאשמועינן דלית ביה כרת. נפקא ליה מכל מחמצת לא תאכלו, ור"מ נמי נפיק ליה מהאי קרא נוקשא בעיניה וחמץ דגן גמור ע"י תערובת, וא"ת ולוקמיה לחמץ דגן גמור ע"י תערובת דמסקי' דחמיר טפי ונוקשא בעיניה מנא ליה, י"ל דכל מחמצת משמע ליה כל מיני חמץ וה"נ אית לן למימר לר"א אליבא דר"נ דכ"ש נוקשא בעיניה דתרוייהו מפיק להו מכל. אלא טעמא דר"א מכל, וא"ת ובין לר"מ בין לר"א ההוא כל דכי כל אוכל חמץ מאי דרשי ביה, תירץ הרז"ה דכיון דההוא קרא למעוטי כרת מחמץ דגן גמור ע"י תערובת ומנוקשא בעיניה אתא שפיר שייך ביה כל, ומיעוטא הכי מדריש מיניה דמכדי כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אי במחמצת הוא חייב כרת דהיינו נתחמץ ע"י דבר אחר כ"ש בחמץ שנתחמץ מאליו ולמה לי למכתב תו כי כל אוכל חמץ, לאשמועינן כל האוכל הוא בכרת ואין כל חמץ בכרת לאפוקי עירובה לר"מ ולר"א כדאית להו, ומיהו לדידהו דדרשי כל נהי דמעטינהו רחמ' מכרת אכתי קיימי בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, ולרבנן דלא דרשי כל לגמרי מיעטינהו רחמ' בין מלאו בין מכרת, וא"ת ולרבנן כיון דלא כתב בהו רחמ' לאו ל"ל למעוטינהו מכרת, י"ל דסד"א ליהוי תערובת חמץ כחמץ שנתחמץ ע"י דבר אחר שכח אחר מעורב בו ואידי ואידי תערובת הוא, קמ"ל מיעוטא דכי כל אוכל דאפי' (להו) [לאו] נמי לית בהו דכיון דגלי לן קרא במחמצת האמור בכרת שאין בכללו ערוב, ילפינן מיניה מחמצת האמור באזהרתה שלא הזהיר על העירוב ואיידי דכתב כל כתב [נמי] כי כל דליכא למידרש ביה טפי.
<h2>דף מג:</h2>
סד"א כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, וא"ת והיכי תיסק אדעתין למדרש הכי אדרבא נידרוש אפכא דקולא וחומרא לחומרא מקשינן, תי' ר"י ז"ל דמשום דאורחא דקרא דסופיה מפרש לרישיה מ"ה הוה אמינא דבאכילת מצה תלוי דכתיבא בסופיה דקרא, וא"ת ונימא דנשים לא ליתסרו בכלאים דומיא דהך דרשא דהא כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ונימא דהני נשי הואיל ולא מחייבי בגדילים דלא ליתסרו בכלאים דהא מקשינן להו בפ"ק דערכין [ג':] כי האי גוונא דאמרי' התם הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים פשיטא כהנים אצטרי' ליה סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דלא אשתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחייבי בציצית והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לא לחייבו קמ"ל דנהי דאשתרי בעדן עבודה בלא עדן עבודה לא אשתרי, והתם לא דרשינן ליה מרישיה לסיפיה דליכא למדרשיה הכי גבי כהנים, אבל גבי נשים נדרשיניה הכי למשרינהו בכלאים, ואילו בפ"ק דביצה [י"ד:] משמע דלא חזו למידי, ואי בעית למדרשיה מסופיה לרישיה כדדרשינן ליה גבי כהנים, נימא דניחייבינהו בציצית, כך הקשו בתוס' ולא העלו בתירוצא כלום, ולי, ההוא סמיכותא למשרי כלאים בציצית אתא ומ"ה לא דרשינן מיניה תו, דלאו הקישא הוא דנימא ביה אין הקש למחצה, והתם בערכין סד"א בלחוד הוא דאמרי דמ"ה תננהו לכהנים ולאו דאצטריך קרא להכי, ודאמרי' התם קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה בלאו עדן עבודה לא אשתרי לטעמיה קא משני ליה דאכתי מקיים שפיר ולאו דצריכינן להכי.
וכי תימא כי כל ר"א לא דריש ליה והתניא שאור בל תקטירו וכו', בדין הוא דהוה מצי למילף מדתניא כי כל אוכל חלב דאיתיה לעיל, אלא דניחא ליה לאיתויי הך דשאור בבל תקטירו ולאשמועינן שהוא מן האסורין שהתר מצטרף בהן לאסור. שאר בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מניין, לאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית מקצתו היינו מקצת זית ולרבא דלית ליה הכי מקצתו היינו מקצת קומץ והכי איתא בפ' כל המנחות באות מצה [מנחות נ"ח.]. א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר, פי' ר"י ס"ל דלא כר"א דדריש כל ואית ליה דחמץ דגן גמור ע"י תערובת בלא כלום, וכיון דאסיקנא לעיל דנוקשא קיל טפי כ"ש דאית ליה נמי דנוקשא בעיניה בלא כלום, וא"ת והיכי אמר ר' יוחנן הכי והא איהו הוא דאמר הלכה כסתם משנה וסתם לן תנא בתרוייהו הרי אלו באזהרה, י"ל דהאי סתמא לאו דסמכא היא דהא סתם לן סתמא אחרינא בפירקין שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא נוקשא בעיניה בלא כלום, והאי סתמא עדיף טפי דבתרא הוא ובחדא מסכת' יש סדר, וס"ל לר"י דכיון דאדחי סתמא קמא מנוקשא אידחי נמי מחמץ דגן גמור ע"י תערובת אע"ג דחמיר טפי, והדרין לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים. הילכך לענין הלכה נקטינן כר"י, וליתא לסתם מתני' דלא אשכחן אמורא דפליג עליה, דאע"ג דזעירי אמר אף שאור בל תקטירו לאו לאפלוגי עליה דר"י אתא ולמפסק כר"א אלא לומר דלר"א הכי איתא ולאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית, וזהו דעת הריא"ף ז"ל שפסק כרבנן ודלא כסתם מתני', וקיים דבריו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ע"ד שכתבתי, אבל הרז"ה פסק כסתם (מתני') משנתינו דנוקשא בעיניה וחמץ דגן גמור ע"י תערובת הרי הן באזהרה. וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו, פירש"י ז"ל דזעירי ס"ל דמקצתו מנין דאמרי לעיל היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה שאינן מעורבין, וקשיא עליה דא"כ זעירי ס"ל דלא כאביי ודלא כרבא, דלאביי מקצתו היינו חצי זית שאור בלחוד, ולרבא מקצתו היינו (חימץ) [קומץ] שאור ואית ביה כזית, ותו קשיא עליה דאי מדרשא קמייתא מפקינן היתר מצטרף לאיסור דהיינו מקצתו, אמאי קאמרינן כמאן כר"א דדריש כל, כרבנן נמי אתיא דהא אע"ג דלא דרשי רבנן כל, כי כל מיהא דרשי, ומפקי מיניה מקצתו דהיינו היתר מצטרף לאיסור לפי דברי רש"י ז"ל, לכך פי' ר"י ז"ל דזעירי דאמר דאף בשאור התר מצטרף לאיסור מפיק ליה מדתניא בברייתא דלעיל עירובו מנין ת"ל כי כל, ומפרש לה לברייתא כרבא והכי קתני אין לי אלא כולו דהיינו קומץ שלם דשני זתים דאיהו ס"ל דאין קומץ בפחות משני זתים, מקצתו מנין כלו' חצי קומץ והוא דאית ביה כזית ת"ל כל, עירובו מנין כלו' חצי זית שאור וחצי זית מצה ת"ל כי כל, אבל לאביי דמפרש מקצת חצי זית, אין בברייתא זו דין התר מצטרף לאיסור כלל, ועירובו מנין דאמרי' היינו לומר שלא יתבטל השאור בתערובתו, ומ"ה אמרינן כמאן כר"א דדריש כל, דאלו לרבנן אע"ג דכי כל דרשי, מוקמי למקצתו דהיינו חצי קומץ ואית ביה כזית ואין כאן התר מצטרף לאיסור כלל, וא"ת אדמקשי לזעירי (נקטי) [נקשי] נמי לר"י דהא איהו דריש כל דמפיק בפ' בתרא דיומא [ע"ד.] מכל חלב דחצי שעור אסור מן התורה, י"ל דאיהו לא דריש ליה אלא לאיסורא אבל למלקות לא.
<h2>דף מד.</h2>
מקום מגעו אמאי פסול הא ביטל ברובא, זו גרסת רש"י ז"ל, ופי' דס"ל השתא דדמוע דרבנן דס"ל ז"ל שהשום והשמן מעורבין הם עם המקפה, וקשיא עליה דמדאמרי' ונגע טבול יום במקצתו משמע שהשום והשמן בפני עצמן הן, דאי לא, במקצתה הוה ליה למתני, ועוד דקתני סיפא אימתי בזמן שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר טהור, ואי פסול מקום מגעו משום דמוע, אדרבא טפי הוי מדומע בזמן שהן מפוזרים משהן גוש בקערה, ועוד אי משום דמוע הוא אמאי פסיל מקום מגעו ותו לא, או יפסול את כולה או לא יפסול כלל, דפלוגתא היא במ' טבול יום [פ"ג מ"ד] בעיסה מדומעת דמאן דפסיל פסיל לגמרי ומאן דמכשר מכשר לגמרי, לכך פי' רת"ם ז"ל דכשהשום והשמן בעין עסקינן, והכי גרסי' מקום מגעו אמאי פסיל והא לא הוי כביצה, כלו' דהואיל ופחות מכביצה אוכלין לא מקבלי טומאה אלא מדרבנן, אית לן למימר דבטילי לגבי(ה) מקפה, ומשנינן הואיל וזר לוקה עליו בכזית, כלו' הואיל דמקפה עצמה תורת תרומה עליה שהרי זר לוקה בכזית ממנה, לא מבטלי שום ושמן לגבה, דאי לאו מהאי טעמא הוו בטילי לגבי מקפה אעפ"י שיכול ללקטן ולאכלן בפני עצמן כיון שאין דרכן בכך. מאי כזית כזית בכדי אכילת פרס, ואע"ג (דבפ"ק) [דבפרק השוחט, חולין ל"ד:] אמרי' הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי א"פ, ה"מ בסתמא אבל הכא מוקי לה בדאיכא, ולפי פי' רת"ם ז"ל אתי שפיר דכיון דשום ושמן בעי(נ)ן איכא כזית בכדי א"פ, מה שלא היה כן אלו היו מעורבין, והיינו ההיא דבפ' השוחט. וכזית בכדי א"פ דאורייתא היא, פי' אילו איתיה לאסורא בעיניה פשיטא לן דמדאורייתא היא דמשנה שלימה שנינו בפ' אמרו לו [כריתות י"א:] חומר במין א' מבשני מינים שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית בכדי א"פ חייב, אבל ע"י תערובת שקלינן וטרינן הכא. ואלא מאי התר מצטרף לאסור אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי, כך היא הגרסא במקצת ספרי', ומשמע דמשבשתא היא, דאי איתא מאי הוה ס"ד דאביי דפריך לו לרב דימי כיון דלדידיה נמי קשיא, לכך נראה דלאביי ניחא דכי בעי איהו למימר דבכל איסורין שבתורה התר מצטרף לאיסור ה"מ לר"א דדריש כל וס"ל לאביי דר"א יליף כל איסורין שבתורה מחמץ בפסח ושאור, אבל רבנן דלא דרשי כל לית להו התר מצטרף לאיסור אלא בחטאת בלחוד דחולין מקדשים לא גמרי', ומ"ה ניחא ליה לאביי מאי דפליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי, אבל אי כזית בכדי א"פ דאורייתא אמאי פליגי עליה. הנח תרומת תבלין דרבנן, בדין הוא דהוה מצי לשנוייה בדלית ביה כזית בכדי א"פ, ודאותביה נמי משתי קופות בדין הוא דהוה מצי לשנויי מין במינו דבטיל ברובא, דהא למאי דס"ל דבתרומה דאורייתא עסקינן ע"כ כשרבו חולין על התרומה עסקינן, דבדאורייתא אפי' ר"י מודה דבעי רביה כדאיתא בפ' הערל [יבמות פ"ב.], אלא דבעי לשנויי אפי' במין בשאינו מינו כגון קמח חטים בקמח שעורים דלא מנכר.
והאי משרת להכי הוא דאתא האי מבעי לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר הוי יודע דטעם כעיקר והתר מצטרף לאיסור אין תלויין זה בזה, שהרי אתה יכול לומר טעם כעיקר בלא התר מצטרף לאיסור, והתר מצטרף לאיסור בלא טעם כעיקר, טעם כעיקר בלא התר מצטרף לאיסור כיצד, שאם יש כאן התר שקבל טעם מן האסור כ"כ גדול כאילו נתערב שם מן האסור כזית, אע"פ שלא נתערב שם מגופו של איסור כלל, האוכל התר זה בכדי א"פ חייב, זהו טעם כעיקר בלא התר מצטרף לאיסור, שהרי האוכל כזית מהתר זה אינו חייב אא"כ אכלו כולו, לפי שבכלו טעם טעמו של איסור כאלו אכל ממנו כזית, ונמצא שאין כאן התר מצטרף לאיסור כלל. וכן נמי משכחת לה התר מצטרף לאיסור בלא טעם כעיקר, כגון שנתערבו חצי זית שומן וחצי זית חלב שהאוכל זית זה חייב, אבל בטעמו של איסור שאינו מגופו אפשר שאינו חייב כלל, מיהו טפי חמיר טעם כעיקר מהיתר מצטרף לאיסור, דהא אמרי' בסוגיי' דכ"ע מודו דטעם כעיקר אית לן בכל איסורין שבתורה, והיתר מצטרף לאיסור לית לן לכ"ע אלא בחטאת בלבד, ורש"י ז"ל פי' דטעם כעיקר היינו אפי' זית היתר בלבד (הילכך) כיון שכולו קבל טעם מן האיסור, ולפי' כתב דכי פליגי רבנן עליה דר"ע דאמר דנזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית מפת ומיין חייב, היינו דוקא בשלא פשט טעם היין בכל הפת, שאילו פשט בכולו אפי' רבנן מודו ליה דחייב דהא אית להו טעם כעקר, ול"נ דאי הכי כי אמרי' ממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודיה, לא הוה צריכינן למימר מיין לחודיה אלא מפת שקבל טעם מן היין, וכ"ת ה"נ קאמר, לישנא לא משמע הכי, ועוד דא"כ כי אמרי' וכ"ת מיין לחודיה מאי למימרא, למה לן לאהדורי אע"ג דבליעי ליה בפת, נימא דקמ"ל שאעפ"י שלא אכל מן האיסור כזית חייב, אלא ודאי כדאמרן.
<h2>דף מד:</h2>
אלא יליף מגעולי גוים, וא"ת והיכי יליף ר"ע בנזיר טעם כעקר מגיעולי גוים דהא נזיר קיל טפי שאין איסורו איסור עולם ויש התר לאסורו, י"ל דבמדין היו כלים בלועים מיין שאסור לנזיר.
<h2>דף מה.</h2>
חטאת מאי היא דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש, וא"ת דהכא משמע דמחטאת ילפינן התר מצטרף לאיסור, ואלו בפ' גיד הנשה [חולין צ"ח:] משמע דטעם כעקר ילפינן מיניה דאמרי' לא נצרכה אלא לטעם כעקר דבקדשים אסור והכא שרי ובקדשים מנא לן דאסור גלי רחמ' גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, אלמא דטעם כעיקר ילפינן מחטאת [וי"ל] דתרתי שמעת מינה, טעם כעיקר ילפינן מינה שהרי זה שנגע לא בלע אלא הטעם ואפ"ה אסור, ומדדרשינן להיות כמוה ש"מ שכשם שלוקין על זית מחטאת פסולה כך לוקין על זית שנגע בה אע"פ שאין כזית כלו אסור וש"מ דהתר מצטרף לאסור, וא"ת דכיון דתרתי ש"מ מאי חזית דאמרי' דלהתר מצטרף לאיסור הוו שני כתובים הבאי' כא' וטעם כעיקר ילפינן בכל התורה כלה, נימא לר"ע דגיעולי גוים וחטאת שני כתובים הבאים כא' לטעם כעיק' ואין מלמדין, ולרבנן נימא הכי בנזיר וחטאת, י"ל דמשום דטעם כעיקר חמירא לן טפי ילפינן לה בכל התורה כלה, וחטאת אצטריך להתר מצטרף לאיסור למהוי שני כתובים, ומיהו הך סוגיא דאביי היא דס"ל דטעמו ולא ממשו דאורייתא כדאיתא בפ' כל הבשר [חולין ק"ח.]. אבל איכא מאן דס"ל דטעמו ולא ממשו [דרבנן] דחייה לאביי התם, ובפ' גיד הנשה אמרינן לא צריכא אלא לטעם כעקר דבקדשים אסור (מכל) ובחולין שרי, ור"י נמי דאמר בפ' בתרא דע"ז [ס"ז:] טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ולדידהו ס"ל דחטאת נמי בהדי נזיר או געולי גוים הוו להו כמו שני כתובים לטעם כעקר ואין מלמדין. ולענין הלכה רש"י ז"ל פוסק דטעם כעקר דרבנן הלכך אזלינן בספיקיה לקולא, ורת"ם פוסק דטעם כעקר דאוריי' הילכך אזלינן בספיקיה לחומרא, והארכתי בזה בפ' גיד הנשה [חולין צ"ח: ע"ש בחי' רבנו] בס"ד. ואם פסולה היא יאכל כחומר שבהן, זו היא גרס' רש"י ז"ל ומיירי בחטאת ושלמים שאם נבלע החטאת בשלמים שנשחטו מאתמול נאכל כחומר השלמים ואינו נאכל בלילה שאין לילה אחריהן כדאמרי' בריש מכילתין, ואם נבלע בשלמים שנשחטו היום נאכל כחומר החטאת ואינו נאכל למחר, ומיהו לישנא דברייתא לא אתי שפיר דקאמ' עד שיבלע בבשרה דמשמע דמיירי בהתר הנבלע באיסור והדר קאמר יקדש להיות כמוה דמשמע שהאיסור נבלע בהתר.
<h2>דף מה:</h2>
לא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה, פירש"י דקמייתא במקום לישה דהיינו שוליה ודפנות דדפנות בהדי שוליה מקום לישה מיקרי, ובתרייתא שלא במקום לישה דהיינו דפנות ושפתא דאגנא דדפנות בהדי שיפתא שלא במקום לישא מיקרי, וקצרו של דבר לפי פירושו ז"ל דלרשב"א בשוליה אפי' כזית אינו חייב לבער, ובדפנות איכא פלוגתא בין כזית לפחות מכזית, ובשפתא דאגנא אפי' פחות מכזית חייב לבער, ואיכא למידק עלי' דבסמוך אמרי' דשני חצאי זתים בבית צריך לבער משום דזמנין דמכנשי ונפלי אהדדי, ולמה לן האי טעמא הא בית כיון שאינו מקום לישה כלל כשיפתא דאגנא דמי ואמרי' ביה דאפי' פחות מכזית חייב לבער, ואפשר דבצק בקרקעו של בית כיון שעשוי לידרס שם ברגלי אדם מיבטיל לגבי בית כי היכי דמבטיל בדופני העריבה, ומיהו אכתי לא נהירא דכיון דשלש מקומות בעריבה ודיניהן שלשה, ה[י]כי תנא בכל חדא מהנך מתניתא תרי מינייהו ושביק אידך, ואפי' אי גבי הדדי תניא לא הוה ליה למתני כה"ג, ברם נראים דברי ר"ח ז"ל שפי' דבצק שבסדקי עריבה בין במקום לישה בין שלא במקום לישה איכא מיניה שעשוי לחזק העריבה ואיכא מיניה שאינו עשוי לחזק, שכשהסדק רחב ומפולש צריך חזוק, וכשהוא צר ואינו מפולש אינו צריך, וכי מתרצינן כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה, חמירתא הוא דמ[ו]קמי במקום לישה וקילתא שלא במקום לישה, דבמקום לישה אינו מתבטל כ"כ לגבי העריבה לפי שהוא עשוי להתערב עם הבצק בשעת לישה, וקצרו של דבר דתרתי למעליותא בעינן, אי במקום לישה הוא בעי' שיהא פחות מכזית ושיהא במקום העשוי לחזק והיינו חמירתא, ואי שלא במקום לישה הוא בעינן או שיהא במקום העשוי לחזק ובכה"ג מיבטיל אפי' כזית, או שיהא פחות מכזית ובכה"ג מיבטיל אפי' אינו עשוי לחזק והיינו קילתא. ולענין הלכה הריא"ף ז"ל פסק כרב הונא דאמר סמי קילתא מקמי חמירתא, ולפי' לא הביא בהלכותיו אלא לישנא בתרא דר"י אמר שמואל, הילכך נקטינן דכל כזית חייב לבער ופחות מכזית כל שאינו במקום העשוי לחזק חייב לבער, וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חו"מ. אבל יש מן הגאונים ז"ל שפוסקי' כפירוקיה דאביי, דהא רב אשי מפריש למילתיה, ומיהו כיון דאדחייא לה רשב"א כל כזית חייב לבער, ופחות מכזית במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער, במקום שאינו עשוי לחזק במקו' לישה חייב לבער שלא במקום לישה אינו חייב לבער לפי שטתו של ר"ח ז"ל, ולפי שטת רש"י ז"ל כזית בכל מקום חייב לבער, פחות מכזית בשוליה ובדפנותיה אינו חייב לבער, בשיפתא דאגנא חייב לבער, והכי הוא מחוורתא דפסקא וכ"ד הרז"ה ז"ל.
פת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם וכו' ונשרפת עם הטמאה בפסח, פי' אע"ג דנבלה שאינה ראויה לגר לא שמא נבלה ונ"ט לפגם שרי אפי' בחמץ בפסח וכמ"ש למעלה בפ' כל שעה בס"ד, הכא שאני מפני שראוי לחמע בה עסות אחרות, כדאמרי' לעיל דהא שאור לא חזי לאכילה ואפ"ה אסרי רחמ' מהאי טעמא כדדרשי' במכילתא כי כל אוכל מחמצת ונכרתה למה נאמר לפי שהוא אומר כי כל אוכל חמץ אין לי אלא שחייבין עליו כרת שאור מנין ת"ל כי כל אוכל מחמצת, עד שלא יאמר יש לי בדין מה אם חמץ שאינו מחמץ אחרים [חייבין עליו כרת שאור שהוא מחמיץ לאחרים אינו דין שחייבין עליו כרת] לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה ת"ל כי כל אוכל מחמצת. תוספתא. מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער, כלומר שנסרחה קודם הפסח דהוה ליה כחרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו לאחר זמנו, אבל נסרחה בפסח אם נתחמצה ולבסוף נסרחה חייב לבער, דכיון דחייל עלה איסורא לא פקע, אבל נסרחה ולבסוף החמיצה הוה ליה כחרכו קודם זמנו דהא לא חל עלה איסורא, הילכך אינו חייב לבער והכי איתא בירושלמי.
<h2>דף מו.</h2>
לגבל, פירש"י ז"ל גבל המגבל עיסת אחרים בשכר הטריחוהו חכמים לילך למקוה שיעור ארבעה מילין לטבול כליו, ולפי זה כי אמרינן לא שאנו לפניו לא קאי אתפלה ונטילת ידים, ויותר נראים דברי ר"ח ז"ל שפי' שהאוכל חוליו בטהרה אם הולך בדרך כל שיש גבל הלש בטהרה כדי ארבעה מילין לפניו צריך לילך אחריו, אבל טפי לא הטריחוהו רבנן, ולפי זה כי אמרינן לא שאנו אלא לפניו, קאי אכולהו. ולתפלה, פירש"י ז"ל להתפלל בעשרה, ואחרים פירשו לנטילת ידים דתפלה ותרי גווני נטילת ידים, ולאו בעדן צלותא קאמר דהא אמרינן התם [ברכות ט"ו.] דאביי לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן צלותא. אלא שלא בזמן תפלה דאף על גב דבקנוח צרור ועפר סגי, לכתחלה מיהא מים בעינן. והחכם הגדול ר' דוד בר ראובן פירש לענין מתפלל ונצרך לנקביו שאמרו שם בפ' מ"ש [ברכות כ"ג.] שאם אינו יכול לעמוד בעצמו עד פרסה תפלתו תועבה ופרסא היינו ד' מילין. [א"ה בחי' רבנו לחולין קכ"ב: כתב, ויתבאר זה בברכות בס"ד].
מתני'. כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט, פי' כגון שגלגל ממנה כשיעור ונתחייבה בחלה, אבל כל שלא גלגל לא צריכינן להכי אלא מגלגל פחות פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה, דאע"ג דאיפליגו במ' חלה [פ"ב מ"ג] בכה"ג דתנן התם מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה רע"א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה, התם בחול שאפשר להפריש בטומאה, אבל בי"ט הואיל וא"א להפריש חלה בטומאה ד"ה יעשנה קבין, והכי מוכח בירושלמי. לא תקרא לה שם עד שתאפה, פי' דס"ל לר"א שא"א להניחה לבא לידי חמוץ לפי שזהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובב"י, אי משום דס"ל דטובת הנאה ממון וכדידיה דמי, אי משום דאית ליה הואיל ואי בעי(ה) מתשל עליה, הילכך להניחה שתבא לידי חמוץ אסור אבל לאפות את כולן שרי הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה, ולבן בתירא ס"ל דלהניחה שתחמיץ אסור דטובת הנאה ממון, ולאפות את כולן נמי אסור דלית ליה הואיל, הילכך ליכא תקנתא אלא שתטיל לצונן, ור"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליה בבל יראה וב"י ס"ל דטובת הנאה אינה ממון ולית ליה הואיל דאי בעי מתשיל עליה, ולאפות את כולן ס"ל נמי דאסור כדמוכח בברייתא בגמ' דא"ל לר"א לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה דלית ליה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה, הילכך מפרישתה ומניחתה ואם החמיצה החמיצה.
<h2>דף מו:</h2>
גמר'. לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מי"ט לשבת, פי' בשלמא לדידי דאמינא אמרינן הואיל, משום הואיל פקעא ליה איסורא דאורייתא, ונהי דאכתי פש ליה איסורא דרבנן דהא רבא לא קאמר אלא דאינו לוקה, ההוא איסורא דרבנן שרינן ליה משום עירובי תבשילין, אבל לדידך דלית לך הואיל ואיכא איסורא דאורייתא היכי שרינן ליה משום עירובי תבשילין. בשלמא לדידי דאמינא אמרינן הואיל מ"ה שחיט, כלו' דאע"ג דאיסורא דרבנן מיהא איכא שרינן ליה משום הפסד ממונו.
<h2>דף מז.</h2>
ואי אמרת צרכי שבת נעשין בי"ט אמאי לא דחי י"ט, פי' דבשלמא לרבא דאמר אמרי' הואיל ניחא דהכא ליכא הואיל שא"א שיאכל מלחם הפנים בו ביום, ורשב"ג דאמר דוחה י"ט אית ליה דצרכי שבת נעשין בי"ט, ורבה דאמר כת"ק, אבל לר"ח קשיא דקם ליה דלא כת"ק דרבים נינהו, ועוד דלא מסתברא דפליגי ת"ק ורשב"ג בשבות קרובה ושבות רחוקה. ואי אמרת צרכי שבת נעשין בי"ט השתא דשבת בי"ט שרי די"ט בי"ט מבעיא, פי' [בשלמא לרבה ניחא] שאע"פ שסופו לאכלן בי"ט, כיון שבשעת אפיה אינו יכול לאכלן מפני שלא נשחט עליהן הזבח ולא נזרק הדם לא שרי, אלא למ"ד צרכי שבת נעשין בי"ט דליכא למשרי לרבא משום הואיל שהרי בידו לשחוט את הזבח ולזרוק הדם, משום דהוי מחוסר מעשה, ואפי' מאן דאית ליה הואיל, במחוסר מעשה לית ליה, כדמוכח בפ' שני שעירי [יומא ס"ב:] גבי מחוסר הגרלה ומחוסר פתיחת דלתות ההיכל, ודחינן שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה, כלו' שאע"פ שיאכל מהן הדיוט בי"ט כיון שעיקרן לגבוה אסור לאפותן בי"ט, דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו, וה"ט דמ"ד התם [ביצה כ':] דנדרים ונדבות אין קרבים בי"ט.
החורש בשור ובחמור והן מוקדשין, פירש"י ז"ל שלוקה על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך, ועל החמור שהוא קדשי (מ)בדק הבית משום הזיד במעילה שהוא באזהרה, ול"נ דבפ' אלו הן הלוקין [מכות כ"ב.] אקשינן ולחשוב נשבע שלא לחרוש ומשני מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומקשינן והא והן מוקדשין קתני ומשני' בבכור, אלמא לא איירינן בקדשי בדק הבית דאיתיה בשאלה, אלא אינו לוקה משום מוקדשין אלא על השור שהוא בכור, אבל על החמור אינו לוקה שאפי' הוא פטר חמור לא מתסר בהנאה אלא לאחר עריפה, ולמ"ד דמיתסר בגיזה ועבודה קודם עריפה כדאיתא בבכורות [ט':], אם איתא דמילקא נמי לקי, מלאו דלא תעבוד בבכור שורך הוא דלקי, וא"א שילקה עליו שתים, וכ"ת א"כ בצרי להו לאוי, איכא למימר שעל כלאים בכרם לוקה משום ב' שמות שהרי הוא זורע חטה ושעורה וחרצן ולוקה על החטה ועל השעורה שהן כלאי זרעים משום שדך לא תזרע כלאים, ועל החרצן משום לא תזרע כרמך כלאים, והיינו דקתני כלאים בכרם, שאלו לא היה לוקה אלא משום א', הוה ליה למתני וכלאים סתמא, למאי הלכתא קתני וכלאים בכרם, אלא לומר שלוקה עליו משום שני שמות.
<h2>דף מז:</h2>
אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור, י"מ דה"ק אחרישה די"ט לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור דאתי עשה דכסוי ודחי ל"ת די"ט, ול"נ דכי אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת ה"מ היכא דבעדנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים עשה, אבל זה שאין דם צפור עכשיו בפנינו אין עשה של כסוי דוחה לא תעשה, וכי תימא שאם היה לו דם צפור אינו לוקה אף עכשיו לא ילקה, ליתא דאפילו מאן דאית ליה הואיל ה"מ בדבר שיוכל לבוא לידי היתר כגון אופה מי"ט לחול דאי מקלעי ליה אורחים נמצא שלא עשה איסור כלל, אבל כגון זה שא"א לבוא לידי היתר ודאי לא, ועוד דאם איתא דמהאי טעמא אתינן [ע]לה מאי ק"ל טפי בכתישה מחרישה, ואמאי מקשינן כתישה בי"ט מי שרי, דנהי דלא שריא, עשה דכסוי דחי לה כי היכי דדחי חרישה, ועוד דאין י"ט נדחה מפני עשה דהא תנן בפ' כיצד צולין דאין שורפין קדשים בי"ט וילפי' ליה בפ' במה מדליקין [שבת כ"ד:] מקראי, א"נ מדאמר רב אשי התם די"ט עשה ול"ת ואין עדל"ת ועשה, ואע"פ שיש מי שפי' שאינו דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה מכח העשה ומש"ה מקשי' הכא דמילקא מיהא לא לילקי, לא נהירא דאם איתא ישרפו נשים קדשים ביו"ט שהלאו נדחה מכח העשה, ועשה דיו"ט לא חייל אנשים דהו"ל זמן גרמא, אלא עשה ולא תעשה כל חד מינייהו מאלים ליה, שכיון שאחד מהם חל, אף השני חל ג"כ, וכיון שהאחד אינו נדחה אף השני אינו נדחה, אלא ה"פ אחרישה לא ליחייב שמא יזדמן לו דם צפור וחזי ליה והוה ליה חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה, ומ"ה מקשי שפיר כתישה בי"ט מי שרי דכתישא הויא כטחינה וצריכא לגופה היא שמתכוון לעשות עפר, ולא שרי משום צורך כסוי שאין עשה דוחה ל"ת ועשה.
<h2>דף מח.</h2>
ואזהרתיה מהכא לא תעשון כן לה' אלקיכם, וא"ת ולילקי נמי משום נהנה מן ההקדש וכרבנן דאמרי [סנהדרין פ"ד.] הזיד במעילה באזהרה, י"ל דמקלא קלי איסורא, דאפי' למ"ד לעיל בפ' כ"ש דיש שבח עצים בפת, לא אמר הכי אלא כשאבוקה כנגדו ולא שייך למימר הכי בבישול אלא בפת שהוא רואה פני האור, ואע"ג דאמרינן לעיל דתנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת דאפי' לרבנן דשרו הפת אסורה בהנאה משום דהקדש אפי' באלף לא בטיל, איסורא הוא דאיכא אבל מילקא לא לקי, ומיהו אכתי איכא למידק אמאי לא קתני לוקה שש וכגון שבשלו בעצי האשירה שהוא לוקה משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם ומשום לא תביא תועבה אל ביתך וצ"ע, וכיוצא בשאלה זו שאלו בפ' הלוקין [מכות כ"א:] עלה דמתני' דיש חורש תלם א' ולילקי נמי משום זורע בנחל איתן ולילקי נמי משום מזיח החושן מעל האפוד בהליכתו וכיוצא באלו כדאיתא התם, ולא העלו בתירוצן כלום.
מתקיף לה ר"פ דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא דכל חדא וחדא חזיא ליה אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידיה לא חזי ה"נ דלא אמרי' הואיל, וא"ת והא ר"א אית ליה הואיל ואי בעי מתשיל עלה כדאיתא לעיל, י"ל דאיכא למדחי דטעמיה דר"א משום טובת הנאה ממון, וא"ת והיכי דחי' דלר"י אית ליה הואיל והא לית ליה הואיל ואי בעי מתשיל עליה, י"ל דאפשר דס"ל דהואיל ואי בעי מתשיל עליה כמחוסר מעשה דמי וכל היכא דהוי מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל וכמ"ש למעלה. ולענין הלכה בפלוגתייהו דרבא ור"ח, כתב הריא"ף ז"ל דהלכתא כרבא דהא אמר רמי בר חמא דהא דרבא ור"ח מחלוקת ר"א ור"י היא, וקים ליה רבא כר"א, וכיון דק"ל כר"א כדתניא ר"א הלכה כר"א וק"ל הלכה כר' מחבירו נקטי' נמי כרבא, משמע דס"ל ז"ל דאע"ג דדחי ליה רב שישא בריה דרב אידי ואמר דלמא לא היא, לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרמי במאי דדחי רב שישא, דדחיא בעלמא היא, וחזינן נמי דר' ירמיה קבלה ור' זירא דאמר היכי אקבלה הא (ו)אהדר ליה שפיר ר' ירמיה ושתיק ליה, אלא מיהו איכא למידק במאי דקאמר הריא"ף ז"ל דאית ליה לר"א הואיל ואי בעי מתשיל עליה דהא אסיקנא בקדושין [נ"ח:] דטובת הנאה ממון וכיון שכן אית לן למימר דר"א דק"ל כותיה הכי ס"ל, ומנא לן דאית ליה לטעמא דאי בעי מתשיל עליה דהא כיון דק"ל טובת הנאה ממון לא צריכינן ליה, והרמב"ן ז"ל הכריע עוד שהלכה כרבה דהא ר"ח לא סליק ליה טעמיה אלא כי אמר צרכי שבת עושין בי"ט ובודאי לא ק"ל הכי דהא אפסיקא הלכתא בפ"ק דביצה [ד':] כרב דאמר שבת וי"ט נולדה בזה אסורה בזה ואמרי' התם דטעמיה דרב(י) משום הכנה דרבה דדרש והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה לי"ט, דליכא למימר דטעמיה דרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה משום דסבר קדושה א' הן דהא רב הו(נ)א דאמר בפ' בכל מערבי' [עירובין ל"ח:] שתי קדושות הן, אלא משום הכנה דרבה קאמר, והכי איתא התם בעירובין, הילכך כיון דק"ל כרבה שאין י"ט מכין לשבת דבר ברור הוא שאין צרכי שבת נעשין בי"ט, וכ"ש הוא דכיון דאין י"ט מכין לשבת בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה, כ"ש שאין י"ט מכין לשבת בהכנה דבידים, אבל בתוס' בריש מס' ביצה כתבו דאע"ג דממילא אסירא הכנה, (ד)בהכנה דבידים איכא למימר דשריא, ואין טעמם מחוור.
תניא ר"א הלכה כר' אליעזר, הכי ק"ל דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו, אבל מ"ש הריא"ף ז"ל דק"ל בהא כר"א משום דשייכא באידך אחריתי דר"א אומר הסל מצרפן, לא נתבררו דבריו דלא שייכי הדדי כלל דבן בתירא דאמר תטיל לצונן לאו משום דלית ליה הסל מצרפן קאמר הכי, דצרוף סל לא שייך במתני' כלל דלא אצטריך ר"א למימר הסל מצרפן אלא בשעשה עיסתו קבין שלא נתחייבו בחלה בשעת גלגול שהן מתחייבין אחר אפיה בצירוף הסל, (וכל) [אבל] מתניתי' כשגלגל שיעור חלה עסקינן וכמ"ש במשנתינו, ובכה"ג כל ככר וככר הוא חייב בחלה ויכול הוא להפריש מזה על זה ובלבד שיהא מן המוקף. וכתב הרב אלפסי ז"ל דמתני' בחלת א"י שאינה נאכלת בטומאה, אבל בחלת חוצה לארץ דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא אפי לה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן עביד לה כר"א, והשיבו עליו דאפי' ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו, ולאו קושיא היא דהשתא מיהא הא לא חזיא ליה, וכ"ת הואיל ומצי טביל, ליתא דלא אמרי הואיל במחוסר מעשה וכמ"ש למעלה ואפשר עוד לומר שאינו מותר בתרומת ח"ל בטבילה בלבד בלא הערב שמש, דאע"ג דרב עמרם אמר התם בבכורות [כ"ו:] דטמא מת צריך טבילה לתרומת ח"ל ובטבילה בלבד מותר, היינו לפי שא"א לטהר לגמרי מפני שאין לנו הזאה כדאמרי' התם וכי הזאה יש לנו, ור"ע היה סבור להצריכו טבילה מיהת שאין דנין אפשר משאי אפשר, ואסיקנא התם דלית הלכתא כותיה שאחר שאין הטבילה מטהרתו לגמרי אין מצריכין לטהר אותו לחצאין, אבל מי שהוא טמא טומאת הגוף שאפשר לטהרו לגמרי בהערב שמש למה נקל עליו לטהרו בטביל' בלבד, ואע"ג דטמא שרץ נמי אפשר לטהרו לגמרי ואפ"ה לא הצריכוהו כלום, התם ה"ט לפי שאינו בדין להחמי' בטמא שרץ מבטמא מת, כיון שבשניהם לא יצאה הטומאה מגופו, אבל כל שיצאה הטומאה מגופו כיון שאפשר לגמור טהרתו בהערב שמש אין ראוי להתיר בטבילה בלחוד, ומיהו עוד אחרת יש ולא רצה הריא"ף ז"ל לגלותה, דאמרי התם בבכורות [כ"ז:] תרומת ח"ל מבטלה ברוב ואמרי' התם רבה מבטלן ברוב ואכיל לה בימי טומאתו הילכך יכול הוא לקרות שם ולבשל ולאפות, אבל הרמב"ן ז"ל כתב להעמיד דברי הריא"ף ז"ל דאפשר דכי אמרינן מבטלת ברוב היינו לומר שאם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלת כדאמרי' בפ"ק דביצה [ד':] דבדרבנן מבטלין איסורין כה"ג, אבל לבטלה בעירוב בתחילה לא, דלערב בשאר איסורין של דבריהן אין לנו.
<h2>דף מח:</h2>
ר"י אומר תנור מצרפן, פירש"י ז"ל אף תנור מצרפן שר"י מודה בסל ור' אליעזר אינו מודה בתנור, והרמב"ן ז"ל אומר בהפך דר' יהושע תנור מצרפן ולא סל קאמר דרחמ' אמר ראשית עריסותיכם דמשמע שהחלה מן העיסה מפרישין אותה, ור' אליעזר קאמר שאף בסל מצרפן משום דכתי' והיה באכלכם מלחם הארץ דמשמע דמן הלחם נמי מפרישין אותה וכ"ש שהתנור מצרפן וקרוב לעיסה יותר מן הסל.
וכל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חמוץ, יש מפרשים דוקא כשיעור הזה דשלש נשים אבל ביותר מכן אע"פ שעוסקות בו בא לידי חמוץ, דאי לא תימא הכי סדורא דשלש נשים ל"ל, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מה' חו"מ שכל זמן שאדם עוסק בבצק אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, וכ"נ בתוספתא כדבריו, ומיהו דוקא בשיעור עיסה שנתנו חכמים, לפי שבאותו שיעור עסקה של אשה מצילתו מידי חמוץ, אבל ביותר מכן לא, דתניא התם כמה שיעור עיסתו ר"י בנו של ר"י בן ברוקה אומר בחטין עד שלשת קבין ובשעורים עד ד' קבין וכל זמן שהאשה עסוקה בו אינו בא לידי חמוץ, הילכך לדידן דאסיקנא דשיעור עיסה כשיעור חלה בכדי שיעור זה כל זמן שעסקה בו האשה אינו בא לידי חמוץ, ור"ע נמי אפשר דלא פליג אדרבנן אלא אדר"ג בלחוד, וכדתניא בברייתא תניא אר"ע דנתי לפני ר"ג, וכ"ת אם איתא דכל זמן שעסקה בו אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, סדרא דשלש נשים למה לי, נ"ל דרבנן לכתחילה לא שרו טפי מהאי שיעורא שמא תרפא ידיה [מ]לעסוק בבצק תדיר, אבל אי קים לה שלא פסקה מלהתעס' בו אפי' טפי מהאי שיעורא [שרי], א"נ משום דר"ג נקט שיעורא דשלש נשים דלדידיה אע"פ שסלקה ידיה מן הבצק כל שלא שהה יותר משיעור שתי אפיות אינו בא לידי חמוץ, פליגי עליה ואמרי דבשלש נשים ליכא למשרי אלא כה"ג שכל אחת עסוקה בבצק תדיר ואינו מניחתו כלל, ואין הכי נמי דכל שעה שעסוקה בו אינו בא לידי חמוץ, וכשאינה עסוקה בו תדיר א"נ בעסוקה אלא שהוא יותר משיעור עיסה, מסתברא דילפי' שיעוריה מבצק החרש דאמרי' באין שם כיוצא בו דשיעורו מיל, או אפשר דקולא הוא שהקלו בבצק החרש לפי שאינו ממהר להחמיץ ואין למדין ממנה לבצק אחר.
מתני'. שיאור ישרף והאוכלו פטור, מיהא שמעינן דאע"ג דנוקשא בעיניה (ולא) [בלא] כלום, אפ"ה צריך לבערו מדבריהם, דאי לא תימא הכי אמאי ישרף ישהא אותו עד אחר הפסח ויהא מותר, דאע"ג דאית ליה לר"י דרשא דתלתא קראי ומוקי חד לאחר זמנו כדאיתא בפ' כ"ש, ה"מ לחמץ גמור, אבל נוקשא דלית ביה לאו אפי' לתוך זמנו מהיכא תיתי לן איסור' לאחר זמנו, אלא ודאי כדאמרן דכיון דאיסורא מיהא אית ביה מחייב מדרבנן לבעוריה דלמא אתי למיכל מיניה, וליכא למימר דלא מחייב לבעוריה אלא דכיון דלר"י חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה הוא משווה מדותיו לאסור הנאה לאחר זמנו אפי' חמץ נוקשה, והיינו דתנן ישרף לומר שהוא אסור בהנאה כענין ששנינו במ' ערלה [פ"ג] ידלק הבגד כולן ידלקו ולא שיהא צריך ביעור, ליתא דמדר"מ נשמע לר"י דר"מ נמי אית ליה שאור ישרף כדאמרי' לעיל שיאור ישרף דר"מ לר"מ ודר"י לר"י, ור' מאיר ודאי כי קאמר ישרף משום מצות ביעור קאמר, דהא לדידיה אפי' חמץ גמור לאחר הפסח לא מתסר בהנאה דלית ליה דרשא דתלתא קראי כדמוכח בפ' כ"ש, וה"נ איתא בירושלמי, אלא ודאי כי קאמר ישרף משום מצות ביעור קאמר, ומדר"מ נשמע לר"י דנוקשא נמי מחייב לבעורי' מדרבנן, וכבר כתבתי זה למעלה בס"ד.
<h2>דף מט.</h2>
י"ד שחל להיות בשבת וכו' פסק הריא"ף ז"ל כר"א בר צדוק דאמר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנו, ומיהו משיירין מזון שתי סעודות מלפני השבת, וכבר הארכתי בזה בפ"ק בס"ד, והרב אלפסי ז"ל הביא בהלכותיו מאי דגרסינן בירושלמי א"ר לוי האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, וכתב הרז"ה ז"ל דה"מ משש שעות ולמעלה אבל עד שש שעות מותר דבשעת איסור חמץ חיילי אירוסין דמצה, והרמב"ן ז"ל השיב בספר מלחמות ואמר דסוגיא ירושלמית מוכחא דכל היום כולו אסור, וכך היא, אמר ר' לוי האוכל מצה וכו' תני ר"י בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור פי' משום דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ומכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית כדאיתא לקמן בפ' ערבי פסחים, ר' סימון בשם ריב"ל ר' לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדה דר' לוי ולא חמץ מן הדא דר' יהודה בן בתירא, ומקשי ר' תלמידיה דר"י בן בתירא הוה ולא תלמידיה דר' יעקב בר קורשאי כלומר והדבר ידוע שחלוקין עליו חביריו על ריב"ב וליכא דחייש ליה אלא תלמידיו שחוששין לדבריו, ומתרץ אלא דהוה בכור, פי' שנהגו הבכורו' להתענות בע"פ כדאיתא במס' סופרים, אמ"ר מנא ר' יונה אבא הוה בכור והוה אכיל אמ"ר תנחומא לא מן הדה אלא מן הדא דר' אסתניס הוה כד הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא (ולמה) [ומ"ה] לא הוה אכיל ביממא כדי שיכנס למצה בתאוה, זו היא סוגיא ירושלמית ואתה למד ממנה שכל היום אסרו לאכול מצה כדקתני עלה בבן בתירא בין חמץ בין מצה שפי' אסור כל היום, ולפי' היו אומרים על ר' שהיה מתענה בע"פ שלא היה אוכל מצה מדר' לוי, אלו דבריו ז"ל, ולדידי מיהא לא איריא דר' לוי ה"ק שהאוכל מצה בע"פ משעת איסור חמץ כבא על ארוסתו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולר"י בן בתירא שאסור לאכול חמץ כל היום אסור ג"כ לאכול מצה כל היום, ומ"ה הוה ס"ל התם דר' לא הוה אכיל חמץ כל היום מדר"י בן בתירא, מצה נמי לא אכיל מדר' לוי, אבל לדידן דלא מתסר לן חמץ אלא מחצות ולמעלה מדאורייתא א"נ מסוף ארבע מדרבנן, אפשר דמצה נמי לא מיתסרא אלא מהאי זמנא ואילך.
ולשבות שביתת הרשות, פירש"י שהיה הולך להחשיך על התחום ולקנות שביתה לדבר הרשות, והקשו בתוס' דא"כ תקשה למ"ד בפ' בכל מערבין [עירובין ל"א.] דאין מערבין אלא לדבר מצוה, לפי' פי' ר"י ז"ל דלשבות שביתת הרשות היינו שהולך לשבות ברגל עם רעיו וקרוביו כדי לשמוח עמהם. אם עבר צופים, פירש"י ז"ל שם (בפ"ד) [כפר] ול"נ דא"כ הוה ליה למימר וכמדתו לכל רוח כדתני בפ' מי שהיה טמא איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתו לכל רוח, אלא צופים היינו כל מקום סביב ירושלים שהוא יכול לראותה משם, והכי איתא בתוספתא איזהו צופים הרואה ואינו מפסיק. חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה, פירש"י ז"ל מדאמרי' בפ' כ"ש דפסולי קדשים שריפתן בקדש, והקשה ר"י ז"ל אי מדאורייתא מה לי עבר צופים מה לי לא עבר, אלא ודאי מדאורייתא לא מרבינן התם אלא פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים דומיא דחטאת, אבל קדשים קלים שנאכלין לזרים לא מרבינן, אלא דגזור רבנן בהו שתהא שריפתן במקום אכילתן אטו קדשי קדשים, וכי עבר צופים לא הטריחוהו רבנן, ומאי דתנן חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה, לאו למימרא דלא סגיא בלאו הכי דודאי כל ששורפו בירושלים שהוא מקום אכילתו סגי, אלא קל הוא שהקלו עליו שאם רצה שורפו מעצי המערכה ולא מעצי עצמו, דכיון שהחזיק בדרך הוה ליה כאכסנאי ועשאוהו כציקנין כדאיתא בפ' כיצד צולין. ולפני הבירה, בפ' טבול יום [זבחים ק"ד:] פליגי בה מאי בירה דרבא בר בר חנא אר"י מקום יש בהר הבית ובירה שמו ור"ל אמר אף כל הבית כלו קרוי בירה שנא' אל הבירה אשר הכינותי. וחכ"א בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה, אומר ריב"א ז"ל דמפורש בירושלמי דמשום דבשר קדש לית ליה תקנתא בביטול החמירו בכזית, אבל חמץ דאית ליה תקנתא בביטול לא החמירו עד כביצה. תניא אר"י, צ"ע אמאי לא מייתי תניא נמי הכי מהך (דרבא) [דהכא] לרב חסדא.
א"ר כהנא אי לאו דנסבי כהנתא לא גלאי, משמע שלא היה כהן, וה"נ מוכח בפ' הזרוע [חולין קל"ב.] דאמרי התם רב כהנא אכיל בשביל אשתו, ודאמרי' נמי בפ"ק דקדושין [ח'.] דרב כהנא הוה שקיל בפדיון הבן, בשביל אשתו היה לוקח כי ההיא דפ' הזרוע [שם] ודקאמר רב כהנא בפ' ערבי פסחים פשוט נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא אנא, לא שהיה כהן אלא שהיה שמו כך, א"נ תרי רב כהנא הוו.
<h2>דף מט:</h2>
לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות, כתבו בתוס' דהכא משמע דגבאי צדקה עדיפא ממלמדי תנוקות, הילכך צ"ל בהא דאמרי' בפ' השותפין [ב"ב ח':] והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע אלו גבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד [אלו מלמדי תינוקות] דזהר הרקיע עדיף מזהר הכוכבים, ע"כ, והיה זה זר אצלי כמה שנים, עד שראיתי בחכמת תכונת הגלגלים שהדבר כן, שהכוכבים מקבלין אורן מאור השמש ולפי שהרקיע גוף דק ובהיר מאד אינו מקבל אורה ממנו, אבל הירח והכוכבים מתוך שהן גופים עבים מקבלים אורו כמו שאנו רואים שאור השמש ניכר יותר באבנים ובארץ ממה שהוא ניכר במים ובאויר, ונתבאר שם הענין בדבר שאין בו ספק, וכתבתי זה להודיע שדבר השם בפיהם ז"ל אמת.
עם הארץ מותר לנחרו בי"ה שחל להיות בשבת, פרשה הרי"ף ז"ל כגון שהיה רץ אחר הזכור ואחר נערה המאורס', ולא מחוור דאי הכי אפי' ת"ח נמי, אלא בלאו הכי נמי קאמר, ובודאי דלאו דוקא, שאין דמו של עם הארץ מסור בידינו, ואדרבה ההורגו נהרג, אלא מתוך ששונאים ת"ח עמי הארץ מגזמים בהם, תדע דאמרינן נמי עם הארץ מותר לקרעו כדג ומגבו, ואין (כאן) [בין] שפיכות דמים בסיף ובחנק לקריעתו כדג ומגבו היתר ואיסור, אלא גוזמא בעלמא היא, אבל רב שרירא גאון ז"ל פרשה בתשובה דה"ק, אוי לו לעם הארץ שפעמים שבורות שלו גורם לו למות מיתה מנוולת שעמיותו מביאו לפעמים לרוץ אחר נערה המאורסה אפי' בי"ה שחל להיות בשבת ואין ממתינין להמיתו וממיתין אותו מיתה מנוולת [ולא] כשאר הרוגי ב"ד שבוררין להן מיתה יפה, וכן מה שאמרו ע"ה אסור לאכול בשר הכי נמי קאמר אוי לו לעם הארץ שפעמים יש לו בהמות ועופות ומתוך עמיותו שאינו יודע לשחוט ולבדוק אסור לאכול מהן, וכ"ד הרב אלברגלוני ז"ל. אין מקבלין ממנו עדות, הקשה הריא"ף ז"ל מדאמרי' בפ' חומר בקדש [חגיגה כ"ב.] כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע"ה כמאן כר"י כלומר דחייש לאיבה כדאיתא התם [אלמא] מקבלינן סהדותא מינייהו, ותי' דע"ה דהתם לא דמי לע"ה דהכא, דאלו ע"ה דהתם מיירי דאע"ג דליתיה בתורה, בדרך ארץ ובמצות מיהא איתיה ומ"ה משום איבה מיהא מקבלינן מינייהו, אבל ע"ה דהכא מיירי דליתיה לא בתורה לא במצות ולא בדרך ארץ, ולפי דבריו ז"ל צ"ל דכי קתני אין מקבלין ממנו עדות דמשמע דקבולי הוא דלא מקבלינן אבל דיעבד מיהא עדותו עדות, לאו דוקא דהא ע"ה כי האי פסול לעדות כדאמרי' בספ"ק דקדושין [מ':] כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א אינו מן הישוב אר"י ופסול לעדות, אלא ע"כ לאו דוקא אין מקבלין, דמפסל נמי פסיל, ודאמרי' נמי התם כמאן כר"י, לאו למימרא דרבנן פליגי עליה דלא אשכחן בהא פלוגתא כלל, ואשכחן האי לישנא במידי דלית ביה פלוגתא כדאמרי' [שבת ס"ז.] כמאן תלינן קיבורא בדקלא כמאן כי האי תנא, ואמרי' נמי [סנהדרין נ"ב:] כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כמאן כי האי תנא, זו היא שיטתו של הריא"ף ז"ל. אבל רש"י ז"ל פי' שם [בפרק חומר בקודש] דהא דהכא פליגא אדר"י ותרווייהו מודו בע"ה דליתיה בתורה אבל בד"א ובמצות מיהא איתיה וכל כי האי גוונא כשר לעדות, אלא דס"ל לרבנן דלכתחילה לא מקבלינן מיניה ולר"י דחייש לאיבה מקבלין, והאידנא דמקבלינן סמכינן אדר"י, וזה נראה יותר נכון. וי"א [אף] אין מכריזין על אבדתו, וא"ת והיאך הוא יודע שהיא של ע"ה, יש לומר כגון שרואה שיירא של ע"ה עוברת ונפל מהם, א"נ [יש] לומר שאם ראה בהמתו תועה בין הכרמים אינו חייב לחזור אחריה ואשכחן בב"מ [א"ה, עיין הגהות גליון אלפס על הרי"ף כאן וכן הוא בפי' "הכותב" שבעין יעקב ע"ש] לשון הכרזה שפי' לחזר אחר האבידה, אבל מי שבאת אבדה של ע"ה לידו ואיתיה הכא וקא בעי לה ודאי מהדרינן ליה.
<h2>דף נ.</h2>
אלא הרוגי לוד. אמרו בהגדה שלא רצו לשתות בכלי זכוכית צבועים [ו]בשעת השמד היה והוי כערקתא דמסאנא, ורש"י ז"ל לא פי' כן. אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק, ולית ליה הא דאמרי' באגדה ויעשו בניו לו כן כאשר צום אמר להם כל מי שנשוי כנענית לא ישא את מיטתי, א"נ אפשר דאיהודה הוא דקא מתמה שגבר באחיו וזכה לצאת ממנו כתר מלכות.
מתני'. מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושין, פי' עד חצות תלי במנהגא אבל מחצות ולמעלה איסורא נמי איכא ושמותי משמתינן ליה כדאיתא בגמ', ומאי דמחמרינן טפי בע"פ משאר ערבי י"ט, מפרש בירושלמי דה"ט משום דזמן פסח מחצות ואילך, ואמרי' נמי התם דאף בשאר ימות השנה ביום שיחיד מביא קרבן אסור בעשיית מלאכה, ומקשי התם א"כ כל היום של ע"פ יהיה אסור, ומשני לפי שאינו רשאי להקריבו עד לאחר חצות, ומקשי' תו א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום (ו)[י]אסור לעולם במלאכה, ומשני תמיד התור' הוציאתו מן הכלל דכתיב ואספת דגנך אם כל ישראל ישבו בטלים מי יעשה להם דגן, זו היא שקלא וטריא ירושלמית, וכתבו בתו' דמהך שקלא וטריא משמע דמדאורייתא אסור, ואפשר דמדרבנן אלא דמסמכי לה אקראי, וכתב הרז"ה דכיון דמשום פסח הוא דאסור, האידנא דליכא פסח לא שני לן בין ע"פ לשאר ערבי י"ט, והשיבו עליו דאפ"ה כיון שנאסר, אע"פ שבטל טעם, איסורא לא בטיל עד שיעמוד ב"ד ויתיר, שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדאיתא בדוכתי טובא, וה"נ משמע מדאמר בפ' ע"פ לא יאכל אדם עד שתחשך ומספקא לן אי משום מצה אי משום פסח ואמרי' עלה דר"י נשיאה הוה יתיב בתעניתא כולי יומא קסבר דמשום פסח הוא וסבר לה כמ"ד מודה ר"י בן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר, ואם איתא אדרבא כיון דמשום פסח הוא לא היה לו להתענו' כלל שהרי בזה"ז אין פסח נוהג, אלא ודאי כדאמרן, וכ"ד הריא"ף ז"ל שהביא משנתינו ומאי דאתמר עלה בגמרא, וכן העלו בתוס', וכ"ש שאפשר לפום גמ' דילן דמאי דמחמרינן טפי בע"פ הוי טעמא משום דמרובה במצות דאיכא מצה ומרור שטרחתן מרובה וכדברי רש"י ז"ל. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו וכו', מתניתין בשדעתו לחזור מתוקמא, וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דחולין [י"ח:] דר"ז כי סליק להתם אכל מוגרמתא דרב ושמואל ומקשינן התם ור"ז לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ומסיק רב אשי ה"מ כשדעתו לחזור ור"ז אין דעתו לחזור הוא, ופשטה דמתני' נמי הכי מוכח ומ"ה קתני דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין מדינא כיון שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וממקום שעושין למקום שאין עושין אע"ג דמדינא עושה כיון שדעתו לחזור, אפי' הכי אל ישנה אדם מפני המחלוקת וכיון דמפני המחלוקת הוא ולא מדינא, נ"ל דדוקא בפניהם הוא דמתסר הא בצנעה שרי ובגמ' אאריך בזה בס"ד.
<h2>דף נ:</h2>
גמרא. מאי איריא ע"פ אפי' ע"ש ועי"ט נמי, כלו' ודאי מנהגא דאסורא לא אסר מידי אלא במקום שיש בו עקר איסור אי מדאורייתא אי מדרבנן והם רוצים להחמיר יותר כדי להזהר מן העברה, ומשום דבע"פ מחצות ולמעלה איכא איסורא, מהני מנהגא למיסר טפי, (ולאו) [ולהאי] מילתא מאי אריא ע"פ אפי' ע"ש ועי"ט אית בהו עקר איסורא ומשום לתיה הוה ליה למכללינהו בהדי ערבי פסחים דהא מנהגא נמי אסר בהו, ומשני דלא אפשר למכללינהו דלא דמו, אי משום דקדים איסוריה דהוי מחצות אי משום דחמיר [ד]משמתינן עליה, אבל אפשר דאי נהוג איסורא בע"ש ועי"ט מקמי זמן איסורייהו מהני, כיון שיש בהן עקר איסור, א"נ דכיון [דלא חמיר איסוריה דלא משמתינן עלייהו, אי נהוג מקמי הכי לאו כלום הוא, וכך נראה לי דכיון] דבזמן איסורא לא משמיתינן עליה אלא דאמרי' דאינו רואה סימן ברכה לעולם, לא חמיר לאקבועי מנהגא דאיסורא טפי מיניה, וראיה לדבר ממוצאי שבת דאמרי' ביה אינו רואה סימן ברכה לעולם ואפ"ה אמרינן בירושלמי דאי נהגו נשי [דלא] למעבד עבידת' טפי משיעורא דיתפני סדרא (היינו) [אינו] מנהג, וכתיבנא ליה בסמוך בס"ד.
העושה מלאכה במוצאי שבתות, פי' דוקא עד שישלימו ישראל תפלתן אבל בתר הכי לא מתסר, והכי איתא בירושלמי נשיא דנהיגן דלא למעבד עובדא באפוקי שבתא אינו מנהג, עד דיתפני סדרא מנהג, בשני ובחמישי אינו מנהג, עד דתתפני סדרא דתעניתא מנהג, [וכתב הרב אלפסי ז"ל] וכי אמרינן נמי ובכל מקום שיש נדנוד עבירה לאתויי תענית צבור, דוקא עד דתתפני סדרא דתעניתא כדאיתא בירושלמי, אבל מקמי הכי לא שאין תענית צבור אסור בעשיית מלאכה כדאמרי' בפ' הקורא את המגילה עומד ויושב [מגילה כ"ב:] יום שיש בו בטול מלאכה כגון תענית צבור כלו' שאם היו מאריכים את הסדר היו מתבטלין ממלאכה לפי שהוא יום שעושין בו מלאכה, ומאי דאמרי' לקמן אין בין תשעה באב לתענית צבור אלא שזה מותר בעשיית מלאכה וזה אסור בעשיית מלאכה כלומר דתשעה באב מותר ותענית צבור אסור, היינו דוקא תעניות האחרונות השנויות בפ' [קמא] דתענית [י"ב:] אבל שאר תעניות לא מתסרי בעשיית מלאכה. כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה, וא"ת דרב יהודה גופיה אמר בפ' היה קורא [ברכות י"ז.] דכל העוסק שלא לשמה נוח לו שלא נברא, י"ל דגווני טובא איכא בשלא לשמה, דההיא דהתם מיירי שהוא עוסק בתור' כדי לקנתר ולהתגדר וכיון שכוונתו לדבר עבירה נוח לו שלא נברא, אבל הכא שאינו מתכוון לדבר עבירה ולא מצוה אלא דומיא דשפל ונשכר דאמרינן. שכר אשתו מתקולתא, כלו' מטוה וקורא לו כן לפי שהיא משתכרת לפי המשקל שעושה ממנו כדאמרי' בכתובו' [ס"ד:] כמה עושה לו משקל חמש סלעים ביהודה, ולפי שמתבזה על כך שמגלה זרועותיה בשעת טויה ושכרה מועט, קאמר שאינו רואה סימן ברכה לעולם, כך פי' ר"ח ז"ל. מגדלי בהמה דקה, ודאמרי' הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה ואמרי' נמי למה נקרא שמן עשתרות שמעשרו' את בעליהן, התם בחורשין אבל בישוב לא. רת"ם ז"ל.
בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידון, בפ"ק דשבת [י"ט.] אמרינן דאין מפליגין בספינה פחות משלושה ימים קודם לשבת ומצור לצידון אפי' בע"ש והני אחמור עלייהו ואתו לקמיה דר"י וא"ל דכיון דאבהתייהו קבילו עלייהו אנהו נמי מחייבי. אתו וא"ל לרב יוסף א"ל ניכלה זר באנפייהו, נ"ל דר"י הוה ס"ל דמנהג בטעות הוה ולא משום מגדר איסורא לפי שהדבר שקול ואיכא למיחש להכי ולהכי דכי היכי דאיכא לאחמורי כי היכי דלפרשו מדגן, ה"נ איכא לאמנועי משום דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, הילכך כיון שהדבר שקול מנהג בטעות הוא, דהוה ס"ל דאורז מ[י]ן דגן הוא ומנהג בטעות לא חיישינן ליה כלל, ומ"ה אמר נכליה זר באנפייהו דכי תנן נותנין עליו חומרי מקו' שהלך לשם דוקא ביודעים שהדבר מותר אלא שרוצים להחמיר על עצמן, ואקשי אביי עליה דאפ"ה אין אדם רשאי להתירו בפניהם כל היכא דהוו אינשי דמסרכי מילתא למילתא (כ... דמנהג) [דברייתא נמי במנהג] בטעות הי' ואפ"ה קתני דא"א רשאי להתירו בפניהם שכיון שהם סבורים שהוא אסור אם יתירוהו בפניהם אף הם יתירו ד"א שהוא אסור, ואסיק ר"א דהא ודאי לאו מילתא מציעתא היא אלא תליא להאי גיסא או להאי גיסא, דאי רובא אורז אכלי לאו מנהגא דטעותא היא אלא משום מגדר איסורא דטפי איכא למיחש שלא תשתכח תורת חלה ממאי דאיכא למיחש דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב הילכך לא נכלה זר באנפייהו, וה"ה דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ע"פ הדברים שנפרש לפנינו בס"ד, אלא משום דרב יוסף נקט האי לישנא תפסינן לישניה, וה"ה נמי דאי מחצה על מחצה הוא לא ניכלה זר באנפייהו כי היכי דלא ליסרכו מילתא, אלא משום דא"א לצמצם נקטינן אי רובא אורז אכלי ואי רובה דגן אכלי, ואי רובה דגן אכלי נכלה זר באנפייהו דמנהג טעות הוה וטפי איכא למיחש לתקלה דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ממאי דאיכא למיחש למאי דמסרכי ומדמו מילתא למילתא, והקשו בתוס' והיכי איכא למיחש להכי הא אפי' ס"ל דאורז חייב בחלה אין מפרישין ממנו על שאינו מינו, ותירצו דבבלול מפרישין וכמ"ש בפ' כ"ש בס"ד, ואיכא למיחש שמא יפריש ממקום אחד מן העיסה שהוא רובו אורז על מקום אחר שבה שהוא רובו דגן.
<h2>דף נא.</h2>
וכ"ע לא והתניא רוחצין, כבר פירשתי בהך ברייתא דדברים המותרים מיירי במי שנוהג איסור בדבר אחד שהוא מותר וטועה בו שהוא אסור, וקאמר דבכותאי ודכוותייהו אין מתירין אותן בפניהם, ולפ"ז איכא למידק מאי קא מקשינן מהך ברייתא דרוחצין שני אחים וכו' דהא ודאי לאו מנהג בטעות הוא דהא אמרי' דאנהו גזור בשני אחים משום בעל אחותו, והרמב"ן ז"ל כתב בס' המלחמות דהאי נמי מנהג בטעות הוא, ואינו נוח לי דהא וגזור קאמרי ולא אמרי' דטעו בהכי ולפי' נ"ל דכי אמרינן אי אתה רשאי להתירו בפניהם כללא הוא דלכותאי ודכוותייהו אין אומרים להם בכל דבר שמחזיקין אותו באיסור שהוא מותר כדי שלא יפרוצו, ואפי' דבר שנהגו בו אבותיהם איסור משום מיגדר מילתא והן סבורין עכשיו שהוא אסור מן הדין אין מגלין להם צד קולה שבו לומר שלא מן הדין הוא אסור אלא משום מנהג בלבד, והיינו דמותבינן [מהני רבנן] (מתני' דרוחצין) שאעפ"י שלעזה עליהם מדינה לא רצו לומר להם מותרים אתם כלו' אף אתם מותרים בכך מן הדין אלא שאבותיכם נהגו להחמיר על עצמן, אלמא דלאו בכותאי בלחוד אמרי' דאי אתה רשאי להתירן בפניהם אלא אפי' לכולי עלמא נמי, דאי לא הוה ליה למימר הכי כדי שלא תלעיז עליהם מדינה, ומשני דבני מדינה נמי ככותאים דמו, ובודאי דהני רבנן לא הוו ידעי רבנן במנהגייהו, דאלו הוו ידעי לא הוו עבדי הכי אי משום חומרי מקום שהלך לשם אי משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, ומ"ה לא מקשינן היכי עבדי הכי כדמקשינן ברבה בר בר חנא, דפשיטא לן דלא הוו בקיאים במנהגיה שהרי לא הרגישו בדבר כלום, עד שלעזה עליהם מדינה, אבל עליה דרבא בר בר חנא מקשינן דכיון דמכי עיילי הני רבנן כסייה, אלמא קים ליה במנהגייהו, ועוד דודאי יודעין היו בני א"י שבני בבל היו נוהגין איסור בתרבא דאיתרא, ומ"ה מקשינן עליה היכי עביד הכי.
ורבה בר בר חנא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, נ"ל דבין שנאמר דבני בבל נהגו איסור בתרבא דאיתרא משום חומרא בעלמא או משום דס"ל דמדינא אסור כדשקלינן וטרינן התם באלו טרפות [חולין נ'.], שפיר מקשי אמאי לא נהג חומרי מקום שהלך לשם, לפי שכיון שנהגו בני מתא כדברי האוסר עשאוהו כרבם שתלמידיו ואנשי מקומו נוהגין כמותו בין להקל בין להחמיר, כדאמרי' [שבת ק"ל.] דבמקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל, וכל שהם נוהגים איסור בדבר אחד זה הוא כאלו קבלו עליהם לנהוג באותו איסור עליהם ועל כל הנלוים עליהם וכל הנכנס באותו מקום אם אין דעתו לחזור אסור באותו דבר מן הדין, ומ"ה מקשינן היכי אכל רבה בר בר חנא תרבא דאיתרא בבבל, דהוה ס"ד שלא היה דעתו לחזור וכי היכי דתנן במתני' דכל שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא ואפי' בצנעה, הכי נמי כל שאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא אפי' בצנעה, דחד טעמא הוא, ומשני' דדעתו לחזור הוה הילכך מדינא שרי ומפני המחלוקת ליכא דהא בצנעה הוה אכיל ליה, וכ"ת א"כ היכי אמר אביי דשוינהו ככותאי הא מדינא הוה ליה למכסייה כדי שלא ישנה מפני המחלוקת, ליתא דכיון דבצנעה הוה אכיל ליה דאיהו לא ידע דלעיילוהו לגבי, אפי' מצאוהו יושב ואוכל לא היה מחלוקת נופל בכך בין ת"ח, שכבר הם יודעים שבדין היה עושה, ומ"ה אמר אביי דשוינהו ככותאי שאין מתירין בפניהם מה שהם סוברים שהוא אסור כי היכי דלא ליתו לסרוכי מילתא למילתא, וכ"ת והיכי אמרינן דכשדעתו לחזור [דכיון] דלא מיתסר אלא מפני המחלוקת בצנעה שרי, והא אסיקנא בדרב ספרא דהוה ידע בקבועה דירחא דבישוב אסור ובודאי דדעתו לחזור הוה, דאי לא כיון דבבבל הוה אפי' במדבר הוה אסיר ואפ"ה אמרינן דבישוב אסור, י"ל דלא דמי מלאכה לאכילה דמלאכה קלא אית ליה וכל בישוב מפרסמא מילתא, מה שאין כן באכילה, ואפשר ג"כ שמלאכתו של רב ספרא היתה מלאכה מפורסמת שא"א לעשותה בצנעה, ועובדא דרמי בר תמרי דהוה אכיל כחלי דפומ[ב]דיתא כדאיתא בפ' כל הבשר [חולין ק"י.] והקשו עליה מדתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ואהדר דחוץ לתחום אכלינהו, בדין הוא דתוך התחום נמי הוה שרי בצנעה אי הוה דעתו לחזור, אלא דבעי לשנויי דאפי' אין דעתו לחזור נמי הוה שרי דחוץ לתחום אכלינהו, כנ"ל. ונמצינו למדין בתורת המנהגות, שכל מנהג איסור שהוא בעיר א' כל שאינו מנהג בטעות אלא שהחמירו על עצמן לעשות סייג לתורה או בדבר שהוא מחלוקת ונהגו כדברי האוסר, כל בני העיר חייבין בו מן הדין משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך, וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב בו ג"כ, ואפי' בצנעה, עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת, דבכה"ג פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם כדמוכחא ההיא דפ"ק דחולין, וכן כל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ואין דעתו לחזור לעירו הרי הוא כבני העיר, אבל הנכנס מעיר אחרת ודעתו לחזור לעירו, בכה"ג לא חיילי עליה חומרי אותו מקום מדינא, אלא שאין לו לשנות מפני המחלוקת, ובכה"ג בצנעה שרי, אבל מנהג שהוא בטעות אינו חייב להתנהג בו, אלא דבכותאי ודכוותייהו אינו רשאי להתירו בפניהם אבל נוהג התר בצנעא בתוך ביתו אפי' דירתו קבועה בתוך העיר, זהו הדרך שבררתי בדברים הללו. [א"ה, וע"ע בתשו' רבנו סי' מ"ח]. ירושלמי. ר"א ברבי בון כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטעה בו באיסור נשאל ומתירין לו, וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונהג איסור נשאל ואין מתירין לו, ונראה לפי הירושלמי דבמאי דאמרי' נשאל ומתירין לו אפי' בכותאי אמרי' הכי, דכיון שבאין ליש(ר)אל מתירין להם ואין לחוש לסרכא שכבר הדבר מרופה [בר"ן הג' מסופק] בידם שהרי באין ליש(ר)אל עליו, ומלמדין אותם כל עיקרי הדברים שלא יסרכו ולא יסתבכו בהן, שאין לך לומר דבבני תורה קאמר, דאי הכי מאי אריא נשאל אפי' כי לא נשאל נמי, אלא משמע דאפי' בכותאי וכיוצא בהן אם נשאלו מתירין להם, ומיהו לפום גמרין משמע דוקא בבני תורה אבל בכותאי לא אפילו באו לישאל, דהא בכמה דוכתי אשכחן שאף כשהיו שואלין לא היו מתירין להם לפי שאינן בני תורה ואף במי שלא היו נוהגין בו לא אסור ולא התר כדמוכח בפ' תולין [שבת קל"ט.] בעובדא דבני בשכר, עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה מיירי, ונשאל דקאמר נשאל לחכם כעין [היתר] נדרים שכל שנהג אסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג בו התר צריך שאלה, והכי מוכח בפ' בתרא דנדרים [פ"א:] דאמרי' התם מאן תנא דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בו היתר כדי לבטלן משום שנא' לא יחל דברו, והיינו לישנא דנשאל ולא קאמר שאל. ודאמר אביי כיון דאנן כייפינן להו, ה"מ לענין הוראה משום דבני א"י סמוכין ועוד דאוירא דא"י מחכים, אבל לענין אפקועי ממונא אדרבא בני בבל עדיפי מפני שראש גולה הי' עמהם כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין [ה'.] פשיטא מהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק מהתם להכא מאי, ודקאמר נמי עבדינן כותייהו לא דייק הכא, דעבדי כותייהו הוה ליה למימר ולא עבדינן, אלא דמשום דהך לישנא שייך שפיר בפ"ק דחולין גבי מוגרמתא דרב ושמואל, נקטיה נמי הכא.
<h2>דף נא:</h2>
ר"ש אומר כל הספיחין אסורים חוץ מספיחי כרוב, פירש"י ז"ל כל הספיחין אסורין לאחר הביעור חוץ מספיחי כרוב לפי שהן מתקיימין ואינן כלין לחיה מן השדה, וחכ"א כל הספיחין אסורין דכיון דאליבא דר"ע ספיחין אסורין מדאורייתא, גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחין דעלמא, אבל אליבא דרבנן דס"ל שאין ספיחין אסורי' אלא מד"ס כדאיתא בת"כ, לא גזרינן דבדרבנן לא מחמרינן, והשיבו עליה אי לאחר הביעור קאמרי א"כ לרבנן דפליגי עליה דר"ע ספיחין אפילו לאחר הביעור שרו מדאורייתא, והיאך אפשר והא כתיב את ספיח קצירך לא תקצור, ואע"פ שלא לאסור ספיחין לגמרי בא הכתוב אלא לומר שלא תקצור אותה כדרך שאתה קוצר את שלך אלא שיהא יד כל אדם שוה בו, וכך פרשה רש"י ז"ל בפי' התורה, וה"נ מוכח מת"כ, מ"מ למדנו מן הכתוב שקדושת שביעית נוהגת בספיחים וכיון שכן למה לא יהו אסורין לאחר הביעור כשאר פירות שביעית שאע"פ שלא ליקטן משלו אלא כזוכה מן ההפקר אפ"ה חייבין בביעור, ואני אומר א"כ תמה על עצמך לר"ע נמי אמאי מצריך ולא נאסוף את תבואתנו לספיחין שהם אסורים, תפוק לי מאת ספיח קצירך, אלא אי מהתם הוה אמינא דספיחים שאסר' תורה לא מחמת עצמן, דלא חשיבי ולא מקרו תבואה, אלא מפני הרמאים שיהו זורעין וקוצרין ואומרין ספיחין קצרנו, ולפי' הפקירתן תורה ואסרה שלא לקצור כדרך הקוצר את שלו אלא כזוכה מן ההפקר, ולתקנתא דרמאי בהכי סגי שאע"פ שאין צריכין ביעור כיון שהם הפקר מה תעלה יש להן שיערימו, ולפי' הוצרך ר"ע להטעינן ביעור מקרא דלא נאסוף את תבואתנו שאף לענין ביעור חששה תורה לרמאין, ולרבנן דפליגי עליה דלא דרשי ליה להכי, הספיחין צריכין הפקר אבל אם זכה מתוך שדהו כזוכה מן ההפקר אין צריכין ביעור, ועוד הקשו עליו אי טעמא דרבנן דאמרי חוץ מספיחי כרוב היינו טעמא לפי שהוא מתקיים בארץ ה"ל לאפוקי נמי הנהו (דמאי) [דמני] התם בפ"ז דשביעית [מ"ב] שאין להם ביעור לפי שהן מתקיימין בארץ כגון עקר הלוף השוטה ועקר אדברנא ואחריני דמני התם, ועוד דרבנן דפליגי עליה דר"ש וגזרי ספיחי כרוב אע"פ שהן מתקיימין אטו שאר ספיחי, ה"נ הוה להו למגזר בהנהו דמני התם, ואני אומר דהנהו דמני התם לאו אורחייהו שיהו להן ספיחין, וכ"ת אפ"ה נגזר מתקיים בארץ אטו שאין מתקיים כי היכי דגזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין, ליתא דכי גזרינן הכי ה"מ בספיחין דאי הוה פטרי ספיחי כרוב מביעור לא הוה משמע להו לאנשי דפטורה דידהו מפני שהכרוב מתקיים בארץ אלא מפני שאין ספיחין חייבין בביעור, ואתו למפטר נמי שאר ספיחין, ומ"ה לא מחייבי רבנן דבר המתקיים בביעור אלא ספיחין, ור"ש נמי לא אצטריך לאפוקי הנהו דמני התם דאפי' רבנן דפליגי עליה נמי מודו בהו.
ועוד הקשה רת"ם ז"ל דבפ"ק דמנחות [ה':] משמע דספיחין אפילו קודם הביעור אסורין דפרכי' התם מה למנחת העומר דשביעית שכן מת(ו)רת חדש ומתרצינן בשביעית, ופרכינן מה למנחת העומר דשביעית שכן מתרת ספיחין ומפרקי' כר"ע דאמר ספיחין אסורין, והא זמן עומר ודאי קודם שעת הביעור הוא שהרי באותו זמן תחלת קציר וא"א שיהא כלה מן השדה עד לאחר מכן הרבה, וש"מ דלר"ע דאמר ספיחין אסורין אפי' קודם הביעור הן אסורין, תי' הרמב"ן ז"ל דלשאר שני שבוע הכי נמי שאינו כלה מן השדה עד לאחר הפסח הרבה, אבל ספיחי תבואה שבשביעית הרי הן גדלין מן הזרע שנפל בקרקע בשעת קצירה של אשתקד ואפשר שהן מגיעין לקצר [בחנוכה] (בחצבה) או קודם לכן, ונמצא שהעומר קרב לאחר שעת ביעורן, אבל רת"ם ז"ל פי' דלר"ע דאמר ספיחין אסורין אף קודם הביעור הן נאסרין, דגזרת הכתוב היא כדדריש ליה מקרא דלא נאסוף את תבואתנו, חוץ מספיחי כרוב דלא אסרה תורה ספיחין אלא דומיא דזריעה כדסמיך ליה הן לא נזרע, וכרוב דמי לאילן כדאמרי' התם [כתובות קי"א:] קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולין בו בסולם, ה"נ דינא דאורייתא לר"ע, ור"ש ורבנן פליגי אליביה דר"ש לא גזר ורבנן גזרי ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין דבני זריעה, ורבנן דפליגי עליה דר"ע ס"ל שאין הספיחין אסורין קודם הביעור אלא מד"ס כלו' מפני הרמאין שלא יזרעו ויאמרו ספיחין הן שעלו מאליהן, אבל אחר הביעור הכל מודים שאסורים מן התורה שכיון דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור הרי נתנה תורה לספיחין דין שביעית לכל דבר, וקודם הביעור הוא שאמרו שאין איסורן אלא מפני הרמאין, ולפי' אמרו בירושלמי כל הספיחין אסורין חוץ מן העולים בשדה בור בשדה ניר בשדה כרם בשדה זרע, שדה בור דלא משגח עליה, שדה ניר דהוא בעי מתקנא חקליה, שדה כרם שלא לאסור כרמו, שדה זרע שאינו רוצה כלו' שבשדות הללו אין לחוש לרמאין.
ואיכא למידק אשמעתין דאלו ר"ש קאמר הכא כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב [ובמס' שביעית קתני רש"א כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב] שאין כיוצא בהן בירקות שדה. ואני אומר דלפי פירש"י ז"ל לא קשיא מידי, דכי קאמר הכא כל הספיחין אסורין היינו אחר הביעור, והתם איירי קודם הביעור שאסרו חכמים ללקוט פירות שביעית מן המשומר וליקח אותם ממי שהוא חשוד לשמרן, כדתנן ברישא דהך מתני' התם הפיגם והירבוזין וכו' ונקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר, והדר תני התם כל הספיחין מותרין כלו' ליקח מכל אדם שסתם ספיחין אינן באין אלא מן המופקר, חוץ מספיחי כרוב שאינן גדלין אלא בגנות וחיישינן דלמא מן המשומר נינהו, אבל לדברי רת"ם ז"ל שפי' דספיחין אסורין אפי' קודם הביעור ואין בהם היתר בכלל היכי משכחת לה שיהיו מותרין, תרצו בזה דהתם בספיחין שגדלו בששית בהתר ונכנסו לשביעית, ומ"ה שאר ספיחין שרו דלא אתו לאחלופי בהנהו שגדלו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים, אבל ספיחי כרוב שגדלין הרבה בזמן מועט אינו ניכר בין גדל ערב שביעית לגדל בשביעית, והכי איתא בירושלמי אר"י כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן ברם הכא כלו' בספיחי כרוב שמא ילך ויביא מן האסור ויאמר מן האמהו' הבאתי, ואחר הביעור עסקי' דאי קודם הביעור אפי' ספיחי כרוב שגדלו בשביעית מותרין לר"ש כדמוכחא שמעתין. ותמיהני וכי גדלו בששית מאי הוי והא ירק בתר לקיטה אזלינן ביה, לפי' נ"ל דר"ש ורבנן דהתם דפ"ט דשביעית תרוייהו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"ע דס"ל שאין הספיחין אסורין קודם הביעור אלא מד"ס, וקאמר ר"ש דכיון דלא אסרי רבנן אלא מפני הרמאין, ספיחי ששית שנכנסו לשביעית מותרין קודם הביעור שניכרין הן שלא נזרעו בשביעית, חוץ מספיחי כרוב שא"א לעמוד עליהן, ורבנן ס"ל דכיון דגזור רבנן בספיחין לא פלוג בהו, ור"ש ורבנן דהכא פליגי אליבא דר"ע דס"ל דספיחין אסורין מדאורייתא, וזה עולה יפה לפי שטתו של רת"ם ז"ל.
רבא א' לעולם אסיפא [וה"ק] ואין בזו משום שנוי המחלוקת, נ"ל דרבא נמי מודה דאל ישנה אדם מפני המחלוקת ארישא קאי דההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין כיון שדעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מדינא אלא משום דאל ישנה אדם מפני המחלוקת כמו שפירשתי למעלה, אלא דאביי ס"ל דלא קאי ארישא כלל דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואינו עושה נותן מקום למחלוקת, ואפ"ה כיון דמדינא חייב כיון שדעתו לחזור לא חיישינן למחלוקת, ורבא ס"ל דאע"ג דמדינא חייב כיון דחיובא לאו מדאורייתא הוא אי איכ' למיחש למחלוקת חיישינן ליה, אלא דליכא למיחש ביה דאין בזו משום שנוי המחלוקת הילכך אל ישנה אדם אסיפא נמי מקיים ומיהו עיקריה ארישא, ולא פירש"י ז"ל כן. כגון אנא דידענא בקביעא דירחא, פי' רת"ם ז"ל דלא בסוד העבור קאמר דהא בני בבל נמי בקיאי בקבועא דירחא ואפ"ה עבדי תרי יומי כדאיתא בריש ביצה [ד':], אלא שהיה במקום ששלוחי ב"ד של תשרי מגיעין שאין עושין אלא יום אחד, והלך למקום שלא היו מגיעין אלא שלוחי ניסן, ואמרי' בפ"ק דר"ה [כ"א.] מכריז ר' (ינאי) [יוחנן] היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו תשרי ליעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי, ומ"ה מבעיא ליה אי שרי למעבד במדבר, ואסיקנא דבמדבר שרי, והא דבעינן הכא מדבר ואלו בפ' כל הבשר [חולין ק"י.] בעובדא דרמי בר תמרי אמרי' חוץ לתחום אכלתינהו כלו' בחוץ לתחום בלחוד סגי, התם ה"ט לפי שלא היה אותו מנהג אלא בפומבדיתא בלבד, אבל הכא שהיו נוהגים כן ברוב הגולה, כי הוי חוץ לתחום עיר א' מאי הוי, הא הוה ליה תוך תחום עיר אחרת, ומ"ה לא שרי אלא חוץ לתחום העיירות כולן, וכגון זה נקרא מדבר.
<h2>דף נב.</h2>
נשמתיה מר שמותי, מיהא משמע דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובברכות [י"ט.] נמי אמרי' דבכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב, ואיכא למידק דבפ' כירה [שבת מ':] אמרינן דהמבשל בחמי טבריה לוקה מכת מרדות מדרבנן, ובדוכתי' טובא נמי אמרינן הכי אלמא מלקא אין שמותי לא, י"ל דבמידי דהוי (מקריא) [עיקריה] מדרבנן דכי עקר ליה קא עקר לכולי מצוה משמתינן ליה, כגון הא וכדאמרינן נמי את מי נדו את ר"א בן (בנר) [חנוך] שפקפק בנטילת ידים, וכדאמרי' בפ' בתרא דמ"ק [כ"ז:] רב המנונא איקלע לההוא מתא שמע(ו) קל שיפורא דשכבא חזא הנך אנשי דעבדי עבידתא אמר ליהוו הנך אנשי בשמת', אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות, כי ההיא דהמבשל בחמי טבריא וכי ההיא דגזינוהו לגפא דבפ' שילוח הקן [חולין קמ"א:].
ר"א אומר אוכלין על הראשון ר"י אומר אף על האחרון, וא"ת בשלמא ר"א שפיר קאמר דראשון שנאסר מפני שכלה מינו מן השדה אוסר את כולן בנ"ט, אלא ר"י מאי טעמיה דשרי אף גוף אותן שכלו, תי' ר"י ז"ל דבדרשא דקרא פליגי, והכי משמע בת"כ דתניא התם מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, כלה מן השדה כלה מן הבית, מכאן אמרו חכמים הכובש שלשה כבשים בחבית אחת ר"א אומר אוכלין מן הראשו' ר"י אומר אף מן האחרון ר"ג אומר וכו', ובהא פליגי דהאי מן השדה יתירה הוא, ר"א סבר למיסר אתא דאי לאו האי קרא ה"א שאותו (קבלה) [הכלה] מן השדה בלבד הוא אסור אבל אינו אוסר אחרים בטעמו, לפי שאין איסור זה דומה לשאר אסורי' שהרי אף לאחר הביעור מותר ובלבד שיפקירנו, ואפשר שאפי' לא הפקירו אינו אסור אלא מדבריהם כמ"ש לפנינו בס"ד, ומ"ה ה"א דדוקא גוף המין שכלה צריך ביעור אבל אין טעמו שנבלע באחרים מצריך אותם ביעור, קמ"ל מן השדה שאף הטעם מצריך ביעור למין שנבלע בו, ור"י ס"ל דא"א שהטעם צריך ביעור שכיון שאינו בעין הרי הוא כמבוער, ואדרבא קרא למשרי אתא, ולמשרי מין שאינו כלה הבלוע מטעם מין שכלה לא אצטריך קרא דפשיטא שהטעם חשוב כמבוער, אלא למשרי אף מין הכלה הבלוע מטעם מין שאינו כלה אתא, וה"ק כל שיש באותו המין טעם ממה שבשדה תאכלהו אע"פ שגופו כלה מן השדה, ור"ג ס"ל דלמשרי מין שאינו כלה הבלוע מטעם מין שכלה אתא, ורבינו נסים פי' במגילת סתריו, דראשון היינו אותו שנכבש א', ואחרון היינו אותו שנכבש אחרון, וטעמיה דר"א משום דס"ל דראשון בלחוד נותן טע' במיני' אחרים, אבל אותו שנכבש לאחר מכן לא, הילכך אם כלה מן השדה אותו שנכבש ראשון אוסר הכל, אבל האחרון אינו נ"ט כראשון, ואם כלה מין האחרון מן השדה אינו אוסר אותו שנכבש ראשון, ור"י ס"ל שאף האחרון נ"ט בראשון, וכי קאמר אף על האחרון לחומרין אמרה דס"ל דאף כשהאחרון כלה אין אוכלין אף מן הראשון, והכי איתא בירושלמי מ"ט דר"א הראשון נ"ט באחרון, ומ"ט דר"י האחרון נ"ט בראשון כלומר אף האחרון, ור' יהודה דמתני' דלחומרין אמרה ס"ל כר"י, ור"ג ס"ל שהגוף שכלה אסור אבל הטעם הוי כמבוער.
<h2>דף נב:</h2>
עד שיכלה אחרון שבה פירש"י ז"ל אחרון שבכל שלש ארצות, ול"נ מדתנן בפ"ט דשביעית [מ"ב] למה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל א' וא' עד שיכלה האחרון שבה רש"א לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה, אלמא דלת"ק שלש ארצות שבכל א' חלוקות הן לביעור, ור"ש נמי מודי ליה בשלש ארצות שביהודה, אלא ה"פ שלש ארצות בכל א' וא' היינו שבכל א' וא' יש שלש ארצות חלוקות לביעור והן הר ועמק ושפלה, ואוכלין בהר שביהודה עד שיכלה האחרון שבהר שבה, וכן בעמק שבה, וכן בשפלה שבה, וכן הדרך שבעבר הירדן ובגליל, ודאמרינן דאין חיה שביהודה גדלה על פירות שבגליל, היינו לומר שאין חיה שבהר שביהודה גדלה על פירות הר שבגליל, אבל מהר לגבעה אפי' ביהודה גופיה אינה גדלה, והיינו דמסקין שמעתין בהך ברייתא דתניא סי' להרים מילין סי' לעמקים דקלים סי' לשפלה שקמה ונפקא מינה לענין שלש ארצות שבכל א' וא', והיינו דבירושלמי מייתי עלה דהך מתניתין דשלש ארצות לביעור ההיא ברייתא דסי' להרים מילין, וקאמר אית דבעי מימר לענין הדין אתמר כלו' שלענין שלש ארצות אתמר אותו סימן, והאי דלא אמרינן הכי בגמ' דילן משום דאליבא דר"ש ליכא חילוק ארצות אלא ביהודה, ובעי למנקטא בכל דוכתא אליבא דכ"ע.
מתבערין בכל מקום שהן, פירש"י ז"ל שנותנין אותן למרמס חיה ובהמה, ול"נ דהא כ"ע מודו דלאחר הביעור מותרי' לעניים, דהכי תנן התם [שביעית פ"ט מ"ח] מי שהיו לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור וכו' העניים אוכלין לאחר הביעור אבל לא העשירים דר"י ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין לאחר הביעור, פי' עניים כל שלקטו אותן משדות אחרים ועשירים כל שלקטו אותן משדותיהן שר"י אוסר אותן לאכול מהן ואע"פ שלקטו אותן שם כזוכין מן ההפקר, מפני שנראה כאוכל תבואת שדהו ולא מן ההפקר, ור' יוסי מתיר שאינו חושש לכך, אלמא לאחר הביעור שרו לאכילה, ובתוס' נמי תניא מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול, ויחזור ומכניס בתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו, אלמא אין ביעור פירות שביעית אלא הפקר, ואפשר דה"ט דקרא לרשב"א דאמר יחזרו למקומן ויבערו, שכיון שהביעור אינו אלא הפקר רצתה תורה שיזכו באותן פירות בני העיר, ומיהו אע"פ שאין שעת הביעור אוסרת פירות שביעית באכילה, היינו דבהפקר סגי, אבל אם עכבן בביתו לאחר הביעור ולא הפקירן אסורין באכילה, והיינו דמוכח בדוכתי טובא דפירות שביעית לאחר הביעור אסורין באכילה, ואפשר שהאיסור הזה אינו אלא חומרא מד"ס, והכי מוכח מדתנן במס' שביעית כל שהחזיקו עולי בבל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל ולא נעבד, הרי שהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מהעבודה, מפני שאיסור האכילה לאחר הביעור אינו אלא מדבריהם, והכי מוכח בירושלמי דגרסי' התם חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא אמר לאיתתיה אפקין חלתא, אמרה ליה ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא, אמר (לא) [לה] חלה דבר תורה, שביעית מן ר"ג וחביריו, או אפשר שאמר כן אליבא דר"ש דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדרבנן כדאיתא בפ"ק דקדושין [ל"ח:].
<h2>דף נג.</h2>
מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ, פירש"י ז"ל שנראה כמקדיש בשר זה עכשיו, ופי' ג"כ שלא התנדב כדרך המתנדבים דכיון דלא קרא עליו שם מחיים א"נ קורא לו שם בשעת צלייה הוי שלא כדרך המתנדבים, ול"נ דמדקאמר דנראה כאוכל קדשים בחוץ משמע דבפנים כה"ג שרי, ואמאי כיון דאקדשי' הרי הוא קדוש לדמיו ולא מצי למיכליה בלא פדיון, ועוד מאי קשיא ליה למאן דמתניה לה כר"ש דהא אע"ג דליכא למיחש שמא הקדישו מעכשיו משום דהוי שלא כדרך המתנדבים, אפ"ה בדין הוא דליתסר כי היכי דלא לימרו מחיים אקדשיה וסופו הוכיח שעשאו מקולס, ופשטו נמי הכי משמע דמהאי טעמא קפדי ביה, דהא אסיקנ' דגדי מקולס אפי' בסתמא, לפיכך פי' בתוס' דכי אמרי' שנראה כאוכל קדשים בחוץ ה"ט דכיון דאמר בשר זה לפסח נראה שהקדיש בהמתו מחיים, ולר"ש ליכא למיחש להכי שאפי' הקדישה מחיים להקדישה ולאכלה בחוץ שלא כדרך המתנדבים היא, ולא הוי הקדש, דשמעינן ליה דאמר בפ' בתרא דמנחות [ק"ט.] הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנו בבית חניו יקריבנו במקדש רש"א אין זו עולה, וכיון דשמעינן ליה לר"ש עלה דההיא (דקרי עליה) [דהרי עלי] מנחה מן השעורים דכל שלא התנדב כדרך המתנדבים פטור, ממילא ידעינן (דמאן) [דמאי] דפליג עלייהו דרבנן באומ' הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנו בבית חניו טעמיה מפני שלא התנדב כדרך המתנדבים, וה"ה למקדיש ע"מ להקריב ולאכול בחוץ שאין בדבריו כלום, הילכך לדידיה ליכא למיחש שלא לאכול גדיים מקולסים, והא דמייתי הכא ההיא דאר"ש גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורים, ולא מייתי מאי דפליג עלייהו דרבנן באומר הרי עלי (מנחה) [עולה] ע"מ שאקריבנו בבית חוניו, משום דבאידך מפרש בהדיא דטעמיה לפי שלא התנדב כדרך המתנדבים, זו היא שיטתם ז"ל, ומ"מ נ"ל דמשום דבבשר איכא הך חששא דא"ל דמחיים אקדשה לבהמה נקטא בהכי, אבל ה"ה נמי דאיכא למיחש דלמא השתא מקדיש ליה הקדש דמים, דאי לא תימא הכי למאי צריכינן גבי חטי לטעמא דעבידי אנשי דמנטרי חיטייהו לפסחא, אלא ודאי כדאמרן.
<h2>דף נג:</h2>
ר"ש בשטת ר' יוסי אמרה, ואע"ג דר"י אף בגמר קאמר ותרווייהו חיילי, ה"מ התם דתרי מילי קאמר ואפשר לשניהם לחול, אבל הכא דחדא מילתא היא וסוף דבריו פי' לתחלתן, כיון דס"ל כר"י דאף בגמר דבריו אדם מתפיס אין בדבריו כלום. מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לתוך כבשן האש, פירש"י ז"ל מה ראו שדרשו וחי בהם ולא שימות בהם, ול"נ דהא ק"ל כר"א דדריש בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך כדאיתא בפ' כ"ש, ועוד דהא התם פרהסיא הוה ובפרהסיא כ"ע מודו דיהרג ואל יעבור, לפי' פי' רת"ם ז"ל דצלם שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הות אלא אנדרטי שעשה לכבודו, והכי נמי משמע מפשטיה דקרא דכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגוד, משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו, ומ"ה קאמר מה ראו, ומשני דכיון שראו שהיה מתכוין להרבות כבוד עצמו ולמעט בכבוד שמים מסרו עצמן לתוך כבשן האש מק"ו מצפרדעים שמסרו עצמן להרבות בקדוש' השם, ובהכי אתי שפיר הא דאמר בפ' אלו נערות [כתובות ל"ג:] אלמלא נגדו לחנניא מישאל ועזריה פלחו לצלמא, ואי ע"ז ממש הוה ח"ו, ואחרים פי' דהכא ה"ק מה ראו שלא ברחו כמו שעשה דניאל שקיים בעצמו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, וכך הוא במדרש שהלכו ופזרו עצמן בין האוכלוסין והוו אמרינן והן ידיע להוי לך מלכא די לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגוד, ואמרו לו ליחזקאל שהיה אומר להם שהיה מקובל מישעיה חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא [אמר לון ומה אתון אמרין אמרו ליה] אנן בעין דניתן ביה פגם דנהוי תמן ולא נסגוד ליה בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל, ודאמרי' בפ' אלו נערות אלמלא נגדו וכו' פלחו לצלמא, אפשר דלאו דוקא אלא גוזמא בעלמא.
אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא, פי' ברכת האור ודאי לא ברכת הנהני' היא שלא תקנו ברכת הנהנין בהנאות שאין נכנסות לגוף, שהרי רחץ בחמין או בצונן ונהנה או נשבה הרוח ונהנה ממנה אינו מברך, וכ"ש באור שאין נוגע בגוף כלל לא תקנו ברכת הנהנין אלא בדברים הנכנסים בגוף כאכילה ושתיה, וריח נמי נכנס לגוף הוא, אבל ברכת האור ברכת השבח היא כברכת של יוצר המאורות, וכ"ת כשם שמברכין ברכת של מאורות בכל יום למה אין מברכין ברכת האור בכל לילה, לא דמי שהנאת המאורות פוסקת לגמרי בלילה ומתחדשת בכל יום, אבל תשמישו של אור ואורו משתמשין בו ביום ובלילה לפי' שאין לברך עליו בכל לילה כענין שאמרו [ברכות נ"ג.] הנכנס לחנותו של בשם והריח אפי' יושב כל היום אינו מברך אלא ברכה אחת, וכענין שאמרו [ברכות נ"ט:] בברכות השבח שאין מברכין אותן אלא לפרקים שהרואה את הים הגדול אינו מברך אלא (כשעמד) [כשעבר] שלשים יום שלא ראהו, וה"ט [דמאן] דאמר שאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת [שכיון שתשמישו תדיר אין מברכין עליו, שאין בו שום שינוי בין יום אחד לחבירו, אלא במוצאי שבת] מפני שתחלת ברייתו הוא וראוי לברך עליו כענין שאמרו [שם] הרואה חמה בתקופתה ומזלות כסדרן וכוכבים במסילותן אומר ברוך עושה בראשית, אבל במוצאי יום הכפורים דליתיה להאי טעמא אין מברכין לפי שלא נפסק תשמישו של אור, שאעפ"י שאין מתעסקין בו בידים בשבת וי"ה, מ"מ הרי נשתמשו לאורו, ומאן דס"ל דמברכין נמי על האור בי"ה, ס"ל שכיון שאין מתעסקין בו בידים, כשחוזרין להתעסק בו ראוי לברך עליו ברכת השבח, ומסקנא דמברכין עליו בי"ה מהאי טעמא, ומיהו אור היוצא מן העצים ומן האבנים אין מברכין עליו, לפי שמה שמברכין על האור בי"ה ה"ט מפני שפסקנו מליהנות בו ועכשיו אנו חוזרין ליהנות ממנו, ואור היוצא מן העצים ומן האבנים הרי לא היה בעולם כלל, אבל במ"ש אעפ"י שלא מן השם הוה ראוי לברך עליו, אפ"ה מברכין בו מפני שתחלת ברייתו הוא. וכיון דאסיקנא דבמוצאי י"ה אין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים, מסתברא נמי שישראל שהדליק מגוי שאין מברכין עליו, דאע"ג דאסיקנא בפ' אלו דברים [ברכות נ"ג.] דבמ"ש מברכין עליו משום דכי קא מברך בתוספת דהתירא קא מברך, ליכא לברוכי עליה בי"ה דהוה ליה תוספת שלא בא לעולם עד עכשיו (באור) [והו"ל כאור] היוצא מן העצים, ומן העקר שמעורב בה אין מברכין שהרי לא שבת ממלאכת עבירה, ולפי' נהגו במקומותינו להדליק במוצאי י"ה כ"א נר מעששיות של בה"כ שהדליקו אותן מבעוד יום ומוליך כ"א נר לביתו בידו כדי שלא יצטרכו להדליק מגוי לפי שאין מברכין עליו במוצאי י"ה וכדכתיבנא, אבל עכשיו מברכין על העיקר המעורב בנר זה שהדליקו, ששבת ממלאכ' עבירה, כ"כ הרמב"ן ז"ל בליקוטיו במ' ברכות.
<h2>דף נד.</h2>
אלא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה, וא"ת אמאי חשיב ליה כבני שעיר והא לא אשכחן בשום דוכתא דקרי לבן אשתו בנו, ועוד דבפ' יש נוחלין [ב"ב קט"ו:] מוכח מהאי קרא דבני בנים הרי הן כבנים, וכיון שכן מנא לן דבא צבעון על אמו דלמא לפי שהיה בן בנו של שעיר מני ליה בהדי בניו, י"ל דאין ודאי אי לאו משום דבני בנים הרי הם כבנים משום דהוה בן אשתו לא הוה מני ליה בהדי(ה) בניו, ומ"ה מוכח מיהא שפיר בפ' יש נוחלין דבני בנים הרי הם כבנים, ומיהו אי מהאי טעמא בלחוד כי היכי דמני ליה לענה הכי נמי ה"ל למימנוייה לאיה, אלא ודאי לפי שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה מנה לענה בבני שעיר טפי מאיה.
<h2>דף נד:</h2>
אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, פירש"י ז"ל מתוך שהוא טבעני ואין צריכים לגשמים, ול"נ דאכתי אמאי ליכא ביה תענית צבור על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור, וכ"ת תעניות דצרות לא חמירי כולי האי כתעניות דגשמים, ליתא דהא תנן התם [תענית י"ח:] סדר תעניות אלו האמורין ברביעה ראשונה אבל צמחים ששנו מתריעין מיד, אלמא טפי מחמרינן בהא מתעניות גשמים שאין מתריעין בהן בראשונות אלא באחרונות, ואמרינן נמי התם בימי ר"י נשיאה הוה מותנא גזר תלת עשר תעניתא, נראה שהן כתעניות של גשמים שהן שלש שלש ולבסוף שבע, והראב"ד ז"ל פי' דמ"ה אין תענית צבור בבבל לפי שמתוך שיש שם צנה יותר מארץ ישראל א"א להם בלא נעילת הסנדל ומתוך שהם עניים א"א להם בלא עשיית מלאכה, נראה שדעתו ז"ל דכיון דלא אפשר לקיומינהו בבבל לכלהו דיני תענית צבור בטלינהו לגמרי, וכן נמי כיון דאיכא דוכתא בחוצה לארץ דלא אפשר, לא אמרינן היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר אלא בטלינהו לגמרי, ודכותה אשכחן בתלמודא דקרי לכולה ח"ל בבל, והרמב"ן ז"ל פי' דה"ט דאין תענית צבור בח"ל משום דליכא ב"ד דאנן הדיוטות אנן, ומדינא לא מתכשרי לשום ב"ד אלא דבמילתא דשכיחא כהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו כדאיתא בפ' המגרש [גיטין פ"ח:], ולא מיקרי תענית צבור אלא כשב"ד שיכול לגזור על הצבור גזרוהו דהכי תנן התם בפ"ק כשב"ד גוזרין תענית על הצבור שהצבור חייב בגזרתו ונגררים אחריו, וכדאמרי' בתענית [כ"ד.] דבי נשיאה גזור תעניתא לא אודעינהו לר"י ור"ל למחר אודעינהו ואקשי' מדק"ל כל תענית שלא קבלו מבעוד יום לא שמיה תענית ומהדרי' דאינהו בתרייהו גרירי, אבל בבבל דליכא נשיא ולא ב"ד אע"פ שכל אחד מקבלו עליו, תענית יחידים הוי ולא תענית צבור, והכי איתה התם בירושלמי הנך תענית דידן לא תענית אינון למה דלית נשיא גבן א"ל ר' אבא לר"י נשיאה פוק עמן וצערך עביד.
פירש"י ז"ל אין תענית צבור בבבל לאכול מבעוד יום ולאסר במלאכה ושאר חומר האמור שם, ולאו למימרא דט' באב הוי כתענית צבור ליאסר במלאכה דהא תנן בהדי' דבמנהגא תלי, אלא ה"ק דאפי' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בט' באב אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד. אין בין ט' באב לי"ה, הא דלא תני שריותא דמלאכה דט' באב במקום שנהגו לעשות, משום דסמיך אסיפא דתני לה גבי אין בין ט' באב לתענית צבור, והא דלא חשיב תפלת נעילה דליתא בט' באב כדלקמן ואיתא ביום הכפורים, משום דבברייתא לא איירי אלא במידי דאיסור והיתר. מאי ספקא לאו לבין השמשות, ואע"ג דבי"ה מצי למתני חומרא טפי דלא מבעיא ספקו דאסור דתוספת נמי בעי, אפ"ה נקט ספקו לרבותא דשריותא דט' באב דאפי' ספקו נמי שרי. לא לקבועא דירחא, לאו בבני בבל קאמר דהא מוכח בפ"ק דר"ה [כ"א.] דלא עבדינן אלא חד יומא, אלא לא' מבני א"י שאינו יודע מתי קבעו ב"ד את החדש שמתענה שני ימים כדין ספיקא דאורייתא, ואיכא למידק [דמשמע] לקבועא דירחא הוא דחלוקין הא לכל דבריהם זה וזה שוין והא יום הכפורים תוספתו אסור וט' באב תוספתו מותר, תי' ר"י ז"ל דלא מיירי אלא דמידי דשייך בתענית עצמו. והאר"י ט"ב אינו כתענית צבור מאי לאו לבין השמשות, וא"ת ולימא אין הכי נמי דט' באב בין השמשות שלו אסור ותענית צבור בין השמשות שלו מותר כדסבירא ליה לשמואל לעיל דתענית צבור בין השמשות שלו מותר, י"ל דסברא דגמ' הוא דכיון דאמר' ט' באב אינו כתענית צבור משמע דידיע לן דינא דתענית צבור, ובשלמא אי אמרי' דתענית צבור בין השמשות שלו אסור ידיע לן האי דינא ממתני' דתנן אוכלין ושותין מבעוד יום ופשטה משמע למעוטי בין השמשות, אלא אי אמרינן דתענית צבור בין השמשות שלו מותר מנא לן ביה האי דינא עד שיהא ט' באב נתלה בו לומר שאינו כמוהו לדין זה, ולפי' כשרצה ר"פ לפרש דט' באב בין השמשות שלו אסור מה שאין כן בתענית צבור, הוצרך לומר דמתעניות ראשונות קאמר שהדבר ברור שבין השמשות שלהם מותר כדתנן בהדיא אוכלין ושותין משחשיכה, וקאמר אלא כאחרונות לגלות איסור בבין השמשות, שאילו אמר אינו כראשונות ושתק, (לה) [לא] הוה אמר איסורא בבין השמשות אלא שאין אוכלין בו (משחיטה) [משחשיכה] כראשונות.
ולענין הלכה נקטינן דט' באב בין השמשות שלו אסור, דאע"ג דשמואל ס"ל דבין השמשות שלו מותר כדאיתא בריש סוגיין, כיון דר"י פליג עליה דאמר דבין השמשות שלו אסור נקטינן [כוותיה] דשמואל ור"י הלכה כר"י, וכ"ש דרבא דהוא בתרא נמי הכי ס"ל, וקיי"ל נמי דת"צ בין השמשות שלו אסור, אע"ג דשמואל ס"ל מותר כדאיתא לעיל בסוגיין, הא אסיקנא דר"י דאמר דט' באב אינו כתענית צבור דה"ק אינו כראשונות אלא כאחרונות, ובודאי דלענין בין השמשות [הוא] דאמרי וכמ"ש למעלה, דאי לאסור רחיצה וסיכה פשיטא, וליכא למימר דלתפלת נעילה ולעשרים וארבע קאמר דס"ל דאיתינהו בט' באב כדאיתינהו בתענית צבור, דהא איהו לא נאדי מתירוצא דתפלת נעילה וכ"ד אלא משום דלא ניחא ליה דאיירי השתא בתפלות אלא בדין עצומו של יום, ודכ"ע מודו דט' באב אין בו תפלת נעילה אלא כ"ד מפני שלא הוקבע לתפלה אלא לאבול. וכיון דמאי דאמרינן אינו כראשונות אלא כאחרונות לענין בין השמשות קאמרי', ממילא שמעינן דתענית צבור בין השמשות שלו אסור. אלא מאי אינו כתענית צבור לתפלת נעילה, נקטינן הכי דאין נעילה בט' באב ולא כ"ד ברכות, דרב פפא גופיה לא פליג אדינייהו דהני פירוקי וכמ"ש. וא"ת דבפ' הקורא את המגילה עומד ויושב [מגילה כ"ב.] איבעיא לן תענית צבור בכמה, ראש חדש ומועד הוא דאיכא קרבן מוסף קרו ארבעה אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דילמא הכא נמי איכא מוסף תפלה, ואמרי' התם והא אנן לא תנן הכי זה הכלל כל שיש בו קרבן מוסף ואין בו י"ט קורין ארבעה זה הכלל לאתויי מאי, מאי לאו לאתויי תענית צבור וט' באב, אלמא דתרוייהו אית בהו תפלת מוסף דהיינו נעילה, י"ל דט' באב דקא תני לאו דוקא דהא בעיא מעיקרא ליתא בט' באב אלא בתענית צבור דאיכא ביה מוסף תפלה, ומשום דפשטינן התם מעיקרא תענית צבור וט' באב לשלשה, מקשינן התם זה הכלל לאתויי מאי ונקט ט' באב בהדי תענית צבור ולא חש למידק כולי האי לומר ט' באב, אלא הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה, דא"נ דיקת הכי אכתי אימא לך דזה הכלל לאתויי תענית צבור הוא דהיינו בעיין, אבל לט' באב לא הילכך נקט ליה לישנא רויחא ולא נחית לדיוקא, ומסקנא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא ולא קשיא מידי, ורש"י ז"ל פי' שם מוסף תפלה שיש בו תוספת אריכות בתפלה, ואינו מחוור שאין תוספת זה למוסף.
<h2>דף נה.</h2>
קולי קולי קתני, בלאו הא דר"א צריכינן למימר הכי, דהא אפי' ליתא לדר"א כל גופו מיהא אסור לרחוץ בצונן ובתענית צבור מותר לרחוץ כל גופו בצונן כדמוכח בפ"ק דתענית [י"ג]. וסבר ר"י י"ד מותר בעשיית מלאכה, תמיהא לי ומנא לן דס"ל לר"י כאנשי יהודא דלמא כאנשי גליל ס"ל, ונ"ל דאם איתא דס"ל לר"י דביהודה היו מתירין היה לו להשמיענו דלאנשי יהודה המנכש בארבעה עשר שותלה במקום הטיט לאשמועינן דתרי מקצת אמרי'.
מכלל דשלא לצורך המועד מגמר נמי לא (א)[ג]מרי', תמיהא לי ומנא לן הא, והא מעיקרא בבעיין מספקא לן דילמא לא מפליגינן בין לצורך ושלא לצורך, וניחא לי דמעיקרא מספקינן דדלמא שקולין הן וליכא לאפלוגי בהו במידי, אבל [השתא] דחזינן בברייתא דקתני אפי' צלצול קטן וסברי' השתא דמאי אפי' אע"פ שהן לצורך המועד, אלמא טפי איכא למשרי לצורך משלא לצורך, וכיון שכן לית לן למשרי אלא לצורך אבל שלא לצורך לא, והרי זה דומה למה שאמרו הלכה כדברי המכריע ואין הכרעה שלישית מכרעת [לעיל כ"א.], ואפ"ה דחינן באידך ת[א] שמע דנהי דרבותא איכא דלמא שלא לצורך נמי שרי אבל בהאי ת[א] שמע לא בעינן למדחי הכי, דטפי ניחא לן למעקר כל מאי דבעינן למיפשט ולמימר דדלמא לצורך המועד אתחולי נמי מתחילינן.
<h2>דף נה:</h2>
ושלא לצורך המועד עושין מלאכה בע"פ עד חצות מקום שנהגו, כלו' שנהגו לעשות שעושין אפי' שלא לצורך המועד, ומכלל דמאי דאמרי' גומרה בי"ד היינו אפי' במקום שנהגו שלא לעשות, אבל במקום שנהגו לעשות כל מלאכה מותרת עד חצות, והכי איתא בתוס' וחכ"א אף במקום שאמרו אין עושין מלאכה בע"פ עד חצות שלש אומניות עושין וכו' ומסתברא דרבנן מודו לדר"מ ואוסופי הוא דקא מוספי עליה דלדידהו נמי שרי למגמר כל מלאכה שהיא לצורך המועד לא שהן מוסיפים להתיר התחלת המלאכות הללו, והרמב"ם כ' בפ"ח מה' שביתת י"ט דכי אמרי' גומרה בי"ד ושריותא דשלש אומניות דוקא במקום שנהגו לעשו', ולא נראו דבריו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל. [עי' בדברי רבנו שעל הרי"ף]. שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחולו של מועד, מכאן נראה שאסור לתקן מנעלים בחולו של מועד דלא התירו אלא לעולי רגלים דליכא למשרי משום דבר האבד שמא יקרע יותר שיכול לקנות חדשים.
אבל אחר שלשה למרדה תוך שלשה לישיבתה, פירש"י ז"ל אחר שלשה למרדה או תוך שלשה לישיבתו, ותוך שלשה (למרדה) [לישיבתה] לא מהדרינן דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי, ואחר שלשה למרדה אע"ג דפסדא ביעי לגמרי לא מהדרינן משום דלא טרחי טרחא יתירא אפי' בדבר האבד כדמוכח בריש פ' משקין [מו"ק ב'.], ולא נהירא דהא תנן ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ותירצו דאפשר דאיכא טירחא טפי להחזירה אחר שלשה מלהושיב' בתחילה, ואינו נוח לי דא"ה מאי מקשי' השתא אתובי מותבי אהדורי מבעיא, לפי' נראה דדוקא בששתיהן כאחד דהיינו אחר שלשה למרדה ותוך שלשה לישיבתה הוא דלא מהדרינן א[בל] בצרה חדא מהני מהדרינן, דתוך שלשה למרדה אע"פ שהוא תוך שלשה לישיבתה מהדרינן דאע"ג דלהפסד מועט לא חששו הכא ליכא טירחא כלל, ואחר שלשה לישיבתה נמי אע"פ שהוא אחר שלשה למרדה מהדרינן שאין כאן טורח מרובה כ"כ שלא נתירנו משום דבר האבד והיינו דתנן ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. ואם מתיירא שמא יגנבו מביאן בצנעה בתוך ביתו, שכיון שאינו יכול להניחם בביתו ולא בבית בסמוך לו לא הזקיקוהו להניח בבית שלישי והתירו לו להביאם בצנעה בתוך ביתו.
<h2>דף נו.</h2>
ולא היו מפסיקין, כלו' בין שמע ישראל לשם ומשמע שהיו מתפללין לשם שישמע לישראל ויענה.
<h2>דף נו:</h2>
מחלוקת בשל מכבדות, פירש"י ז"ל של מכבדות ושל בין הכפין כשנשרו בשבת, וקשה הדבר לאומרו דא"ה היכי אמר ר"ל דשל בין הכפין ד"ה מותר ומי גרעי מביצה שנולדה בי"ט שהיא על גבי קרקע ממש ואפ"ה מיתסרא משום פירות הנושרין, לפי' נראין דברי ר"ח ז"ל דפי' דשל מכבדות היינו תמרים הנושרים בשבת מענפי הדקל ונקראים הענפים מכבדות ע"ש סופן שעושין מהן מכבדות לכבד הבית, וכיון שנשרו בשבת גזרי בהו רבנן שמא יעלה ויתלוש ואנשי יריחו לא גזרי, ומשום מוקצה ליכא שהיו עשויין ליפול ויושבין ומצפין מתי יפלו שהרי היו פורצין פרצות בגנותיהם כדי לאכלן, אבל של בין הכפין הן התמרים הנושרין מע"ש ונסבכין, בכפות התמרים שאוגדין אותן ועושין להם כמין בית קבול לקבל התמרים הנושרין ואח"כ נפלו בשבת, ומקשי' והא מוקצות נינהו כלו' שמכיון שהיו בין השמשות באילן מוקצות היו מחמת איסור שא"א לאכול מהן אם לא יעלו באילן ואין עולין באילן בשבת, וא"א לומר שהיו יושבין ומצפין מתי יפלו שכיון שהן עומדין בענפי התמרים העשויים בכך אינן מצויים ליפול. דרבנן סברי מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם, כלו' היכא דמיתסר השתא לאדם כגון של בין הכפין דמתסרי לאדם משום מוקצה, אבל בלאו הכי ודאי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם שהרי שנינו [שבת קכ"ו:] מטלטלין את הלוף שהוא מאכל לעורבים.
<h2>דף צט:</h2>
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, פירש"י בגמ' דסמוך למנחה קטנה תנן ומשום מצה כי היכי דלא ליתיה למיכליה אכילה גסה, כלו' שלא יוכל לבלוע אותה אלא בקושי וכה"ג לא יצא י"ח דלא מקריא אכילה, וכדאמרי' (ביבמות) [ביומא פ':] דמי שאוכל תרומה אכילה גסה שאינו חייב בה משום אוכל אלא משום מזיק. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, (תרצו) [תקנו] אותן חכמים לד' ברכות כדי שתהא כל אחד על הכוס, ובירושלמי אמרו כנגד ארבע כוסות הכתובים על פרעה, ואמרו עוד כנגד ארבע כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את העמים. גמרא. אבל הכא משום מצה מודה, ואע"ג דמצות עונג שבת נמי מדאורייתא הוא, התם לא פקדיה רחמנא אאכילה בהדיא אלא לקדש את השבת ולענגו וכל היכא דלא מיעניג אאכילה לא מיחייב בה, ומ"ה אר"י דאוכל והולך עד שתחשך, ור' יהודה ס"ל דלא יאכל כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה.
<h2>דף ק.</h2>
דילמא משבשתא היא, כלו' משום דפליגא אההיא דלעיל מתקנתא משום דמתרצא מתני' כוותיה. הלכה מכלל דפליגי להפסקה, וא"ת וכי היכי דמודה ר"י משום חיובא דמצה דלא יאכל סמוך למנחה אמאי לא מודה נמי דמפסיקין, י"ל דאדרבא טפי איכא למיחש לאכילה גסה (אלא) [כשהוא] מפסיק לפי שכשהוא אוכל והולך בני מעיו פתוחין ביותר ולא אתי לידי אכילה גסה. [א"ה, הלשון משובש וכונת רבנו הוא כמש"כ לקמן ק"כ. ע"ש]. וכדתניא מפסיקין לשבתות, כלו' מפסיקין מלאכול ומברכין ברכת המזון, אבל עקירת השלחן לא מעלה ולא מוריד ודאמרי' בסוגיין מאי לאו לעקירת שלחן לפי שהיו אוכלין על שלחנות קטנים והיו עוקרין את השלחן אחר אכילה קרי לה להפסקת אכילה עקירת שלחן. אין הלכה לא כר"י ולא כר"י אלא פורס מפה ומקדש, וא"ת ושמואל דאמר כמאן, י"ל רבנן קאמרי הכי והיינו ברייתא דקתני ואם הביא פורס מפה ומקדש כמו שנפרש אותה בס"ד, וכך אמרו בירושלמי אבל חכ"א פורס מפה ומקדש, ודקאמר אלא פורס מפה ומקדש בין בע"פ בין בע"ש ועי"ט אמרינן הכי, דהא בכולהו איפליגו ובכולה פלוגתייהו אמרינן דלית הלכתא לא כמר ולא כמר אלא פורס מפה ומקדש, וזה שלא כדברי ר"ש והרב בעל העיטור ז"ל שהן סוברין שבערב הפסח עוקר את השלחן.
<h2>דף ק:</h2>
תניא נמי הכי ושוין שאין מביאין את השלחן אא"כ קדש, פי' הרז"ה דבע"פ קאמר דאפי' ר"י מודה משום חיובא דמצה דלא יאכל עד שתחשך, ול"נ דמדקאמר אא"כ קדש משמע דלא יביא את השלחן בזמן קדוש קאמר, אלא ה"פ שאע"פ שמיקל ר"י ואומר אוכל והולך עד שתחשך וקאמר נמי דאין מפסיקין מודה הוא שאין מביאין את השלחן משחשיכה אא"כ קדש. ואם הביא פורס מפה ומקדש, (אך) [הך] סיפא דברייתא לאו אשוין קא מהדר דהא ר"י לא מודה בהכי דהא אין מפסיקין כלל קאמר, אלא תנא דהך ברייתא הוא דאמר הכי דכיון דאפי' ר"י מודה דאין מביאין את השלחן משחשיכה אא"כ קדש, אם הביאו מבעוד יום נמי אעפ"י שאינו חייב להפסיק לגמרי פורס מפה ומקדש, והריא"ף ז"ל כתב בהלכותיו ובע"ש ובעי"ט היכא דאתחיל מקמי תשע שעות ואמשיך ליה בסעודתא עד דאקדיש יומא פריס לה למפה על השלחן ומקדש ואח"כ שארי המוציא ומברך בה"מ, ובודאי לשאר י"ט לא אצטריך למינקט דאתחיל מקמי תשע שעות, דהא קיי"ל כר"י דאמר אוכל והולך עד שתחשך, אלא משום דאף ע"פ בכלל ערבי י"ט נקטה הכי, ומיהו ודאי אף בע"פ נמי אם התחיל לאחר תשע אע"פ שעשה באיסור כך הוא דינו לענין הפסקה שפורס מפה ומקדש, וזה שכתוב ואח"כ שארי המוציא ומברך בה"מ, הקשה עליו הרז"ה ז"ל דאם איתא דשארי המוציא, אף בה"מ נמי היה צריך מקמי דשארי ליה, שלא מצינו בה"מ אחת לשתי ברכות של המוציא, וכיון שאינו צריך ברכה למפרע אלמא לקיבעיה הדר ולא צריך לברוכי המוציא, ולאו קושיא היא דהא איכא נמלך דמברך על כוס וכוס לכתחילה, ואינו נראה שיהא מברך למפרע אלא אחר כולן, ובפת נמי הכי איתא לדינא דנמלך דאמרינן התם בפ' כל הבשר [חולין ק"ז:] השמש מברך על כל כוס וכוס ועל כל פרוסה ופרוסה ותניא אידך מברך על כל כוס וכוס אבל לא על כל פרוסה ופרוסה ומשני הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב אלמא דדינא דנמלך אפי' בפת איתיה ולא מסתבר דמברך על כל פרוסה ופרוס' ברכה למפרע.
<h2>דף קא.</h2>
לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבי כנשתא, אע"פ שאמרו [מגילה כ"ח.] בבתי כנסיות שאין אוכלין בהן ואין שותין בהן, אפשר דאורחים מותרין שמצות הרבים היה שם (מקוסא) [מקופה] של בני העיר, א"נ דאכלי בבי כנשתא לאו דוקא אלא בחדרים הסמוכין לה ושומעין קדוש משם שהוא מקום קביעות סעודתן, ואנו עכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנשתא ונקטי' דאין קדוש אלא במקום סעודה, אפ"ה נקטינן לקדושי בבי כנשתא דכיון דמעיקרא אתקין משום אורחים אע"ג דהאידנא ליכא אורחים אמרי' ליה שתקנות חכמים כך הן כדאשכחן במעין שבע דמערב שבת דאתקן משום עם שבשדות הבאים באחרונה (ואמרי') [ואפי'] היכא דליכא להאי טעמא כגון דאיתינהו כולהו בבי כנשתא אמרי' ליה דכיון דאתקן אתקן. ואפי' מארעא לאיגרא הוה מקדש, ואע"ג דליכא למיפשט מיהא מפנה לפנה, אפ"ה כיון דמבית לבית לאו דוקא אלמא אין הקביעות תלוי בבית אלא במקום הסעודה ומעתה אפי' מפנה לפינה. ועלו ליה מאניה לבי גנונא דרבא בריה, מיהא שמעינן דכי אמרי' אין קדוש אלא במקום סעודה שאפי' היה דעתו לאכול שם בשעת קדוש, כל שלא אכל שם שלא במקום סעודה מיקרי, ומדאמרי' לעיל דקדוש דבי כנשתא לא מהניא אלא לאפוקי אורחים, שמעינן שהמקדש בבית זה ובשעת קדוש דעתו לאכול בבית אחר דלא יצא, אע"ג דבירושלמי בפ' כיצד מברכין לא משמע הכי, דגרסי' התם ר' בא בר כהנא רבי חייא בר אשי בשם רב צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום ריב"ל אמר צריך לקדש בתוך ביתו ר"י בר אחא בשם שמואל קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש ר"ח בשם ר' אושעיא אמר מי שסוכתו ערבה עליו מקדש לילי י"ט האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו אמר ר' אבין ולא פליגי, מ"ד ר' אושעיא בשלא היה דעתו לאכול בבית אחר כלו' שמתחילה כשקדש בבית היה דעתו לאכול בסוכתו, מאן דמר שמואל בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר, משמע מיהא דכי אמר שמואל אין קדוש אלא במקום סעודה דוקא בשהיה דעתו לאכול בתחלה בבית שקדש ונמלך, אבל כשהיה בדעתו מתחלה לאכול בבית אחר לא, ולפום סוגיין לא משמע הכי כדכתיבנ', ואיכא מ"ד דכי אתמר בירושלמי דהיכא שהיה דעתו מתחלה לאכול במקום אחר מהני ה"מ מבית לסוכה דה"ל כמארעא לאיגרא ומפינה לפנה דלא הוי שנוי כולי האי, וכי משמע מגמ' דילן דלא מהני ה"מ מבית לבית, ולא נהירא דכיון דלענין קדוש מפנה לפנה דיניה כמבית לבית ליכא לאפלוגי בהו, ותו דבשלמא מארעא לאיגרא חזו להדדי אבל בסוכה מי לא עסקינן דביתו כאן וסוכתו במקום אחר דהוה ליה כמבית לבית, אלא ודאי דירושלמי פליגא ואנן כגמרא דילן נקטינן, ושמעינן תו מעובדא דאביי ורבא דלא תימא דכי אמרי' אין קדוש אלא במקום סעודה ה"מ דוקא כשסועד במקום אחר אבל כשאינו סועד כלל ידי קדוש יצא, דליתא אלא כל שלא אכל לא יצא ידי קדוש כלל.
אחד שנוי יין וא' שנוי מקום אין צריך לברך, דס"ל לר"י דשנוי יין ושנוי מקום לא הוי כנמלך שצריך לברך, ומסקי' דשנוי יין אין צריך דלא הוי כנמלך שצריך, אבל שנוי מקום צריך לברך דכיון שאדם קובע מקום לשתות יין כל שמשנה מקומו כנמלך דמי, ומיהו מסקינן דמפנה לפנה לא, ואע"ג דלעיל גבי אין קדוש אלא במקום סעודה מסקינן דאפי' מפינה לפנה, ה"ט משום דקביעות בסעודה לא הוי אלא במקום סעודה ממש שאין דרך בני אדם לקבוע מקום סעודה בכל הבית, אבל גבי שתית יין אין אדם מיחד מקום מיוחד בבית לשתות, הילכך משמע דבפת ומיני דגן שאדם קובע באכילתן מקום מיוחד כל ששנהו אפי' מפינה לפינה צריך לברך.
<h2>דף קא:</h2>
לא שאנו אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן אבל בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן אינו צריך לברך, פי' ר' שמואל ז"ל דדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן היינו כל שבעת המינים, ול"נ דעד השתא ביין קיימי ואמרי' עלה לא שאנו אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן, ועוד דאמרי' לקמן תניא כותיה דר"י חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריך לברך ואם איתא דיין הוי מדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן תניא כוותיה דרב חסדא הוה לן למימר ולא תניא כותיה דר"י, דהא ר"י אפי' בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן קאמר דאין צריך לברך, וכדמוכח הא דמקשינן עליה ואמרי' טעמא דבדברים שטעונים ברכה לאחריהן במקומן אבל בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן צריך לברך לימא תהוי תיובתא דר"י, וכבר הוצרך ר' שמואל ז"ל לומר דתניא כוותיה דרב חסדא גרסי' ולא נמצא כן בספרים, ותו קשיא עליה אם איתא דכולהו שבעת המינין טעונין ברכה לאחריהן במקומן מאי מקשי' עליה דר"י מדיוקא דאבל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן צריך לברך, דהא ר"י לא אמר אין צריך לברך אלא ביין, ואע"פ שר' שמואל פסק דכיון דר"י לא מפליג בשמעתיה בין דברים הטעונים ושאינן טעונים איכא למימר דיין לאו דוקא, ולא נהירא דכיון דביין אמרה ר"י מאן לימא לן דלאו דוקא כי היכי דנותיב עליה תיובתא, ומיהו בזה י"ל דכי מפלגינן בין טעוני' ושאין טעונים ה"מ בשחזר למקומו הראשון אבל כל שלא חזר אדרבא טפי נ"ל דצריך לברך בדברים הטעונין משאין טעונין, שכבר כתבנו שכל שאדם (ש)קובע עליו יותר, שנוי מקום מצריכו יותר לברך, הילכך כי אמרינן דדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך דוקא כשחזר למקומו הראשון אבל לא חזר כ"ש שצריך לברך, ולא עוד אלא שנראין הדברים שלא ממקום למקום בלבד צריך לברך אלא אפי' מפינה לפינה צריך לברך וכמו שכתבנו למעלה, וכיון דר"י אמר גבי יין דאפי' לא חזר למקומו הראשון אין צריך לברך, דהא בבני אדם שקדשו בבה"כ אמרה, כ"ש בדברים שאין טעונין ומ"ה מקשינן עליה, ואע"פ כן נראין דברי הריא"ף ז"ל דדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן היינו דוקא פת ומיני דגן כלו' כל דבר שאדם קובע סעודתו עליו כגון דיסא וחביץ קדרה, אבל כל שאין אדם קובע סעודתו עליו אפי' הוא משבעת המינין אין טעון ברכה לאחריו במקומו, ובהכי אתיא שמעתי' כפשטא.
<h2>דף קב.</h2>
תני' כוותי' דר"י חברים שהיו מסובין, איכא למידק כיון דתניא כוותיה דר' יוחנן היכי איתותב לעיל לימא אנא דאמרי כי האי תנא, תי' הרז"ה ז"ל דאפשר שחיצונה היתה שהגיעה ליד רבנן סבוראי אחר חתימת התלמוד וקבעוה בגמ' והרמב"ן ז"ל כתב בס' המלחמות דר' יוחנן בכולהו גווני דשנוי מקום קאמר דאין צריך לברך אפי' לא חזר למקומו הראשון, דהא בבני אדם שקדשו בבה"כ אמרה, ולעיל אותיבניה מדתניא דשנוי מקום צריך לברך אלמא כל שלא חזר למקומו מיהת צריך לברך, והשתא מסייעינן דהיכא שחזר למקומו [אין] צריך לברך דלא כרב חסדא ורב ששת דס"ל דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אפי' חזר למקומו צריך לברך, וכיוצא בזו בפ"ק דעירובין [ג':] סייעתא לפלוגא דמלתא דא"ל רב פפא לרבא תניא דמסייעא לך מבוי שהוא גבוה מכ' אמה וכו', מיהו איכא למידק דהא דאמרי' לעיל בסוגיין מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן עסקי', וכיון שכן היכי קתני הכא עקרו גבי יין שהוא מן הדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן לדברי הריא"ף ז"ל, תי' הרז"ה ז"ל דכי אמרי' לעיל הכי לאו מדקתני עקרו קא דייק אלא מדקתני ועקרו רגליהם מלצאת לקראת חתן או לקראת כלה דמשמע דאין רשאין לעקור אלא לדבר מצוה, שאלו בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אפי' לדבר הרשות הוא רשאי לעקור, ואפשר עוד דדייק לה מדקתני כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, דבשלמא בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ניחא לפי שכשהוא יוצא הרי הוא עוקר מקומו ומ"ה צריך לברך, דאע"ג דתנן בפ' אלו דברים [ברכות נ"ג:] שמי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך, ה"מ בשוכח אבל לכתחילה קודם שיעקור מקומו צריך לברך, ומ"ה ניחא, אבל אי בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן עסקינן אמאי טעונין ברכה למפרע והרי אין לך עקירות שהוא סילוק יותר מנמלך, ונמלך קובע ברכה לאחריו אבל לא לפניו, הלכך הך בריית' בתרייתא אע"ג דקתני בה עקרו, בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן היא דהיינו יין, ומ"ה מסייעי' מינה לר"י דבשנוי מקום כל שחזר למקומו אין צריך לברך, וכי אותביניה לעיל היינו משנוי מקום שלא חזר למקומו, מיהו איכא למידק כי אמרי' לימא תהוי תיובתיה דר"י, היכי מהדרינן ולאו מי אותביניה חדא זמנא, דלעיל לא אתותב אלא משנוי מקום שלא חזר למקומו ומהך ברייתא איכא לאותובי אפי' חזר למקומו, יש לי לומר דס"ל לתלמודא דכל כמה דלא משכחינן ברייתא דקתני בה דבשנוי מקום החוזר למקומו אינו צריך לברך, אית לן למימר דכי קתני בברייתא דלעיל שנוי מקום צריך לברך אפי' בשנוי מקום החוזר למקומו הוא ולגמרי אתותב, אבל בתר דאיתיה הך ברייתא דקתני בה דבחזרו אין צריך לברך, ממילא שמעינן דכי קתני לעיל צריך לברך דוקא כשלא חזרו למקומן. ולענין הלכה דעת הגאונים ז"ל דאע"ג דסייעי' ליה לר"י לא ק"ל הכי, דסוגיין דלא כוותיה וכדאמרי' לימא תהוי תיובתא נמי מיהא, ואע"ג דשנינן ליה לא סמכינן אשנויי, ולעיל נמי אותבינן ליה סתמא, הילכך שנוי מקום בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם צריך לברך אפי' חזר למקומו הראשון, ובדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם דהיינו פלוגתא דרב חסדא ורב ששת כתב הריא"ף ז"ל דהלכה כרב ששת דאחד זה ואחד זה צריך לברך, דסוגיין כותיה, ואע"ג דאמ' ר"נ בר יצחק מאן תנא עקירות ר"י היא, שנוייא הוא ואשנוייא לא סמכינן, ולא נהיר' דהא לאו שנויא הוא אלא קושטא דמילתא וכדמוכחא אידך מתני' בהדיא דר"י הוא דאמר לה להך סברא ופליגא דרבנן, וכ"ת הכי הוא דפריק לה ר"ח אבל ר"ש אמר לך דכולא מתני' ר"י היא ופרושי קא מפרש, ליתא דהא מסקינן בעירובין [פ"א:] דכ"מ שאמר ר"י אימתי לפרש ובמה לחלוק, ואפי' מ"ד התם דכל מקום שאמר ר"י אימתי ובמה אינו [אלא] לפרש, ה"מ במתני' אבל בברייתא לא, וליכא למימר דמ"מ סתם מתניתין כותיה דלא אתמר הלכה אלא כסתם משנה, ואפש' שדעת הריא"ף ז"ל דאע"ג דבעלמא במה לחלוק, הכא כיון דאיכא חדא מתנית' בסתם בלא פלוגתא כלל, הא מוכחא אאידך ובמה דהכא אינו לחלוק אלא לפרש.
כוס ראשון אומר עליו קדוש היום והשני אומר עליו בה"מ דר"י, ר' יהודה לטעמיה דאמר מפסיקין לשבתות והפסק' זו היינו בה"מ כמ"ש למעלה, ולפי' קודם לה קדוש היום שהוא גרם לה כדאמרי' ביין שהוא קודם לקדוש מפני שהיין גורם לקדוש שתאמר, ר' יוסי אומר אוכלין והולכין עד שתחשך, ר"י לטעמיה [דאמר] אין מפסיקין, וה"ה דשרי ר' יוסי אפי' משתחשך אלא משום דר' יהודה מצריך להפסיק משקדש היום והיינו קודם צאת הכוכבים דבין השמשות מיקרי קדש היום כדאיתא בריש ברכות, נקט ר"י משתחשך וה"ה לאחר מכן, והיינו דקאמר גמרו כוס ראשון וכו' כלו' אם גמרו ואם לאו אוכלין ושותין עד שיגמרו, ור' שמואל גריס משתחשך ולא שייך ביה לישנא דאוכל והולך.
<h2>דף קב:</h2>
גמרו כוס ראשון אומר עליו בה"מ והשני אומר עליו קדוש היום, ואע"פ שאינו אוכל כלום לאחר קדוש, כיון שגמרו שם סעודתם מקום סעודה מקרי. והא יום טוב שחל להיות אחר השבת דאית ליה. פירש"י ז"ל דקס"ד דבי"ט ראשון של פסח עסקינן דאית [ליה] יין הרבה לד' כוסות. ותמיהא לי מנלן דבי"ט ראשון של פסח עסקינן דלמא בשאר י"ט, ונ"ל דעיקר קושיא מיקנה"ז ומקשן נמי סמיך אפירוקא, דמדלא קאמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקינן ומהאי פירוקא מפיק ליה לקושיא דמדלא קאמ' זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקינן וכי פליגי אביי ורבא היכא דאיכא זמן מאי, מסתמא אי"ט של פסח גופי קיימי והיינו בי"ט ראשון דיליה והא התם אית ליה, והקשו בתוס' ומנא ידעינן דאית לי' דארבע כוסות כל חד וחד למילתי' איצטריך, ולי אם איתא דאין אומרים שתי קדושות על כוס א', מתוך שגבאי צדקה נזקקין לתת לו ד' כוסות היו נותנים לו חמשה. והם פירשו דמקשן מכולהו ימים טובים פריך דבכולהו מסתמא אית לי' יין דהא כתיב ושמחת בחגך ואמרינן לקמן אנשים בראוי להן ביין, ואמרו בתו' שיש להביא ראיה מכאן שאומר זמן בי"ט שני של ר"ה דאי לא הוה מצי למדחי מדלא קאמר זמן מכלל דבי"ט של ר"ה עסקינן, ודחו דלא שייך למימר כל מאי דהוה ליה אכיל ליה אלא גבי פסח שצריך רבוי יין לד' כוסות, וכתבו שרש"י ז"ל כתב בתשובה שאומר בו זמן דמאי אמרת דתרוייהו יומי כחד יומא דמי וקדושא אריכתא היא, נהי דהכי הוא מיהו אימת הוו קדושא אריכתא כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ובכה"ג עקר הקדושה היא ביום ב' ושפיר שייך למימר ביה זמן.
<h2>דף קג.</h2>
ורבא אמר יקנה"ז והלכתא כרבא, לאו משום פלוגתא דאביי אצטריך למפסק כרבא דהא ק"ל דאביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם, אלא משום דאמוראי אחריני פליגי היכא דליכא זמן ובודאי דה"נ פליגי היכא דאיכא זמן, מ"ה אצטריך למיפסק כרבא. ודכ"ע מיהת משבת לי"ט אבשמים לא מברכינן, ואיכא מ"ד דה"ט גזירה שמא יקטום, וליתא דאמאי נגזר בתלוש שמא יקטום טפי ממחובר דק"ל [סוכה ל"ז:] הדס במחובר מותר להריח בו ולא חיישינן להכי, ותו כי קטים בתלוש מאי הוי דהא ריחני כאוכלין דמו שאין בהן משום תקון כלי וכדאמרי' במ' י"ט בפ' המביא [ל"ג:] כי הוינן בי מר הוה ממשח לן ויהיב לן אלותא אלותא אע"ג דחזו לקתא דנגדי וחציני, אלא ה"ט דמשבת לחול שיוצא ממנוחה שלימה לעמל גדול צריך הנחת נפש בבשמים, אבל משבת לי"ט הרי יש בי"ט קצת מנוח' ומי"ט לחול נמי אינו יוצא ממנוחה גמורה שהרי טרח בו במלאכת אוכל נפש ולפי' אין מברכין על הבשמים בשניהם.
<h2>דף קג:</h2>
כיון דאמריתו הבו נבריך איתסר לכו למשתי. יש מי שפי' דמשום שהוקבעו לברכת המזון איתסר להו למשתי וכענין שאמרו שם [ברכות מ"ב.] גמר אסור מלאכול, והקשו בזה שהרי אמרו שם סלק אתמר ואמרי' נמי התם דלדידן משחא מעכב לן, ובזה אפשר לי לומר דהבו נבריך עדיף טפי שכיון שקבל עליו לברך אין לו רשות לאכול ולשתות עד שיברך, אלא מיהו לא נהירא דא"כ היכי מוכח מיהא דצריך לברך אכסא דברכתא בורא פרי הגפן, ואף בזו יש לי לומר דאם איתא דלא הוה מיתסר ליה למשתי לא עקר דעתיה ממשתיא, ואף לאחר בה"מ לא היה צריך לברך, דאע"ג דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אינו זקוק לברכה אלא היכא דעקר דעתיה, ודאמרי' בפ' כסוי הדם [חולין פ"ז.] דמ"ה מברכינן אכסא דברכתא משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ה"ט משום דכיון דלא אפשר עקר דעתיה ממה שהיה עושה עד עכשיו וכדאמרי' בסמוך התם לא עקר דעתיה ממשתיא, אבל כיון דאמרי' דמאן דאמר הבו ונבריך אתסר ליה למשתי עד שיברך, ממילא שמעינן דצריך לברוכי אכסא דברכתא שהרי מתחלה אמרו לברך וכיון דאתסר להו למשתי הרי עקרו דעתייהו ממשתיא, ודאמר ר' אשי לקמן לית הלכת' כתלמידי דרב דהא י"ט אחר השבת דאמר רב יקנ"ה("ז), הוה ס"ל דטעמייהו דתלמידי דרב משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר בלחוד, ומ"ה מקשינן שפיר דהכא נמי משתיא ואבדולי בהדי הדדי לא אפשר, דבשלמא בשאר קדושי ברכתא אריכתא היא, אבל הבדלה ודאי מילתא אחריתי היא, ודחי' דנהי דמילתא אחריתי היא אפ"ה כיון דלא עקר דעתיה לא מפסקא, אבל הכא שאפי' קודם שהתחיל לברך איתסר ליה למשתי הא עקר דעתיה ממשתיא, זהו מה שנ"ל בזה, אבל אחרים פירשו דה"ק כיון דאמריתו הבו ונבריך אתסר לכו למשתי בלא ברכה, שכשם שאסור לשתות לאחר בה"מ בלא ברכה משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפש' כדאמרי' התם בפ' כסוי הדם, הכי נמי מכיון שאמרו הבו נבריך הרי עקרו דעתן מלשתות עד שיברכו, וכך הם דברי הריא"ף ז"ל בהלכות, והאי דאמר להו סתמא אתסר לכו למשתי ולא אמר להו אתסר לכו למשתי בלא ברכה, לפי שהכיר מהם שהיה דעתם לשתות בלא ברכה, שאלו היה דעתם לברך היה להם להמתין לשתות עד אחר בה"מ לפי שאסור לרבות בברכות כדאמרי' ביומא [ע'.] ולפי שהכיר שהיה דעתם לשתות בלא ברכה א"ל סתמא אתסר לכו למשתי, ועוד דבלא ברכה אסור ולברך נמי אינו ראוי שלא להרבות בברכות. אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, פי' משום דמברכין בורא מאורי האש ואמרי' מאורי מפני שהרבה מאורות יש באור כדאיתא בברכות [נ"ב:] ומפני שרבוי המאורות נכר יותר באבוקה אמרי' בה שהיא מצוה מן המובחר.
<h2>דף קד.</h2>
בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה היא, מכאן דקדקו התו' שאין לומר באתה חוננתנו בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים, דהא מוכח הכא דלא אמרי' בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא משום דבעי למימר מעין חתימה סמוך לחתימה ובאתה חוננתנו לא הוי מעין חתימה שהרי חותמין בחונן הדעת. מ"ד מעין חתימתא סמוך לחתימתא בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת, משמע דלא בעי למימר בין יום השביעי לששת ימי המעשה דהא לאו מעין חתימא היא, וליכא למימר דסדר הבדלות הוא מונה כדאמרי' בי"ט שחל להיות באמצע שבת כדאיתא בפ"ק דחולין [כ"ו:], דהתם מעין חתימה הוא שאף היא הבדלה בין קדש לחול אע"פ שאינו אותו קודש עצמו, אבל כאן אינו מעין חתימה וכבר קבעו במקומו בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת, אבל עכשיו נהגו לאמרו, (דאפשר דאינו) [ואפשר דהיינו] טעמא דמשום דלא פסיקא לן אי ק"ל כמ"ד מעין פתיחה, א"נ דמ"ד מעין חתימה אף מעין חתימה קאמר ואע"פ שלא מתוך בין יום השביעי הוא חותם, שני הכא דלא אפשר. סדר הבדלות כיצד המבדיל בין קדש לחול וכו' ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, לאו למימרא דאמרי' ליה באמצע כדקא מסדר ליה הכא, דהא משום מעין חתימה אמרי' ליה וסמוך לחתימה מיבעי למימריה, אלא משום דכי אינו אומר אלא שלש אמ' בתר(ו)ייהו בין יום השביעי לששת ימי המעשה, מסדר ליה תנא השתא נמי בתרייהו ולאו דוקא.
<h2>דף קד:</h2>
וברכה אחרונה שבק"ש, כתב הרא"ה ז"ל דקמ"ל דאע"ג דאיכא מצוה מפסקת מיקריא ברכת הסמוכה לחברתה ואינו צריך לפתוח בה בברוך, וכיוצא בה ברכה אחרונה שבהלל שאפי' סמוכה למטבע קצר מיקריא סמוכה לחברתה, כדמברכינן בצפרא הערב נא שהיא מטבע ארוך ואין פותחין בה בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה שהיא מטבע קצר, ולא נהירא לי דאם איתא דברכת שלאחר המצוה סמוכה לברכ' שלפני המצו' מיקריא, למה פותחין בברכה שלאחר קריאת המגילה, לפי' נ"ל דברכה שלאחר המצוה אין דינה כסמוכה שהרי המצוה מפסק', וברכה שלאחר ההלל ה"ט לפי שהברכה והמצוה ענין א' הוא שהכל שבח והלול, (ואינו) [והיינו] טעמא לברכת ישתבח שאינה פותחת בברוך, וברכה אחרונה שבק"ש כבר פי' ר' שמואל ז"ל דה"ט לפי שאמת ויציב מחובר בהדי אני ה' אלקיכם כדכתיב ויי' אלהים אמת. וכי אמרינן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ה"מ כשהן מענין א' אבל משני ענינים לא מקריא סמוכה ומ"ה ברכת קדוש אע"פ שהיא סמוכה לברכת היין פותחין בה בברוך שזו ברכת היין וזו קדוש' היום.
<h2>דף קה.</h2>
פוק חזי אי קדיש יומא ניקום וניקבעיה לשבתא, פירש"י ז"ל בעקירת שלחן ואמר להו דלא צריכי דהיא קבעה אנפשה כשם שהיא קובעת למעשר שאסור לאכול מן הטבל בשבת אפי' עראי כך קובעת לקדוש שאסור לאכול עד שיקדש שסעודת שבת חשובה היא ונבדלת מסעודת חול ודי לכם בפריסת מפה וקדוש, ואין דמיון [זה] אצלי דומה יפה דהיכי ילפינן דמפני שאסור לאכול מן הטבל אפי' עראי בשבת נדון שלא יהא צריך להפסיק ושיהא די בפריסת מפה, ונ"ל דה"ק מאי דעתיכו שאם לא תפסיקו בעקירת שלחן שתהא הסעודה כולה של חול כיון שהתחיל בה מבעוד יום ואין כאן סעודת שבת ולא קדוש במקום סעודה, לא צריכיתו דשבת היא קבעה אנפשה וסוף הסעודה נבדל מתחלתה לענין קדוש כשם שקובעת ונבדלת לענין מעשר, דתנן התם [תרומות פ"ח מ"ג] ומייתי לה במ' י"ט פ' המביא [ל"ה.] היה אוכל באשכול וחשיכה בלילי שבת רא"א יגמור ר"י אומר לא יגמור, אלמא לר"י אע"פ שהתחיל לאכול מבעוד יום אם היה נגמר בלילי שבת לא מיקריא אכילת חול אלא אכילת שבת ומ"ה לא יגמור כיון שלא עשר, ה"נ קובעת לקדוש שאסור לגמור אא"כ קדש וסעודת שבת מיקריא ונקיט לה כר"י דק"ל כותיה, זה נ"ל פי' לפי' של ר' שמואל ז"ל והוא פשט הסוגיא, אבל הריא"ף ז"ל גורס פוק חזי אי נגה יומא נפסוק וניקבעיה לשבתא, ופי' אי נגה יומא אם הוא לילה לגמרי כדאמרי' בריש מכילתין באתריה דרב הונא קרו נגהי ומסתפקי אי מטא אכתי זמניה דיכלי למקבעיה, ואמר להו לא צריכיתו שבת היא קבעה אנפשה כלו' אי אתם צריכים להמתין שלא לקבוע היום עד שחשיכה, דשבת היא קבעה אנפשה ומשקדש היום אתם יכולים לקבעה ולקדש כיון שהוא בין השמשות, דהכי אמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקדוש כלומר כשם ששבת קובעת למעשר מבעו"י כדתנן [שבת ל"ד.] ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי משום דכיון שאסור לאכול מן הטבל בשבת אפילו עראי חשיב כמתקן, כך קובעת לקדוש שיכול לקדש כיון שהוא בין השמשות, סבור מיהא כשם שקובעת לקדוש כך קובעת להבדלה, ולאו למימרא דדומיא דקדוש ומבעוד יום, דאפוקי יומא מאחרינן ליה, אלא דבקדוש אמרי' תרתי, אמרי' דקובעת ואמרי' דקביעותה מבעוד יום כמעשר, וגבי הבדלה לא אמרי' שתהא קובעת לגמרי בקדוש ואפי' מבעוד יום אלא שהיא קובעת שצריך להפסיק בשבילה כשם שצריך להפסיק בשביל קדוש, ומסקי' דאינה קובעת להפסקה כלל, והרז"ה הקשה שהרי שבת אינה קובעת למעשר אלא משתחשך דתנן חשיכה בלילי שבת ר"א אומר יגמור ר"י אומר לא יגמור, ולאו קושיא היא דחשיכה ודאי לאו דוקא דהא אמרי' התם המעביר פירות ממקום למקום וקדש היום אר"י הלל עצמו אוסר, וקדש היום היינו בין השמשות אלא ודאי חשיכה לאו דוקא, ודכותה הא [ד]תנן [שבת י"ט:] משלשלין את הפסח לתוך התנור עם חשיכה אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ופי' חשיכה בכולן שקיעת החמה כדתנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש, וחשיכה בלילי שבת נמי דכותה, וכן בדין שהרי מה שהשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב ביה עונג ובודאי שעונג שבת קודם חשיכה הוא כדתניא התם פ"ק דברכות [ב':] משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בע"ש והיינו קודם צאת הכוכבים כדמוכח התם.
<h2>דף קה:</h2>
וש"מ ברכה טעונה כוס, כתבו בתוס' דמיהא שמעי' דמ"ד ברכה טעונה כוס אפי' ליחיד נמי, דאי ס"ד דוקא לשלשה שאכלו היה לו להבדיל קודם אכילה על הכוס ואח"כ יאכל כל א' בפני עצמו אלא ש"מ דאפי' ליחיד ברכה טעונה כוס, והריא"ף ז"ל פסק דברכה אינה טעונה כוס שכתב הא דאמרינן לקמן ש"מ ברכה טעונה כוס א"ל ד' כסי תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה והרז"ה השיב עליו מדאמרי' בפ' אלו דברים [ברכות נ"א:] הביאו להם יין בתוך המזון בש"א מברך על היין ואח"כ מברך על המזון ובה"א מברך על המזון ואח"כ מברך על היין, ומב"ה או' שמניח את היין לאחר המזון ש"מ דס"ל דברכה טעונה כוס וב"ש דאמרי מברך על היין ואח"כ מברך על המזון ס"ל דברכה אינה טעונה כוס, ואע"ג דהך ברייתא כב"ש איתניה, הא אוקימנא התם בפ' אלו דברים דתרי תנאי ואליבא דב"ש ומ"מ ב"ה ס"ל דברכה טעונה כוס, והרמב"ן ז"ל העמיד דברי הריא"ף ז"ל בס' המלחמות ואמר דאפי' אי אמרי' דברכה אינה טעונה כוס לא אמרי' שלא יהא מצוה לברך על הכוס שהרי אמרו [ברכות נ"א.] י' דברים נאמרו בכוס של ברכה, ואמרו [חולין פ"ז.] כוס של ברכה שוה מ' זהובים, אלא ודאי כ"ע מודו דמצוה מן המובחר על הכוס, הילכך אפי' ס"ל לב"ה דברכה אינה טעונה כוס דין הוא שיניח שתייה של רשות כדי לקיים בו מצות ברכה, וכ"ש לפי מקצת נסחאות שהן גורסות בא להן יין לאחר המזון שהדין נותן שאחר שבא לפנינו יין בשעת בה"מ שיברך עליו, וכ"ש דהתם ס"ל שאחר שלא בא אלא לשתות שאין מטריחין אותו להניחו לבה"מ, והך דדייקינן מהך ברייתא ש"מ ברכה טעונה כוס היינו מדקתני מניחו לאחר המזון שהתירו לו לטעום קודם הבדלה ודחו מצוה בשעתה כדי לברך על הכוס אלמא מצוה גמורה היא ומחזירין עליה כדרך שמחזירי' על המצות, ודייקי' לה נמי מדקתני ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין דקס"ד דכוס של ברכה לא בא אלא מחמת הברכ' שהרי אין גומרין עליו את ההלל, ומדקאמר ולא יפחתו לו נראה שצריך לחזר עליו, ודחי' דארבע כסי תקינו רבנן דרך חירות וכשאמרו ולא יפחתו לו למצות ד' כוסות אמרו ולא למצות כוס של ברכה, אלא שקבעו ברכה על א' מהן הואיל ויש לו יין דאי נמי אינה טעונה כוס מ"מ מצוה היא לברך על הכוס, וכיון דדחי' הכי סוברים הגאונים ז"ל דברכה אינה טעונה כוס, ודאמרי' הכא ש"מ ברכה טעונה כוס לא מכרעא דהא הך ברייתא אליבא דב"ש איתניא וס"ל להאי תנא אליבייהו דברכה טעונה כוס כדאי' בברכות פ' אלו דברים.
<h2>דף קו.</h2>
אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל את יום, משמע לי דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דאי קדושא דיממא מדאורייתא היכי לא אמרי' אלא בורא פרי הגפן ותו לא, והרי ברכה זו ברכת הנהנין היא ולא מעין קדוש, אלא קדושא דאורייתא דליליא הוא דהוי בכניסתו, אלא משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה ראו חכמים לעשות ביום זכר לקדוש דהיינו בפה ותו לא שהוא התחלת קדוש של לילה, ועוד שלפי שאין אומרים שירה אלא על היין כיון שמברכים על היין בתחלה שלא כדרך שאר סעודות הוי כעין שירה ושבח לקדושתו של יום, ומשום דלא הוי אלא מדרבנן לא ראו להאריך בו יותר כדי שלא להשוותו לקדוש של לילה, וקראוהו קדושא רבא לכנוי לפי שאינו עקר כקדוש של לילה וזוטר שיעוריה כדקרי' לסמיא סגי נהור, ומ"מ כיון דתקנוה רבנן כעין קדוש אפשר שאף ביום אסור לטעום קודם שיקדש וצריך ג"כ שיהא במקום סעודה כקדוש של לילה וכ"כ הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת, אבל הראב"ד ז"ל השיגו ואמר דכיון דהאי קדושא מדרבנן בעלמא הוא מותר לטעום קודם שיקדש ולא אסרו אלא קודם קדוש של לילה.
<h2>דף קו:</h2>
נטל ידיו לא יקדש פירש"י ז"ל משום היסח הדעת, ודחינן לה מדרב דהוה מקדש אריפתא ובודאי דהוה משי ידא מעיקרא ש"מ אין הקידוש מפסיק בין נטילת ידים לאכילה, ואע"ג דאיכא למדחי דדוקא במקדש על הפת הוא דלא הוי הפסק לפי שהפת לפניו ודעתו לאכול מיד לאחר קדוש, אבל כי מקדש אחמרא הוי הפסק, אפ"ה כיון דתלמודא לא דחי הכי אנן נמי לא מפלגינן בינייהו, ומיהו לכתחלה מקדשין ואח"כ נוטלין כב"ה דאמרי הכי בפ' אלו דברים [ברכות נ"ב:] דתכף לנטילת ידים סעודה, ותמיהני אם איתא דלא מפליגינן בין מקדש אריפתא למקדש אחמרא, רב היכי עבר אדב"ה והוה משי ידיה מעקרא, ואפשר דמשום חביבותא דרפתא הוה עביד הכי אע"ג דלא הוה מקיים מצות נטילה מן המובחר, ומיהו מינה ילפי' דאע"ג דמקדש אחמרא לית ליה לממשא ידיה עד לבתר קדוש כב"ה, מיהו אי משי ידיה מעקרא שפיר מצי לקדושי ולא הוי הסח הדעת, זהו תורף פי' ז"ל, והרז"ה פי' דרב לטעמיה דאמ' טעם אינו מקדש, ואף זה שנטל ידיו גלה בדעתו שקפץ באכילה וזלזל בקדוש היום וה"ל כאילו טעם ולא יקדש הוא אבל אחרים מקדשין לו, ודחיה (ל)רב יצחק להא שמעתא דכיון דאפשר לקדושי אריפתא אין זה זלזול בקדוש היום ומקדש על איזה מהן שירצה ואע"פ שנטל ידיו, וכ"ש אנן השתא דק"ל טעם מקדש לא חיישי' להא דרב ברונ' כל עקר, אבל מדברי הריא"ף ז"ל נראה שהוא מפרשה כך, נטל ידיו לא יקדש משום דכיון דאין נוטלין ידים לפירות גלי דעתיה דחביבא ליה רפתא וס"ל לרב ברונה שאין מקדשין על הפת, הילכך לא יקדש כלל, שעל הפת אי אפשר, ואי מקדש אחמרא נמצא מקדש על שאינו חביב הילכך לא יקדש, אבל אחרים מקדשין לו על היין, ואסיקנא דליתא דהא רב כל אימת דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא דאלמא בחביבותא תליא מילתא וכל אימת דחביבא ליה רפתא מקדש עליה הילכך נקטי' דמקדשין אריפתא, ומיהו אכתי נפיק לן מדרב ברונא דנטל ידיו לא יקדש [אלא] על הפת, דמ[מ]ימריה מיהא שמעינן דמכי משי ידיה גלי דעתיה דריפתא חביבא עליה ומיהא לא אתותב, זהו דעתי בדברי הריא"ף ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת, וראיתי לאחרים שלא פי' כן.
<h2>דף קז.</h2>
אמר רבא הלכתא טעם מקדש וכו' ומי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה, ולישנא דמרימר מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל היום כולו כך היא הגרס' בס' שלנו, ולפי גרס' זו מסתברא דק"ל מבדיל והולך כל השבת כלה דלישנא קמא לישנא דגמרא ולישנא בתרא לישנא דאמימר וק"ל כלשנא קמא, ואע"ג דבעובדא דאמימר אמרי' וש"מ מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל היום כלו, משום הא לא אריא דמההוא עובדא לא שמעי' טפי אע"ג דקושטא דמילתא הכי איתא דמבדיל והולך כל השבת כולה, אבל הגאוני' גורסים בלישנא קמא דגמ' מבדיל והולך כל היום כלו ולפי' פסקו הלכה כך, וכן כתב הריא"ף ז"ל, ולפי שטה זו כשחל ט' באב במוצ"ש אין מבדילין כלל, אבל בעל הלכות ז"ל כ' שאע"פ שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל היום, כיון שא"א להבדיל במ"ש מבדיל במוצאי ט' באב, והקשו עליו דכיון דנקטינן דאינו מבדיל אלא כל היום כלו נמצא שאין להבדלה תשלומין כלל דכיון דיום הולך אחר הלילה כולי יומא מ"ש הוא, ואפשר לי לומר לדעתו ז"ל שלפי שעשאוהו כפושע ומזיד כיון שלא הבדיל כל היום, לא נתנו לו תשלומין כדאמרי' בפ' תפלת השחר [ברכות כ"ו.] דאע"ג דמי ששכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים אפ"ה אם הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין, וכאן אפי' שכח כפושע ומזיד הוא כיון שעבר יום א' ולא נזכר, אבל היכא דלא אפשר, כט' באב, סמכי' אלישנא דמרימר דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה, מיהו כתב הרמב"ן בס' ת"ה דאפי' למ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה, הבדלת מ"ש של ט' באב אינה צריכה תשלומין שלא נתחייב אותו מ"ש בהבדלת כוס, דהא אמרי' בפ' אין עומדין [ברכות ל"ג.] בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וכיון שהבדלה על הכוס מטולטלת היא בין עניות לעשירות אין לך עניות גדול מט' באב שכל ישראל עניים מרודים הילכך לא מיחייבא בתשלומין. איתנא ליה שכרא ולא אבדיל ובת טות, מיהא משמע דאע"ג דמקדשין על הפת כדכתיבנא לעיל אין מבדילין עליו, וטעמא דמילתא דכיון דאין קדוש אלא במקום סעודה פת מעניינו של קדוש היא אבל אינו מענין הבדלה כלל, וה"נ משמע מדאמרי' בברכות [ל"ג.] דכשהענו אמרו המבדיל בתפלה אין צריך להבדיל על הכוס ואם איתא אכתי אמאי לא מבדיל על הפת אלא ש"מ דהבדלה בפת ליתיה כלל.
אבל קבע עלויה לית לן בה, אשכרא קאמרי' אבל אמיא אפי' קבע עלויה לאו כלום הוא, (והוינן) [והיינו] לישנא דאמרינן קבע עלויה ולא אמרי' קבע עלוייהו, ושכרא נמי דמעלי כי קבע עלויה דוקא לענין בה"מ אבל לענין קדוש אפי' קבע עלויה א"נ הוה חמר מדינה אין מקדשין עליו, דהא אמרי' בפ' המוכר פירות [ב"ב צ"ז.] שאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח דקדוש אפשר בפת אבל הבדלה ובה"מ שא"א בפת התירו בהבדלה כל היכא דהוי חמר מדינה ובבה"מ כל היכא דקבע סעודתיה עלויה. וטעימת יין בכ"ש, מדאמרי' האי לישנא משמע דאמאי דק"ל המברך צריך שיטעום קיימי', דהיינו לומר שמה שמברכין על הכוס בקדוש ובה"מ לא סגי ביה שיטול הכוס בידו בלבד אלא צריך שיטעום ממנו וקאמר דבההיא טעימת יין בכ"ש סגי, ור"י בר' יהודה פליג ואמר מלא לוגמיו וק"ל כותי', הלכך כשמברכין בה"מ על הכוס או הבדלה או קדוש צריך שיטעום א' מהם מלא לוגמיו, ומיהו בחד מינייהו סגי כדאמרי' בפ' בכל מערבין [עירובין מ':] ליטעמיה לינוקא דבעי' שישתה אדם ממנו מלא לוגמיו אבל כל שלא שתה אדם ממנו הרי הוא כאלו לא היה כאן כוס כלל. ומלא לוגמיו דאמרינן הכא ע"כ לאו דוקא אלא שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו, דאלו מלא לוגמיו ממש טפי הוי מרביעית וא"א שהרי בכל הכוס אין צריך שיהא בו אלא רביעית, וראיה לדבר דמלא לוגמיו ממש הוי טפי מרביעית מדאמר בפ' בתרא דיומא [פ'.] כמה ישתה ויהא חייב בש"א כדי רביעית ובה"א כמלא לוגמיו ומפרשי לה דלא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאלו מסלקו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו ומקשי' א"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, משמע דאי ס"ל מלא לוגמיו ממש ניחא דהוה ליה מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה אלמא דמלא לוגמיו הוי יתר מרביעית, אלא ודאי כי אמרינן הכא מלא לוגמיו היינו שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו, ומיהו כי אמרי' האי שיעורא ה"מ לאדם בינוני דהאי שיעורא הוי ביה בציר מרביעית, אבל לעוג מלך הבשן ודכותיה דהוי ביה האי שיעורא טפי מרביעית, ברביעית לחודיה סגי, דאע"ג דגבי יום הכפורים מסקי' התם דכל חד וחד בדידיה משערינן, ה"ט משום דהתם ביתובי דעתא תליא מילתא וכל חד וחד בדידיה מיתבא דעתיה, אבל הכא דכולי כוס ברביעית סגי א"א דניבעי שיטעום ממנו טפי מרביעית אלא בכדי שיסלקנו לצד א' או ברביעית סגי (אי) [הי] מיניה דבציר טפי, ומיהו ה"מ לענין קדוש אבל לענין ד' כוסות אמרינן לקמן והוא דשתי רובא דכסא, הילכך בקדושא דפסחא דאית ביה תרתי קדוש ודין ד' כוסות בעינן שיטעום ממנו רובא דכסא כדין ד' כוסות, ואי רובא דכסא בציר מכדי שיסלקנו בעי' שיטעום נמי בכדי שיסלקנו, מיהו ברביעית סגי וכדכתיבנא.
<h2>דף קז:</h2>
אי משום פסח אי משום מצה, פי' ואי משום האי או משום האי לא נפקא לן מידי, דליכא למימר דאי משום פסח בזמן דליכא פסח שרי ואי משום מצה אסיר, דהא אמרינן לקמן בסמוך דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כולי יומא משום דקסבר משום פסח הוא ורב ששת לאחר חורבן הוה אלמא טעמא דמשום פסח סגי אפי' בזמן דליכא פסח. מהו דתימא ט' לאגריפס כד' לדידן דמי, פי' והשתא יכלינן למימר דסמוך למנחה גדולה תנן ומשום מצה אבל משום פסח לא יכלינן למימר דמאי רבותיה דאגריפס, הילכך לא אפשיט בבעין מידי דליפוק מיניה כלום דהא כתיבנא דאי משום פסח אי משום מצה לא נפיק מינה מידי.
מנא אמינא לה דחמרא טובא מגרר גריר פי' משו"ה אמרי' טובא דאילו פורתא מסעד סעיד כדאיתא בפ' כיצד מברכין. אי אמרת בשלמא חמרא טובא מגרר גריר שפיר, האי לישנא לאו דוקא דליכא למיפשט מהכא אלא דלאו שבועי משבע דבהכי סגי, והיינו דבתר הכי אמרינן אלא אי אמרת בשלמא שבועי משבע ולא אמרי' אלא אי אמרת לא גריר, וא"ת והיכי תנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה דמשמע בין פורתא בין טובא דהא נהי דטובא גריר, פורתא סעיד, י"ל דנהי דסעיד כיון דפורתא הוא לא אתי למכליה למצה אכילה גסה ואי הוי טובא הא גריר.
<h2>דף קח.</h2>
פרקדן, מוכח בפ' המוכר את הספינה [ב"ב ע"ד.] שהשוכב על ערפו נקרא פרקדן דאמרי' התם גבי מיתי מדבר דהוו גני אפרקיד והוה עבר טייעא כי רכיב גמלא תותי כרעייהו, מיהו אפשר שהשוכב על פניו ג"כ מקרי פרקדן.
<h2>דף קח:</h2>
ידי יין יצא ידי חירות לא יצא, כלו' שלא יצא ידי מצוה מן המובחר ומיהו אינו צריך לחזור ולשתות ד' כוסות אבל שתאן בבת א' כלו' ששתאן סמוכין בזה אחר זה שלא על הסדר שסדרו אותן חכמים, ידי ד' כוסות לא יצא וצריך לשתותן כסדרן. אמר רבא מ"ט דר"י דכתיב אל תרא יין כי יתאדם, מדיהיב רבא טעמיה דר"י משמע דק"ל כוותיה, וה"נ משמע לענין קדוש בפ' המוכר פירות [ב"ב צ"ז:] דבעינן התם חמר חיוריין מהו כלו' מהו לקדוש א"ל אל תרא יין כי יתאדם. מה מעלה יש לתנוקות ביין, כלו' דבכי הא לא שייך לחנכן במצות דכיון שאין נהנין ושמחין בו אינו להן דרך חירות.
<h2>דף קט.</h2>
רביעית של תורה אצבעיים על אצבעים, לשון קצרה לתלמידים. שנחלק רום הכלי שהוא ג' אמות לכ' חלקים יהיה כל חלק מהם י"ח חומשי אצבע שהרי בשלש אמות י"ח טפחים ובכל טפח ד' אצבעות ובכל אצבע (ד') [ה'] חומשים נמצא חלק העשרים י"ח חומשי אצבע, אח"כ נוציא מאלו י"ח חומשין הרובע ישארו י"ג חומשי אצבע וחצי חומש שהם אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכן נעשה מן המים עשרים חלקים יהיה החלק שני סאין נוציא הרובע ישאר סאה ומחצה שהן ט' קבין נמצא שאמה על אמה ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק ט' קבין שהן ל"ו לוגין ואמה על אמה היא ששה טפחים על ששה טפחים שהן בתשבורת ל"ו (לוגין) [טפחים, נמצא] לוג לכל טפח, ורובע הטפח שהוא אצבעיים על אצבעיים יחזיק רביעית לוג ומאחר שלמדנו שטפח על טפח ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג שהוא רובע קב למדנו שחמש' רבעים קמח שחייבין בחלה שיעורן חמשת טפחים בתשבורת והם בכלי שארכו ב' טפחים וחצי ורחבו טפחיים שב' טפחים על ב' טפחים הם ד' טפחים בתשבורת וחצי טפח על פני ב' טפחים הוא טפח שלם נמצאו ה' טפחים ויהיה רום הכלי אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע.
<h2>דף קט:</h2>
רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפי נפשיה הוא כלו' שאע"פ שד' כוסות תקנו חכמים מ"מ בכל א' קבעו מצוה בפני עצמה, וכ' הריא"ף ז"ל בהלכו' דכיון דכל חד וחד מצו' באפי נפשיה הוא לענין ברכה נמי צריך לברך בפ"ה אכל כסא וכסא, למד הריא"ף ז"ל ענין ברכה ממה שאמרו לענין זוגות לפי שהן שוין בדין נמלך, שהרי נמלך אין בו משום זוגות ונמלך נמי קובע ברכה אחרת, הילכך כיון דחזינן דהני כסי לא מצטרפי דלהוו זוגות אלמא לא ממשכי אהדדי והוו כנמלך, הילכך כל א' וא' קובע ברכה לעצמו, ולמדה עוד מדאמרי' בפ' כסוי הדם [חולין פ"ו:] גבי הא דאר"י שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ואמרי' עלה מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה א' ומקשי ומ"ש מדרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וכו' ומתרצי' הכי השתא התם משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, והכא נמי מישתא ומימר הגדה ומאי דבעי מימר בהדי הדדי לא אפשר, והרז"ה הקשה למה הוא צריך לברך על כוס שני שהרי מקרא הגדה אינו מפסיק משתיא, שהרי אמרו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, ולאו קושיא היא שאפי' תימא דהכי הוא מ"מ הרי עליו לקרא הגדה ומקרי ומשתי בהדי הדדי לא אפשר, ועוד דאע"ג דאמרינן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, משמע ודאי דהיינו בין הכוסות אבל לא באמצע הכוס, שאחר שמזג הכוס לספר עליו ביציאת מצרים שהוא מצוה מן התורה אינו בדין שימזוג כוס אחר וישתה, ועוד שהרי אומרי' עליו שני פרקים מן ההלל וברכת אשר גאלנו שהן מפסיקין אותו ע"כ משתיה, ואומר עוד הרז"ה דכי אמרי' דמשום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר צריך לחזור ולברך, ה"מ בדבר שהוא סלוק אכילה כבה"מ או סלוק שחיט' ככסוי הדם אי לאו משום טעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, והקשו עליו שהרי מה שאמרו דמודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת לא לענין שחיטה בלחוד אמרו כן אלא אף לענין כסוי ואע"פ שהשחיטה שבנתים אינו הפסק לכסוי צריכינן לטעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא, ואין זו קושיא אצלי שאפי' נפרש כן כיון שהכסוי והשחיטה עניינין חלוקין הן לגמרי, בדין הוא שתהא שחיטה הפסק וסלוק לכסוי אי [לאו] משום טעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא כו', משא"כ בד' כוסות הללו שכולן מצות שתיה הן ואין בכאן סלוק שיפסיק, אבל דעת הריא"ף ז"ל דכל היכא דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אע"פ שאינו דבר של סלוק צריך לברך, ומיהו ה"מ בדבר הקבוע עליו חובה כקריאת הגדה אבל במה שאינו קבוע עליו חובה לא, דאי לא תימא הכי תקשי לן הא דאמרי' בחברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן ללכת אל בה"כ או לבה"מ שאם הניחו שם זקן או חולה כשהן חוזרין אין טעונים ברכה לכתחלה ואע"פ שהתפללו בבה"כ או ענו שם קדושה וקדיש וכיוצא בהן, והא הכא דמיכל ומימר הנהו מילי בהדי הדדי לא אפשר ותנן נמי [ברכות מ"ב.] דבירך על היין שלפני המזון בשבתות וימים טובים דפטר את היין שלאחר המזון ואע"פ שברך המוציא בנתים ומשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא בדבר הקבוע עליו חובה אבל בדבר הרשות שאם רצה אינו מפסיק לא, וכ"ת והא ק"ל דסח בין תפלה לתפלה צריך לברך והא התם שיחת הרשות היא ואפ"ה מפסקא, לא דמי דהתם שתי מצות הן ואפי' שיחה דרשות מפסקת בין הברכה לעשיית המצוה כדאמרי' דטול ברוך לא הוי הפסק דמשמע דשיחה אחריתי הוי הפסק, אבל אחר שהתחיל במצוה אין שיחה מפסקת דהא אמרי' בהלל דשואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ואינו חוזר ומברך אבל שיחת חובה מפסקת וד' כוסות נמי אע"ג דקביעות א' להם וכמצוה א' דמו אפ"ה כיון שיש ביניהם שיחת חובה הוי הפסקה, וא"ת ולמה אינו מברך על המרור בפה"א שאע"פ שבירך בטיבול ראשון הרי הפסיק בינתים ההלל והברכ' שסדר על כוס שני ואלו לקמן אמרי' דמברך אמרור לאכול מרור ולא מברך בפה"א כלל, י"ל שאינו נפטר בכך בבפה"א שבירך בתחלה אלא ברכת המוציא פוטרתו שפת פוטרת כל מיני מאכל וה"ט נמי דברכת מרור לא מפסקא להמוציא שבירך תחלה לפי שהכל מענין הסעודה הוא.
ולענין על הגפן ועל פרי הגפן כ' הריא"ף ז"ל שנראים הדברים שהוא מברך אותו בתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי, ובתר תרי כסי קמאי היינו לומר שהוא מברך אותו קודם בה"מ שא"א לפטור יין שלאחר בה"מ ושלפניה בברכה א' שהרי בה"מ מפסקת ביניהן כדרך שהיא מפסקת לענין ברכה ראשונה שקובעת לו ברכה, והרז"ה חולק עליו שהרי הגאונים ז"ל אמרו שברכת שלש פוטרת מעין שלש וכל מה ששתה לפני בה"מ בה"מ פוטרתו, ואין זה נכון שאם אמרו הגאונים ז"ל שברכת שלש פוטרת מעין שלש לא אמרו כן אלא בדברים של מזון כדייסא וחביץ קדרה וכדאמרי' נמי גבי תמרי בפ"ק דברכות [י"ב.] משום דתמרי נמי מיזן זייני, אבל בשאר פירות כתאנים וענבים הדבר ברור שאין בה"מ פוטרת (ב)ברכה אחרונה שלהם, דהא פסיק רב פפא בפ' כ"מ [ברכות מ"א:] הלכתא דבר הבא לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם וודאי לאחר הסעודה היינו קודם בה"מ דאלו לאחר בה"מ פשיטא, אלמא דברכת שלוש במידי דלא זיין אינה פוטרת מעין שלוש, ומיהו אע"ג דברכת שלוש אינה פוטרת מעין שלוש אכתי איכא למימר שאין צריך לברך על הגפן אלא בתר כולהו כסי, דאע"ג דבה"מ מפסקת אין לנו הפסק שיהא קובע ברכה לאחריו, שאין לנו הפסק גדול מנמלך שהוא קובע ברכה שלפניו ואינו קובע ברכה לאחריו, וכ"ד ר' האי גאון ז"ל שאינו מברך על הגפן אלא לבתר כלהו כסי.
<h2>דף קיד.</h2>
מתני'. הביאו לפניו מטבל בחזרת, פירש"י ז"ל דמאי מטבל [מטפל] (מטביל) דלא ניחא ליה לפרושי מטבל ממש שהרי עדין לא הביאו לפניו חרוסת דבתר הכי קתני לה, וליתא דבגמרא משמע דעבדי' תרי טבולי כי היכי דתהוי להו היכירא לתנוקות, ואמרי' נמי נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני, אלא ודאי טבול ממש קאמר ובחרוס', ואע"ג דבתר הכי קתני הביאו לפניו מצה וחרוסת, לאו למימרא שלא הביאו לפניו חרוסת קודם לכן, אלא הבאה דרישא שאינה אלא מה שהוא צריך לשעתו לא קאמר הביאו לפניו כך וכך דהא לא קתני אלא הביאו לפניו סתמא, ומטבל בחזרת היינו לומר שמטבל במה שנהגו דהיינו בחרוסת, אבל הבאה דסופא שאינו צריך לה עכשיו עד לאחר הגדה ואע"פ כן מביאין לפניו משום היכירא דתינוקות, בדידה קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, ועוד דאצטריך ליה למינקט חרוסת בהדיא בסיפא למיתני אעפ"י שאין חרוסת מצוה ופלוגתא דר"א ברבי צדוק, וליכא לפרושי דטבול ראשון לא צריך למהוי בחרוסת אלא במאי דבעי והוא דמהני לקפא ומ"ה לא תני חרוסת בטבול א', דהא לת"ק דס"ל שאין חרוסת מצוה בטיבול שני נמי ליתיה אלא משום קפא ואפ"ה קתני חרוסת, ועוד דמסקינן בגמ' דבדלית ליה שאר ירקי בטבול א' יוצא י"ח ושני אינו אלא משום היכירא דתנוקות, אלא ודאי כדפרישנא.
<h2>דף קיד:</h2>
גמ'. אר"ל זאת אומרת מצות צריכות כונה, ס"ל לר"ל דבטיבול ראשון לחודיה דהוי קודם סעודה שלא כשאר ימות השנה איכא היכירא דתנוקות, ומ"ה קאמר דמתני' מוכחא דמצות צריכות כונה ומ"ה מתקינינן שלא יברך בטיבול לאכול מרור כדי שלא יכוין בו למצות מרור, ויצא מצוה כהלכתו במרור שאחר אכילת מצה כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, אבל אי אמרינן דמצות אין צריכות כונה ע"כ בטיבול ראשון יצא י"ח אע"ג דלא מכוין ובדידיה נמי איכא היכירא דתנוקות כיון דאכיל ליה אליבא ריקנא ולא אורח ארעא וטיבול שני למה לי, ודחי' דלעולם מצוות אין צריכות כונה ובטיבול ראשון יוצא י"ח ואפ"ה בעי' טבול שני משום היכירא דתנוקות, דלאו כדקס"ד דבטבול ראשון לחודיה איכא היכירא, ומהדרי א"כ לשמועינן בשאר ירקי כלו' דבשלמא אי אמרי' דמצות צריכות כונה וסברי דבטבול א' לחודיה איכא היכירא דתנוקות מ"ה לא נקטי בשאר ירקי אלא בחזרת כי היכי דנדוק מינה דמצות צריכות כונה, אבל אם איתא דאין צריכות כונה וליכא היכירא לתנוקות אלא בטבול שני אמאי נקט לה בחזרת דא"א ליה לקיומיה מצוה כהלכתא דלא סגיא דלא אכיל מרור ברישא מקמי מצה, לשמעינן בשאר ירקי דמצי לקיומיה בהו מצוה כהלכתא, ודחי' דלרבותא נקטא דסד"א דהיכא דאיכא מרור לחודי' לא בעי' תרי טיבולי אלא הוו טיבול קודם סעודה ויוצא בה ידי מצוה אע"פ שאינו כהלכתה ובדידיה נמי איכא היכירא לתנוקות, או שנאמר שלא יטבל אלא אחר מצה כדי שיאכל מרור בעונתו דעדיף טפי מהיכירא דתנוקות, קמ"ל דאפי' ליכא אלא מרור לחודיה מטבל קודם סעודה ויוצא בו ידי מצות מרור וחוזר ומטבל בתוך הסעודה משום היכירא דתנוקות. וכיון דאדחיא לה הא דריש לקיש משמע דנקטינן דמצות אין צריכות כונה דהויא ליה פלוגתא דרבנן ור"י ויחיד ורבים הלכה כרבים, ולמאי דס"ל נמי לרב חסדא לקמן ליכא למפשטה לדריש לקיש ממתני' כמ"ש לפנינו בס"ד.
אחד זכר לפסח וא' זכר לחגיגה, לכולהו אמוראי נמי משום הכי הוא אלא מה טעם קאמר דכיון דה"ט דשני תבשילין משום פסח וחגיגה, מיני בשר בעי דומיא דידהו. רבינא אמר אפי' גרמא ובישולא, גרמא לחודיה ודאי לא מהני אלא בדסביך ביה בשרא פורתא קאמר דהאי נמי גרמא מקרי. אמר רב הונא מברך בורא פרי האדמה ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור ואכיל, לרב הונא ע"כ ס"ל דמצות צריכות כונה דאי אין צריכות כונה היאך מברך לבסוף על אכילת מרור והרי כבר יצא י"ח בטבול א', ובעיין מעקרא נמי היכא דליכא שאר ירקי מאי במצות צריכות כונה שיכא דאי אין צריכות כיון דבטבול א' יוצא י"ח ע"כ מברך עליו, ורב חסדא דאתקיף ליה ואמר לאחר שמלא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו, אפשר דהכי ס"ל ואפשר דס"ל דאין צריכות כונה אלא דקא מהדר ליה דאפי' נימא דצריכות כונה לא מתחזי שפיר דלאחר שמלא כריסו ממנו שיחזור ויברך עליו, ואפסיקא הלכתא כרב חסדא, וכיון שכן ליכא למידק ממתני' מאי דדיק מינה ר"ל דמצות צריכות כונה, דהא ס"ל לר"ח דנהי נמי דצריכות כונה אפ"ה מברך בטבול א' על אכילת מרור, הילכך איכא למימר דלא ק"ל כר"ל אלא כרבנן דאמרי אכלן בלא מתכוין יצא, ואע"ג דסוגיין רהטא כוותיה דבעי' היכא דליכא שאר ירקי מאי וליכא למבעי הכי אלא למאן דאית ליה מצות צריכות כונה, אפשר דלישנא דבעיא לאו לישנא דגמ' הוא אלא לישנא דרב הונא וכאלו אמרו א"ר הונא פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי וכו' היכא דליכא שאר ירקי מאי ומצינו כיוצא בה ובמ' ר"ה [כ"ח. ע"ש בחי' רבנו] כתבתי יותר בס"ד. וא"ת והיכי אמרי' דס"ל לרב חסדא דאפי' נימא דמצות צריכות כונה דמטיבול א' נפיק דהא ר"י דאית ליה האי סברא וקאמר לעיל אעפ"י שטבל בחזר' מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת אלמא למאן דס"ל מצות צריכות כונה בטיבול שני נפיק, י"ל דר"י אמילתיה דת"ק קאי דאמר שאם אכלן בלא מתכוין יצא ועלה אר"י שאם עבר ואכלן בלא מתכוין צריך להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת, אבל לכתחילה צריך להתכוין בטבול ראשון למצוה, שלא יברך עליו לאחר שמלא כריסו ממנו.
<h2>דף קטו.</h2>
מאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל היא דתניא וכו', וא"ת ומנא לן דס"ל הכי להלל שאני הכא דמצותן בכך וכמצוה א' דמי, י"ל דמשמע לן דמודה הלל במאי דק"ל דמצה בזמן הזה דאורייתא וכיון שכן אינה תלויה בפסח ואפי' בזמן פסח אם אכלה בפני עצמה יצא ידי מצה ואפי' [הכי] צותה תורה לאכלן כא' ש"מ דמצות אין מבטלות זו את זו, והלל ודאי אחר מזונו היה אוכלן משום פסח שאינו נאכל אלא על השבע וקודם לכן לא היה אוכל דברים שיוצאין בהן ידי מצה אלא כגון דובשנין וסופגנין ואסקריטין. אר"י חלוקין עליו חבריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת א' ואוכלן וכו', נ"ל דמשמע לן בריתא דר"י הכי יכול יהא כורכן שתהא מצותן בכך ולא יצא י"ח אלא בכריכה כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ת"ל יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וכיון דמקרא לא נפיק חיובא דכריכה אלא אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו משמע ממילא נפיק לן שאסור לכרכן שמצות מבטלות זו את זו וכיון שאין הכריכה מעכבת אסור לכרכן, ורב אשי לא ניחא ליה בהאי פירושא ואתקיף ואמר מאי אפי' כלומר דמברייתא משמע דכריכא נמי שרי אלא שאינה מעכבת. אלא א"ר אשי האי תנא תנא דהלל הוא והכי קתני וכו', כך היא הגרסא במקצת נוסחאות (ולכך) [ולהך] נוסחא לכתחלה מצוה מן המובחר לאכלן בכריכה אבל אם אכלן שלא בכריכה יצא, והיינו אפי', אבל א"א לומר דלהלל לכתחילה יוצאין שלא בכריכה, דא"כ מאי קאמר והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, [אלא ודאי להלל מצותו לכתחילה בכריכה, והיינו דקאמר והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן] דלרבנן אינו יוצא בכריכה אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולהלל אינו יוצא מצוה מן המובחר אלא בכריכה [ואנו] (ואין) רוצים לצאת ידי שניהם, וכ"ת וכיון דמסקינן דהך מתניתין כהלל אתיא מנלן דפליגי רבנן עליה, י"ל דמדרבנן דאמר' חלוקין עליו חבריו על הלל דגמ' הוה גמיר הכי ר"י ולאו מהך מתניתין, דר"י לא אמר אלא חלוקין עליו על הלל, ודאמרי דתניא לישנא דגמ' הוא ואע"ג דדחינן לה, גמרי' דר"י לא אדחי, ומיהו לא נהירא דאי הך מתניתא אליבא דהלל איתניא משמע דלהלל אפי' לכתחילה לא יוצא י"ח בזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, דאם איתא דדיעבד דוקא הוה ליה למתני יכול אכלן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו לא יצא ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל השתא דקתני יכול לא יצא אדם י"ח אא"כ כורכן וכו' ת"ל יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו משמע דאפי' לכתחילה, דלישנא הכי משמע כדתניא לעיל יכול לא יצא אדם י"ח אלא בפת הדראה ת"ל מצות מצות ריבא ובודאי דאפי' לכתחילה קאמר דיוצאים בפת נקיה, ועוד דאם איתא דלהלל יוצא אדם י"ח בפסח בדיעבד אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, לא משמע דמשום לכתחילה בלחוד מבעי לן למעבד זכר למקדש, לפיכך נראת גרסת הגאונים ז"ל עקר דלא גרסי' האי תנא תנא דהלל היא אלא [ה"ג] א"ר אשי הכי קתני יכול לא יצא אדם י"ח אא"כ כרכן (ואכלן) בבת א' ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ורבנן (תקינו) [קא תנו] לה דלדידהו יוצאין לכתחילה בין בבת א' בין בזה אחר זה, אבל להלל כל שלא כרך לא יצא אפילו בדיעבד ואכתי איתא לר"י דאמר חלוקין עליו חבריו על הלל מיהו לא כדקס"ד מעקרא דלרבנן אין אדם יוצא י"ח בכריכ' דמצות מבטלות זו את זו, דהשתא אדרבא טפי איכא למשמע מדרבנן דאין מבטלות, דנהי דאינהו אמרי דלכתחילה יוצאין בלא כריכה אפ"ה אם רצה כורך ואי קשיא דבפ' התערובות [זבחים ע"ט.] אמרי' מאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל וכו' והכי היא מסקנא דהתם ולא אתקיף עלה רב אשי לומר דאפילו לרבנן אין מבטלות, י"ל דגמ' התם לא נחתא הכי למידק בהך ברייתא דס"ל דפליגי רבנן עליה מדקאמר ואפי' למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו כדרב אשי דס"ל דרבנן נמי מודו בה אלא קאמר דלהלל שמעינן ליה הכי ולאו למימרא דאשכחן להו לרבנן דפליגי עליה. והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, כלו' דאי אתמר הילכתא כרבנן הוה אכיל כל חד וחד לחודיה ובהכי סגי, ואי אתמר הלכתא כהלל ודאי ה"ל למיכל מצה לחודה כי היכי דלא תבטיל במרור דרבנן, מיהו בתר הכי הוה כריך מצה ומרור דליכא למימר דמצה דרשות מבטל למרור דרבנן, דלאו רשות גרידא היא דמיבעי לן למעבד זכר למקדש, אבל השתא לא יכלינן למעבד הכי דלמא ק"ל כרבנן וכיון שכבר אכל מצה לחודה כי כריך לה בהדי מרור בתר הכי ה"ל רשות גמור וכי היכי דמצות דרבנן מבטלה לדאורייתא ה"נ רשות גמור מבטל ליה לדרבנן הילכך משום ספקא דתרוייהו אכיל ברישא מצה לחודה והדר אכיל מרור לחודיה והדר כריך להו לתרוייהו זכר למקדש כהלל.
<h2>דף קטו:</h2>
נטל ידיו בטבול א' צריך [שיטול ידיו] בטבול ב', איידי דנקט טבול א' נקט נמי טבול ב' אבל בלאו טבול ב' נמי צריך שיטול ידיו משום המוציא, וי"א דנקט טבול לפי שהוא קובע נטילת ידים יותר מן המצה שידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא ע"י משקה אלא שגזרו עליהן משום סרך תרומה. דלמא אסחי לדעתיה ונגע, וא"ת אי נגע לברכה נמי פסול דגרסי' בפ' שני נזירים [נזיר נ"ט.] מהו לחוך בתפלה בבגדו א"ל אסור ולית הלכתא כותיה משמע הא שלא בבגדו אסור משום דנגע, י"ל אי ודאי נגע ה"נ שאף לברכה הוא פסול אבל הכא לא נגע ודאי אלא דאסחי לדעתיה וידים של הסח הדעת כשרות הן לברכה ולתפלה אלא שגזרו בהן חכמים לענין טומאה ועשו אותן שניות, ועל ידים אלו של הסח הדעת אמרו שהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח אבל לא דודאי נגע שהרי פסולות הן לברכה. בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, דאע"ג דלעיל אמרי' דאפי' למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו אתי דרבנן ומבטל דאורייתא וכ"ש רשות גמור שמבטל לה והכא כיון דלא יצא ידי מרור רשות גמור הוא ואפ"ה לא מבטל למצה, ה"ט דכי אמרי' דמבטל ה"מ כשנכנס במעיו וטעם אחר מעורב בו והיינו ע"י אכילה אבל כשבלען אין הטעמים מתערבים וכזית מצה לחודיה קאי ומ"ה יצא.
דבר אחר לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, איכא מ"ד דדוקא לאכול מצה הוא דמברך על הפרוסה משום לחם עוני, אבל המוציא על השלמה מברך ליה דודאי טעמא איכא בהדי פרוסה דבשבתו' וי"ט לחם משנה בעי' אלא דאתא לחם עוני ערעיתיה לפלגא ומשום לתיה מברך ביה לאכול מצה אבל המוציא אשלמה מברך ליה, ולא משמע הכי בפ' כיצד מברכין [ברכות ל"ט:] דאמרי' התם גבי הביאו לפניו פתיתין ושלמים וירא שמים יוצא ידי שניהם מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע כלו' על הפתיתין דאי לא מאי עבידתייהו דפתיתין ואמרינן עלה הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע וכיון דאמרי' עלה הכל מודים בפסח משמע ודאי דדכותיה עבדינן בפסח דמברך אפתיתין המוציא, מיהו כתב רב האי גאון ז"ל דלא אתמר אלא בהביאו לפניו דומיא דההיא דהתם דכי היכי דהתם כשהביאו לפניו פתיתין הכא נמי כשהביאו לפניו פרוסה וקאמר שהוא רשאי לברך על הפרוסה, אבל אם הביאו לפניו שלימים שיהא חייב אין לנו דאי משום דדרשינן לה מלחם עוני לא אתמר אלא לרשות דומיא דמאי דאמרי' בפ' כיצד מברכין [שם ל"ח.] האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בו י"ח בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב, וההיא ודאי לרשות אתמר דליכא למימר דבעינן כובא דארעא למצוה, אבל עכשיו נהגו הכל לברך על הפרוסה אלא שאינו פורסה בשעת המוציא כדי לברך על הפרוסה אלא שמקדימין לפורסה קודם שיאמר הגדה כדי שבשע' המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה.
<h2>דף קטז.</h2>
הלילה הזה כולו צלי, כר"י אתיא דאמר שאף חגיגה הבאה עם הפסח אינו אלא צלי והכי אוקימנא לה בפסח שני. כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח כראוי, אבל לא [יצא] כלל לא קאמר, ודכותה בסוכה [כ"ח.] א"ל א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך ולא דוקא דהא לא הוי טעמא דההיא אלא משום דילמא אתי לאמשוכי אחר שלחנו וכל היכא דלא אמשיך לא סגיא דלא יצא י"ח, אלא ודאי כדאמרן.
<h2>דף קטז:</h2>
אלא פשיטא בעבור זה למצה ומרור הוא דאתא, פי' דאפי' לרב אחא בר יעקב לאו ג"ש היא דא"כ מאי קא מהדרינן וליכא למהדר דלאו מופנה הוא דהוה לן למימר כדאמרין בעלמא הא ניחא למ"ד מופנה מצד א' וכו', אלא טעמא בעלמא הוא דקאמר דכי היכי דדרשינן התם זה פרט לסומין ה"נ הכא ומ"ה מהדרינן דלא דמו דהכא אצטריך.
<h2>דף קיז:</h2>
שמעת מינה ברכה טעונה כוס, ודאי מפשט פשיטא ליה דמצותה מן המובחר על הכוס אלא דמדתנן ואפי' מן התמחוי בעינן למפשט שמחזרין עליה כדרך שמחזרין על המצות, דקס"ד דכוס שלישי משום בה"מ בלחוד הוא דאתי, והריא"ף ז"ל לא כתבה בהלכות אלמא קסבר דברכה אינה טעונה כוס וכבר הארכתי בזה למעלה [ק"ה:].
<h2>דף קיח.</h2>
מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך, מדמברכינן בלילי פסחים לאחר קריאת ההלל יהללוך משמע שמברכין לפניו לגמור את ההלל כשם שמברכין בכל הימים שגומרין אותו שא"א שיברכו לאחריו ולא לפניו שהרי שנינו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כדאיתא בפ' בא סימן [נדה נ"א:]. וראיה לדבר עוד מדתניא במ"ס ר"ש בן יהוצדק אומר י"ח יום ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל ואלו הן שמונת ימי חנוכה וי"ט של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויום טוב א' של פסח ולילו ובגולה כ"א יום ושתי לילות ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליהן ולאומרן בנעימה לקיים מה שנא' ונרוממה כשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים, הא משמע דכשהוא קורא אותו בביתו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, אלא שאם קדם וקרא בבה"כ אינו צריך לברך בביתו שכבר בירך ברבים, וכ"ת והא בגמ' דילן בערכין [י':] תני להא דר"ש בן יהוצדק דאמר י"ח ימים יחיד גומר בהן את ההלל ולא קתני לילה של פסח, לאו קושיא היא דהתם הלל של עשיית מצות לא קתני, תדע דהא לא מני נמי שבשחיטת פסחים דמני להו התם במתני', ועוד דהתם ימים קתני לפרושי מתניתין דהחליל מכה לפני המזבח, ועוד ראיה שמברכין על ההלל בלילי פסחים מדגרסי' בירושלמי בפ"ק דברכות כל הברכות פותחין בהן בברוך אם (איתא) [היתה] ברכה הסמוכה לחבירתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בהן בברוך התיב ר"י הרי גאולה של הלל שניא היא דאר"י הלל אם שמעו בבה"כ יצא אתיב ר"א קומי ר"י והא סופא א"ל שתים להבא וא' לשעבר, וכך פי' כלפי שאמרו דברכה אחרונה שבק"ש מפני שהיא סמוכה לאהבת עולם שלפניה אינה פותחת בברוך הקשה ר"י הרי ברכת אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים שאנו מברכין בלילי פסחים שהיא סמוכה לברכה ראשונה של קריאת ההלל ולמה פותחין בברוך שהיה ר"י סבור דברכה ראשונה לגמור את הלל על שני פרקים הללו מברכין אותה וברכה אחרונה שלהם אשר גאלנו כענין ששנינו בו וחותם בגאולה וכיון שכן דמיא לברכה אחרונה של ק"ש שאין פותחין בה, ומתרץ שניא היא דאמר ר"י הלל אם שמעו בבה"כ יצא וכשהוא קורא אותו אינו מברך עליו שכבר בירך ברבים כדאיתא במ"ס אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותה בבה"כ, הילכך כיון שפעמים אינה סמוכה פתחו בה בברוך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה, והקשה ר"א על פירוק והא סופא כלו' ברכת של סוף הלל דהיינו יהללוך שאינה סמוכה בביתו ואינה פותחת אלמא לאו בסמיכתא תליא מילתא, לפי שהיה ר"א סבור שברכה ראשונה לגמור את ההלל כשמברכין אותה בביתו אינה אלא על שני פרקים ראשונים ואין להם בסוף אלא ברכת הגאולה וברכת השיר על פרקים אחרונים ואין להם ברכה לפניהם ואע"פ כן אין פותחין בה ולא אמרי' כיון דפעמים אינה סמוכה כגון בביתו אעפ"י שהיא סמוכה בבה"כ יפתח בה כמו שתרצנו בגאולה, ופריק ר"י דברכות של הלל שתים הן כלומר על מצותה של קריאתה והיינו ראשונה של קריאה שמברכין לגמור את ההלל ואחרונה דהיינו ברכת השיר ושתים אלו באות לעולם כא' וסמוכות זו לזו לעולם, שאם קראו בבה"כ מברך שתיהן שם ובביתו אינו מברך מהן כלל, ואם לא קראו בבה"כ מברך שתיהן בביתו ואף שם בברכת יהללוך סמוכה היא לברכה שלפני ההלל דהיינו לגמור לפי שעל כל קריאת ההלל היא באה וברכת אשר גאלנו אינה מפסקת בין שתי ברכות הללו שהיא אינה להבא כלו' על מצותה של קריאה אלא הודאה היא לשעבר על גאולתא של מצרים, זהו מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפי' זה הירושלמי, ותמיהני [אם כפירושו] (אף בפירושו) למה הוצרך לתרץ בתחילה שניא היא דאר"י הלל אם שמעו בבה"כ יצא הא אפי' תימא דלא יצא ברכת גאולה אינה סמוכה שאינה אלא הודאה לשעבר על גאולתה של מצרים כמו שתי' ר"י, אא"כ תאמר דלפירכיה דר"י בההוא פירוקא סגי ליה ובתר דפריק ר' יוסי לא צריכינן לההוא פירוקא, ויותר נ"ל דה"ק שניא היא דאמר ר"י הלל אם שמעו בבה"כ יצא ואינו מברך לגמור ואפי' הכי מברך אשר גאלנו אלמא ברכת אשר גאלנו אינה סמוכה לברכה ראשונה אלא ברכה היא שתקנו על הכוס שני, ובתר הכי פריך והרי סופא כלו' והרי ברכת יהללוך שאע"פ שנתקנה לכוס רביעי אינה פותחת בברוך, ואף ברכת אשר גאלנו אע"פ שנתקנה לכוס שני לא היה לה לפתוח בברוך שמפני זה לא נתבטל סמיכותה כשם שלא נתבטל מברכה שבסוף דהיינו יהללוך, ופריק ר"י דלא דמו דברכת יהללוך אעפ"י שמברכין אותה על כוס רביעי אפ"ה על קריאת ההלל היא באה שהרי בכל הימים שגומרין בהם את ההלל גומר אותה ושתים הן להבא כלו' על קריאת ההלל אבל ברכת אשר גאלנו אינה (של) [אלא] הודאה לשעבר על גאולה של מצרים שהרי לא נתקנה אלא מפני כוס, וזהו דרך נכון בפי' הירושלמי, ומ"מ כיון שהקשו והרי גאולה של הלל שמעינן מינה שמברכי' בתחילתו לגמור שאם לא כן לא היה מקום לאותה קושיא כלל, וכ"ת והרי מפסיקין בו וקובעין סעודה בתוכו ואם איתא דמברכין לפניו לגמור וברכת יהללוך היא ברכה שלאחר מצותה של קריאה היאך קבעו הפסק זה בין ב' ברכות הללו, איכ' למי' שאין הפסק הבא באמצע המצוה מבטל המצוה ולא קובע ברכה שהרי הגאונים ז"ל אמרו שאם הפסיק באמצע המצוה ושח אינו חוזר ומברך שהרי הלל שמברכין קודם קריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ואינו צריך לחזור ולברך, ותקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד נמי ברכה אחת לכולן ואסור להפסיק ביניהן ואעפ"כ אומר תפלה ואשרי דסדרו של יום אינו הפסק, ואף כאן אינו הפסק שכך התקינו למצוה וסדרו של יום, ועוד אמר הרמב"ן ז"ל שמצינו גדולה מזו בברכת התורה דמעקר תקנה הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה והרי כאן כמה הפסקות שזה בירך וקרא ונסתלק והלך לו ושמא יצא לשוק וששה אחרונים קוראים בברכה שלו ואחרון מברך בסוף ופוטר בברכה שלו ששה הראשונים והטעם דכיון דקריאת כל השבעה חובה ליום מצוה א' היא ואין [הפסקות שלהם כלום שעיקר מצוה זו להפסקות הללו היא, וכן קריאת הלל של אכילת פסחים ומצה חובה היא ואין] הפסקה של סעודה גורמת ברכה לא בתחלה ולא בסוף הילכך מברך בתחלת מצוה וסופה, וכ"ת א"כ אחרון הקורא בתורה לא יפתח בברוך כשמברך לאחריה כשם שאין ברכת יהללוך פותחת בברוך, לא דמי דהתם כיון שהיא באנשים הרבה אין ברכתו של אחרון כסמוכה לברכתו של א' אבל בהלל כיון שא' מברך לשתיהן עשו אותן כסמוכות.
אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשו' שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קוראין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו רג"א אומר וכו' לפי' אנו חייבין להודות להלל וכו' ונאמר לפניו הללויה ולפי' אם בא אדם לברך משתקין אותו, אלו דברי הגאון ז"ל, וכן הסכימו הגאונים ר"צ ור"י ור' יצחק בן גיאות ז"ל, וזו שהקשו מדתנן כל הטעון ברכה (לפניו) [לאחריו] טעון ברכה (לאחריו) [לפניו] אפשר לתרץ לפי דבריהם ז"ל דברכת יהללוך בע"פ אינה באה על קריאת ההלל לאחריו כדי שנאמר שתהא טעונה לפניו, אלא על כוס רביעי היא באה והיינו לישנא דקרי' לה הכא ברכת השיר, והיינו דהכא שיילינן מאי ב"ה ואילו התם בסוכה [ל"ט.] דהוא עקר דינא דהלל כי קתני מקום שנהגו לברך אחריו יברך לא שיילינן עלה מאי מברך, אלא ודאי ברכה אחרונה של הלל ידועה היתה אצלם ולא שאלו עליה מעולם, אבל הכא ברכת הכוס היא ולפי' שנו שמה וקראוה ברכת השיר כלו' שאינה באה על קריאת ההלל אלא ברכת השבח היא, ולפי' חותמת ואינה פותחת כענין שמצינו ברכות השבח באות בחתימה בלא פתיחה כגון על הגשמים שאומר מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו וחותמת ואינה פותחת, כך תירצו בזה, ותמיהני דא"כ אף ברכת אשר גאלנו לא היה לה לפתוח בברוך מפני טעם זה, וקרוב אני לומר דברכת יהללוך בלילי פסחים היא הסמוכה לברכת אשר גאלנו ששתיהן באות על מה שנתחדש בלילי פסחים מד' כוסות, שברכה ראשונה של קדוש אף בשאר י"ט היא באה וכן בה"מ, אבל ברכת הגאולה ויהללוך באות על מה שנתחדש בליל זה ולפי' דנו ברכת יהללוך כסמוכה, א"נ לפי שברכת יהללוך בימים שקוראין בהם את ההלל סמוכה ואינה פותחת אף בלילי פסחים שאינה סמוכה לא ראו לפתוח בה שלא רצו לתקן ברכה א' בשתי מטבעות כדי שלא יבא לפתוח בה בזמן שהיא סמוכה, וזה יותר מסכים עם מ"ש למעלה בפי' הירושלמי, וזהו שאמרו בירושלמי שניא היא שאם שמעו בבה"כ יצא, תי' הרשב"א ז"ל לפי שטה זו דה"ק שעקר תקנת קריאת ההלל בלילי פסחים בבה"כ היתה ולא בביתו ולפי' בין שמעו בבית הכנסת בין לא שמעו אינו מברך בביתו שהשוו חכמים מדותיהם כדי שלא יהא מי ששמעו אינו מברך ומי שלא שמעו מברך.
חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר"ט, כתב הרז"ה דר"ט אמתני' פליג דתנן ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ור"ט ס"ל דחמשה נינהו ועל החמישי אומר עליו הלל הגדול, ולפ"ז לא ק"ל כר"ט, ולא נהיר' דאי ברייתא פליגא אמתני' ה"ל למימר בגמ' מני מתני' לא ר"ט ולא י"א דהכי אורחא דתלמודא, ועוד דאם איתא דהכי היכי אפשר דלא אשתמיט חד תנא למתני ולא יפחתו מד' כוסות של יין ר"ט אומר חמשה, ועוד דשקלי וטרו אמוראי בדר"ט אלמא הלכתא כותיה וסוגיין בכולי פרקין ריהטא דארבע כוסות נינהו ולא חמשה, אלא ודאי כדברי הגאונים ז"ל עקר דארב' כוסות חובה וחמישי רשות ואם רצה לשתותו אומר עליו הלל הגדול, א"נ דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול אבל לא חובה והיינו לישנא דאומר עליו הלל הגדול וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ' אחרון מה' חו"מ.
<h2>דף קיט:</h2>
אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה ושמואל אמר כגון ארדילי [לי וגוזליא] (עוזליא) לאבא, פירש"י ז"ל דרב ושמואל בהא פליגי דרב ס"ל שמותר לאכול אחר הפסח מה שירצה באותה חבורה אבל אסור לאכול שום דבר בחבורה אחרת כדי שלא יבא לאכול הפסח בשני מקומות, ושמואל ור"י ס"ל שאפי' באותה חבורה אסור לאכול כלום אחר הפסח שאם מתיר לו לאכול כלום לפעמים יאכל רוב אכילתו אחר הפסח ונמצא שאין הפסח נאכל על השבע, ושמואל ור"י לא פליגי במידי אלא מר נקיט מאי דאורחיה ומר נקיט מאי דאורחיה, וכי אמרי' תניא כותיה דר"י בדין הוא נמי דהוה מצי למימר תניא כותיה דשמואל אלא משום דסליק מיניה, דגמ' מסדר ליה בתרא, קאמר תניא כותיה דר"י, זהו תורף פי' ז"ל, ול"נ דאם איתא דמ"ה הוא היכי אמרי' בסמוך לא מבעיא לאחר מצה דכיון דלא נפיש טעמא מפכח ליה וכו' והא לאו משום פכוחי טעמא אתינן עלה כלל, לפי' נ"ל דרב ושמואל ור"י כולהו בחד טעמא שייכי דחיישי' שמא יבא לאכול הפסח בשני מקומות ומ"ה אסר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה כמו שפר"ש ז"ל, ושמואל חייש טפי ואמר שאפי' באותה חבורה אסור לאכול אחר הפסח מיני בשר דשמא לא יזכור שאכל הפסח דטעמא דבשרא בתרא מפכח ליה לטעמא דבשרא קמא וישוב עוד לאכול הפסח ושמא יאכלנו במקום אחר, ודוקא במיני בשר הוא דחייש דארדלי אינן שתי תיבות ולא מיני כמהין ופטריות כמו שפר"ש ז"ל, אלא מיני עופות כמו גוזלות, וכך אמרו בירושלמי ערדלין וגוזלין, ולמיני בשר הוא דחייש שמואל לפי שמתוך שהטעם הבשר האחרון בפיו ישכח טעם בשר הפסח, אבל למיכל תמרים וקליות ואגוזים לשמואל שרי ואין אלו מעבירין טעם בשר הפסח, ור"י חייש אפי' בהני ותניא כותיה דר"י, ולפ"ז מאי דאמרינן תניא כותיה דר"י דוקא היא, דלדידיה מסייעינן במאי דפליג עלייהו דרב ושמואל, וראיתי למפרשים דברים אחרים בזה שלא נתחוורו אצלי.
הילכך נקטינן דאסור למיכל מידי בתר פסח או בתר מצה דק"ל דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דהאי לישנא הוי לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דמר זוטרא וכלישנא קמא נקטינן וכמ"ש הריא"ף ז"ל בהלכו', וטעמא דמילתא לפי שמצה אחרונה זכר לפסח היא באה כשם שאין מפטירין אחר הפסח כך אין מפטירין אחר מצה מן הטעם שכתבתי.
ולענין שתיה כ' הריא"ף ז"ל דלית ליה רשותא למשתי אלא מיא אבל חמרא לא, ובודאי שאין לנו לאסרו מן הסוגיא הזו דכיון דשמואל פליג עליה דר"י ושרי תמרים קליות ואגוזים נהי דק"ל כר"י אפ"ה הבו דלא לוסיף עלה דדלמ' במיני מיכלא פליג עליה דשמואל אבל במיני משתיא לא ואנן לית לן לאוסופי פלוגתייהו, ועוד דליכא למיתי עלה משום פכוחי טעמא דהא תנן בין שלישי לרביעי לא ישתה ופרישו עלה בירושלמי כדי שלא ישתכר כלו' ויבא שלא לגמור את ההלל ופרכי' התם והלא משוכר הוא ופרקי' יין שבתוך המזון אינו משכר, אלמא חמרא לא מפכח לטעם מצה דאם איתא דמפכח לא הוה צריכינן למיתי עלה אלא משום פכוחי טעמא, אבל יש לי לסמוך דבר זה לפי שד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה כדאיתא [בב"ר] (בברייתא) או כנגד ד' כוסות הכתובים על פרעה או כנגד ד' כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את העמים כדאית' בירושלמי, ואם הוא מוסיף על ד' כוסות נמצא שאין הרמז מתקיים בדבר והיינו נמי דתניא חמישי אומר עליו הלל הגדול אלמא אין לו רשות לשתות כוס חמישי אא"כ אומר עליו הלל הגדול ובהלל הגדול מיהא שרי שאף בו יש זכר ליציאת מצרים, ונמצאו ד' כוסות לאותן ד' דברים וחמישי להלל הגדול אם רצה אבל אם בא להוסיף כוס ששי נמצא מבטל תקנת ד' כוסות, וכ"ת והא תנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה אלמא ד' כוסות הללו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן ובין שלישי לרביעי דלא ישתה הא פרישו עליה בירושלמי כדי שלא ישתכר כדכתיבנא, לאו קושיא היא שכל מה שהוא שותה אחר כוס א' כל זמן שלא בירך לאחריו או שלא התחיל במצותו של כוס שני, מכוס א' הוא, שכשם שאם רצה לשתות כוס גדול אע"פ שיש בו שיעורין הרבה נדון ככוס א', כך אם רצה לשתות בזה אחר זה אינו אלא כוס א', וכדאמרי' לעיל שתאן בבת א' ידי ד' כוסות לא יצא וכבר פירשתי למעלה דבבת א' היינו בזה אחר זה ולא יצא שכל שלא הפסיק ביניהן אינו נדון אלא ככוס א'.
ונמצאת למד לפי דרך זו שכל זמן שלא בירך על הכוס האחרון לאחריו רשאי הוא לשתות כמה שירצה שאפי' שתה כמה אינו אלא מאותו כוס, אבל בירך לאחריו נמצא מוסיף כוס אחר ומבטל תקנתן של חכמים והיינו דאמרי' חמישי אומר עליו הלל הגדול דאלמא בלאו הכי אינו רשאי לשתותו, ובודאי דלפי מה שפירש' למעלה שבחמישי קצת מצוה יש בו מההיא ליכא לאוכוחי שיהא אסור להוסיף על הכוסות, אבל מ"מ כיון דארבע כסי תקינו רבנן כדי הוא טעם זה לסמוך בו דברי הגאונים ז"ל, זה מה שנ"ל, וראיתי למפרשים אחרים בזה מה שלא נתחוור בעיני, אבל הרז"ה סובר שאם רצה להוסיף על הכוסות מוסיף ודברי הגאונים ז"ל עיקר.
<h2>דף קכ.</h2>
אימא קא אכלה למצה אכילה גסה קמ"ל, וא"ת ואמאי לא חיישי' להכי והא משום האי טעמא אסרי' לאכול ע"פ מן המנחה ולמעלה וכ"ש דאית לן למיחש הכי משקדש היום, בשלמא למ"ד אין מפטירין שפיר דכיון דאית לן למעבד זכר לפסח ע"כ אית לן למיכל' באחרונה ולא חיישי' לאכילה גסה, אבל למ"ד מפטירין כיון דמצינן למכלה בראשונה אית לן למימר דדוקא בראשונה ולא באחרונה משום חששא דאכילה גסה, י"ל דמסעודה לסעודה איכא למיחש טפי לפי שמי שסעד והפסיק כבר פסקה תאותו מלאכול ואיכא למיחש שמא תהא סעודתו האחרת דומה עליו כמשאוי ואכיל לה אכילה גסה, אבל בסעודה א' כל זמן שהוא סועד והולך תאותו נמשכת והולכת וליכא למיחש לאכילה גסה. [וכ"כ רבנו לעיל ק'.]. ולדידן דק"ל דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן צריך שיאכלנה באחרונה דוקא אבל בראשונה לא כמ"ש הריא"ף ז"ל.
מתני'. ישנו מקצתן יאכלו כלן לא יאכלו, כתב רבינו שמואל ז"ל דה"ה למצה בזה"ז והביא ראי' מעובדא דאביי דהוה יתיב קמי רבה וא"ל מינם קא ניים מר ואינהו ודאי לאחר חורבן הוו ומהאי עובדא נמי פסק הרב ז"ל כר"י דהא רבה לחודיה הוה ניים ולא אביי ואפ"ה א"ל מינם קא ניים מר. ואין זו ראיה לפסוק כר"י דאפשר שאביי לא היה מבעלי סעודה אלא שהיה יושב לפני רבו לכבודו עד שהיה גומר סעודתו, והרז"ה כתב דדינא דמתני' בפסח דוקא הוא ולא במצה.
